מאגר סיפורי מורשת

(*כל הדמויות בסיפור זה מופיעות בשמות בדויים)

"אל תשכחי שאת מוזמנת לסעוד איתנו סעודת ליל שבת, אל תתכנני תוכניות אחרות!"  אמר לי השכן גד למשפחת צדיק בבניין מגוריי, "הוריה של גנית גם יגיעו אלינו מקריית שמונה לשבת ויהיה נחמד!"

מעט לפני כן אמרה לי חברתי מלכה שהם מחכים לי לסעודת שבת (לסעודה השנייה), ושבתה נעמה, חתנה והתינוק גם יהיו אצלם השבת. האמת היא שבשכונה החביבה שזכיתי לעבור אליה לפני ארבע עשרה שנים בירושלים, הכנסת אורחים היא מנהג שמתקיים בשמחה ובלבב שלם. יש לי חברים בשכונה הזאת כפי שלא היו לי בשום שכונת מגורים אחרת בחיי, ואני פשוט יכולה לא לבשל לשבת שלמה (אם כי משתדלת שזה לא יקרה) ורק לתכנן אילו עוגות או דברים טעימים אחרים לקנות למארחיי, ולמשפחת חברתי מלכה ובעלה אלימלך – אילו שוקולדים להביא, כי בנוגע לעוגות הם מסודרים – הקונדיטוריה נעשית מדי שבוע בהצלחה על ידי בתם הקטנה.

אלא שאני גם אוהבת – ולו מדי פעם ולו לחלק מהשבת – להנות משהות עם עצמי בדירתי המוצפת אורה של שבת, לראות את הנרות שאני מדליקה מפיצים אור שמח ומחמם לב עד שהם לאט לאט מברכים אותי וכבים, לקרוא ספר, עיתון, אמרי טעם לכבוד שבת, לנוח, לחשוב, לחלום מעט. יש אנשים שאינם סובלים בדידות, אך לגביי – רגעי ה"לבד" מחזקים ומרגיעים – כמובן אם אינם נכפים עליי. אמרתי פעם לגד, השכן שלי לבית צדיק, שאם אהיה מחוץ לביתי כל השבת, ביתי לא יהיה מרוצה מכך. הוא צחק וחשב שזאת בדיחה.

ולפעמים אני גם מארחת בני משפחתי וחברים.

אצל גד וגנית

כשרואים את גנית ישובה על כורסה במנוחה שלמה ועטופה בשמיכה, יודעים שנכנסה השבת. כל השבוע היא מתרוצצת בעקבות עבודתה כגננת  וכאם לשלושה ילדים חמודים. ועכשיו היא מחכה לשובם של בעלה ואביה מבית הכנסת.

"אנחנו תמיד באים אליכם לקריית-שמונה לכל חופשה כמעט," אומרת גנית לחדווה, אמה. "גם אתם צריכים לבוא אלינו יותר."

"את יודעת שלהיות גבאי בבית כנסת זה לא כל כך פשוט," עונה לה חדווה. "אביך קיבל על עצמו את התפקיד הזה בנוסף לעבודתו הרגילה וקשה לנו בגלל זה להתפנות לנסוע".

אביה של גנית משרה אווירה נעימה, מדבר מעט ומברך את כולם באריכות. חדווה בעלת עיניים צוחקות וקול מתנגן, יש בה חן של ילדות ורצינות של מנהלת כאחת. היא ממהרת לעזור לבתה להגיש את הסלטים המגוונים והדגים החריפים "טיפה יותר היום" – עדות לטביעת אצבעותיה במטבח בתה. בעלה של גנית מזכיר רעיון שהרב העלה בבית הכנסת על פרשת השבוע, הילדים מרעישים, שמחים, רצים לחבק את סבא וסבתא.

גנית מנסה לשכנע את הוריה לא לחזור לקריית-שמונה במוצאי שבת. "יש גם הפגנות שמשבשות דרכים במוצאי שבת," אך זה אינו עוזר.

"אתם באים אלינו לשמחת תורה?" שואלת חדווה.

"חופשת החג הזה קצרה מדי, נרקוד כבר עם ספרי תורה בירושלים," עונים בני הזוג הצעירים.

הילד הקטן לפתע בוכה. אולי נתקל במשהו, או מי מהגדולים הקניט אותו… מנסים לברר, להרגיע, לא עוזר. לנוכח המצב, אני מוציאה את הנשק האולטימטיבי שמסוגל להרגיע ולהקסים את כל ילדי העולם – לא משנה אם הם ישראלים, איטלקים, אינדיאנים או אסקימואים, כולם! תבדקו ותראו שצדקתי.!… ואני שרה לו:

Ainsi font, font, font

Les petites marionnettes

Ainsi font, font, font

Trois p'tits tours et puis s'en vont

Tapent tapent les petites mains tournent tournent les jolis moulins.

ופיו נפער, עיניו בורקות, חיוך מצטייר על פניו וכל הצרות שבעולם נעלמות.

אצל משפחת מלכה ואלימלך

לחברתי מלכה יש משרה חשובה במשרד ממשלתי אך היא החליטה ללמוד שיטת ייעוץ פסיכולוגי חדשה והיום היא מתמרנת בין שני העיסוקים. היא אוהבת ללבוש בגדים צבעוניים מסוגננים (כפי שגם אני אוהבת) ולהלך על עקבים (הלוואי עליי)… בעלה אלימלך מומחה בכל המלאכות האפשריות: חשמל, מזגנים, הנדסה סביבתית ומה לא… אך הדבר המרשים ביותר בעיניי אצלו ואצל הבן שלהם הוא הפיוטים שהם מטיבים לשיר בכל הסולמות ליד שולחן השבת. הבת הבכורה נעמה לומדת משפטים ומדעי החברה. היא נישאה לחבר הנאמן שלה מנעורים והם הביאו לעולם תינוק מקסים וקבעו את ביתם בעיר שדרות מכיוון שזאת, לדבריהם – עיר נעימה ומתאימה לזוג צעיר.

בביתם של מלכה ואלימלך כולם עוזרים במטבח ולכל אחד יש תפקיד: הקטנה עם הכנת העוגות, האימא עם מטעמים מענגים, וכולם בוחשים ומגישים ומפנים… ואל נשכח שגם לבעלה של נעמה, הלל, נשמר תפקיד במיוחד עבורו: הכנת הסלט החי… כי הוא יודע יפה מכולם לשלב פלפלים ירוקים וצהובים עם עגבניות אדומות וחומות ועם מיני ירקות ירוקים ובעלי גוונים אחרים – הכול ערוך ומשולב ביד אומן!

התינוק הוא האטרקציה בבית ויש תחרות מי יחזיק אותו, יפעיל אותו או יצחיק אותו עד שהוא נרדם. "אך אל דאגה, לזמן קצר, הוא יתעורר מהר ושוב יעסיק את כולם!"

לשאלה הנשאלת אם המשפחה הצעירה תהיה כאן בשמחת תורה, הם עונים שהם יהיו כנראה אצל הסבא והסבתא השניים בראשון לציון. גם להם מגיע…

בשמחת תורה

עוד בתחילת ההקפות נשמעו אזעקות כמה פעמים בבית הכנסת וירדנו כל פעם למקלט, אך האזעקות לא פסקו. החיילים והמילואימניקים לא היו צריכים סימנים נוספים. הם מיהרו לרוץ לבתיהם לעטות את מדיהם הצבאיים ולהתייצב… המתפללים בקושי התעכבו ליד השולחנות הערוכים בכל טוב ומיהרו לבתיהם. רבים רצו מיד להדליק את מקלטי הרדיו או הטלוויזיה. מלחמת פתע חדשה פרצה שוב נגד עם ישראל ומדינת ישראל. איני חושבת שהשם שנתנו לה מתאים לה ביותר: "חרבות ברזל". מתאים יותר לכנותה "מלחמת חג שמחת תורה" (כדי שייזכר שאוייבינו רמסו ורומסים בתכנון רוע משוכלל את ערכי דתנו וצועקים מרה אם רק נדמה להם שבן דת אחרת מעז לנגוע ולו בציפורן קטנה במה שקדוש להם. הם רמסו את ערכינו הקדושים במלחמת יום כיפור וזה קורה גם עכשיו. והם אלופים בפרסומי שקר שהם מפרסמים אחר כך כדי לסלף את ההיסטוריה.

שם נוסף שמתאים למלחמה הזאת בעיניי הוא: "מלחמת מנהרות הרוע"…

סיכום ביניים של המצב

מיד עם שברי הידיעות על פרוץ אלפי מחבלי חמאס לערים, ישובים וקיבוצים שבגבולנו בדרום הארץ ב-7 באוקטובר 2023, יום חגנו הקדוש שמחת תורה שנת תשפ"ד, שרצחו, אנסו, התעללו, שרפו וחטפו תושבים ותושבות – בתיאום שטני אפל – פרצו מתוך עם ישראל כוחות אדירים של מתנדבים ומתנדבות, שחשו למסור את נפשם, לתרום, לסייע ולהפיץ תמיכה, אהבה ונחמה בכל מאודם.

המתנדבים והמתנדבות הראשונים היו צעירי וצעירות החיל הסדיר שהיו בחופשת חג והמילואימניקים, שעטו על מדיהם הצבאיים מיד עם הישמע האזעקות הראשונות והצטרפו לנסיעות למקומות הפורענות או שעטו מאליהם ברכבם הפרטי. איתם הגיעו אנשי הרפואה, שניסו להציל את מי שניתן ואנשי האיתור, החילוץ וההצלה זק"א (זיהוי קורבנות אסון), שמה שהם ראו במקומות פשיטת המרצחים על יישובי הדרום היה מחריד מעבר לכל דמיון עבורם, למרות שהיו מורגלים במראות זוועה, וחלקם אף עברו התמוטטות נפשית. כמוהם עברו זעזוע קשה מנשוא גם אחדים מאלה שמתפקידם היה להודיע למשפחות על מות יקיריהם, באסוננו הלאומי, שלא היה כמותו בעוצמות הרוע והחושך מאז השואה הנאצית.

אך ההירתמות לסיוע ולחסד בקעה מיד מתוך החושך. קבוצות רבות של בשלנים ובשלניות, אופים ואופות הגיעו אל הלוחמים והלוחמות שהתארגנו להדוף את האויב, כדי לאפשר להם להנות לרגעים ממעשי ידיהם. מתנדבים נוספים דאגו להשלים ציוד חסר עבור הלוחמים. אמנים ואמניות הגיעו להעניק רגעי נעימות בתוך המציאות הקשה.

אחרי הדיפת הפולשים, הגיע שלב הרס המנהרות שבנו אנשי החמאס אצלם כדי לחדור דרכם לישראל להגשים את האוטופיה שלהם להשמיד את עם ישראל. מכיוון שהמנהרות נבנו באופן זדוני מתחת לבתים, לבתי חולים ולמוסדות ציבור אחרים, נאלצו חיילינו להרוס בתים ומבנים כדי למצוא את המנהרות המאיימות על ישראל ולנטרלן.

כאנטיתזה לרוע המוחלט של אויביה, ישראל שמרה על כללי אתיקה ואנושיות והתריעה בעוד מועד בפני אוכלוסיות האויב לבל יישארו בבתיהם, כדי שלא ייפגעו בעת הריסת מבנים לגילוי המנהרות.

גם אזרחי ישראל היושבים על הגבול הורחקו מבתיהם מחשש לחייהם ופונו לבתי מלון ולמקומות נוספים – תושבי הדרום בשל איומי חמאס לחדש את מעללי הרצח שלהם תוך הפגזת ישובים ותושבי הצפון עקב הצטרפות חיזבאללה למערכה נגדנו.

לא קל להיות מפונים. מצד אחד זה בטוח יותר מאשר להישאר בבתים שעל הגבול בשעה זו, החשופים להפצצות ולסיכונים אחרים אך קשה לו לאדם להיות רחוק מביתו.

המלחמה קשה וגובה קורבנות רבים. חלק קטן מהחטופים שוחררו בהתערבות גורמים שונים אך רובם עדיין בסכנת חיים נוראית.

אנחנו במלחמה, מלחמת קיום.

מעט מן האור דוחה את החושך (צילום של האמנית נעמי עמדי)

ואני מה? מה פועלי, לעומת הסתכנותם של צעירינו וצעירותינו המופלאים, בגובי האריות ובמאורות האפלות? לעומת הכאב, האלמנות, השכול והיתמות הגוברים בימינו? מה זה לתרום שמיכות וכלי מיטה ובגדים למפונים – המעט שבמעט שיכולתי לעשות – לעומת האבל והצער והדאגות שבלבבות – ואפילו אם אוסיף לכך את פרקי התהלים שקיבלתי על עצמי לקרוא, בתחינה לאלוהים שישמור על חיילינו ויציל את החטופים והשבויים ששבה מקרבנו האויב כקלפי מיקוח אומללים בתוכניתו הזדונית להרע? (ככתוב בתהלים פג פסוק ג': "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד, כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו: אוהלי אדום וישמעאלים…").

הצעה מעניינת

והנה קיבלתי הזמנה מאישה יקרה להצטרף אליה למשימה שהיא יזמה כדי לעזור לקהילות המפונים. האישה היקרה הזאת ענווה וצנועה מכדי שתסכים שאכתוב את שמה. לכן אקרא לה תפארת. אני זכיתי להכיר אותה בזכות השתתפותי בפעילות חברתית כלשהי. תפארת עוסקת בענייני חינוך וטכנולוגיה ומוכשרת בתחומים רבים נוספים. כל פעם גיליתי אצלה תחומי התמחות וכישרונות נוספים, והפעם – איזה שפן היא עוד תוציא מכובעה? ובכן, היא גילתה לי שהיא רוצה לעזור למפונות מבתיהן עקב מלחמה זו ולהקל עליהן כמידת יכולתה באמצעות הענקת טיפול רפלקסולוגיה מרגיע ומשחרר, כפי שלמדה ותרגלה בעבר, יחד עם תחומי רפואה אלטרנטיבית נוספים.

"מה יהיה תפקידי אם אתלווה אלייך?" שאלתי.

"את יכולה לעזור בשיחה, אם המטופלת תרצה לשוחח ותרגיש ששיחה תקל עליה במקצת," השיבה תפארת.

"ואם לא תהיה מעוניינת שאצטרף?" שאלתי.

"במקרה כזה, תוכלי לשבת בלובי של המלון ולחכות. ואולי גם תמצאי מה לעשות שם…"

"זה נשמע נחמד. אני מוכנה לנסות. ואגב, את מטפלת גם בגברים?"

"אני מטפלת רק בנשים (וכנראה, גם בילדים)," השיבה תפארת. ובעצם, יכולתי לנחש זאת, בהיותה אישה דתית זהירה בכל הלכותיה.

התלוויתי אל תפארת בשעת טיפוליה בנשים מפונות מספר פעמים. לא דיברתי כמעט. ניסיתי לא להפריע וישבתי מהצד, תוך הקשבה והרהורים. כעבור זמן מה החלטתי לרשום כמה פרטים מהתרשמויותיי. לגיבורות המפונות שתפארת טיפלה בהן ולמפונות נוספות נתתי שמות על פי פרט זה או אחר בהווייתן, מתוך תחושה שכך עדיף, וכן מפני שלמרות הייחודיות שבניסיונן יהיו אחרות שיזהו את עצמן בסיפורן.

איילה מבני נצרים

נתתי לה את השם איילה מפני שהיא עדינה ודקה כאיילה. בת 35, אימא לארבעה ילדים. הגדולה בת 5, שניים האחרים בני שלוש וחצי ושנתיים וחצי, ותינוקת חייכנית ממיסת לב בחיוכה. פגשנו אותה בלובי המלון כשלידה בעגלה התינוקת המקסימה. היא מסרה את התינוקת לרוחמה, חברה מהיישוב שחיכתה יחד איתה בלובי המלון, כשלידה ילד כבן עשר העוקב אחר צעדיה בדאגה, ואמרה לילדיה שתחזור בעוד כשעה.

"כמה טוב שאנחנו נמצאים ביחד מאותו היישוב," אמרה. "כך יש לנו מעטפת קהילתית וכולנו מכירים ובאותה החברה."

עלינו לחדרה במלון. המיטות תפשו את רוב המרחב בחדר. מיטה זוגית ולידה מיטת תינוק ומיטות הילדים.

"בעלי נשאר ביישוב אחרי הלחימה באותו היום," אמרה. "הוא השתתף בלחימה והגן על האזור. ועכשיו הוא בעזה."

צעירה, דקת גזרה, מטפחת פרחים צבעוניים מורמת בקשירה מעניינת לראשה, מכנס מתחת לחצאיתה, בעלת תווי פנים נקיים ויפים ללא איפור.

"עם הישמע האזעקות נכנסתי עם הילדים לממ"ד ובעלי רץ להגן על היישוב. פתאום הייתה הפסקת חשמל ונשארנו בממ"ד ללא אוויר, ללא מזגן וללא אור."

ניתן לדמיין את הרגעים הדרמתיים האלה כשבחוץ מתחוללים אירועים מהגהינום והפחד הנורא שמא יפרצו את הממ"ד. איילה לא הוסיפה תיאורים. היא אולי חשבה שהדברים ידועים, או שמא לא רצתה לדבר עליהם. היא מצאה נושאים משותפים לה ולתפארת – מקומות שבהם למדו, התמחו, פעלו. התנועות של תפארת בטיפולה עדינות. גם כפות רגליה של איילה נקיות ועדינות. איילה מספרת שהגברים חזרו לעבוד בחקלאות ביישוב – אלה שאינם מגוייסים, כמובן. תפארת מספרת שבניה וחתניה מגוייסים כולם. ובתה בצפון עם הילדים ודי בחרדה.

תפארת מקיפה את הרגל. לוחצת בעדינות.

"איזה כיף!" אומרת איילה.

תפארת מספרת שהיא גם מטפלת בסוג'וק, דרך כף היד. וגם בצבעים עם הילדים. קרה שילדה ששערותיה לא צמחו נעזרה בהצלחה בטיפול הזה. עכשיו תפארת לוחצת כל אצבע בנפרד. מעסה, לוחצת לחיצה מפנקת, משהה, בעדינות גדולה. "תנשמי עמוק!" היא אומרת לקראת הסוף והיא מתכנסת בתוכה בדממה ומעבירה אנרגיה ברוכה למטופלת.

"אני מתעוררת לחיים," אומרת איילה. "איזו שמחה! איזה רוגע!… ויש לי עכשיו גם יותר כוח לתינוקת המתוקה שלי!"

רוחמה (גם היא מבני נצרים), החזירה את "האוצר" לחברתה איילה, ואמרה: "התינוקת התנהגה למופת!" והתכוננה אף היא לעלות לחדרה לקבל את טיפול הרפלקסולוגיה של תפארת, כפי שסוכם. קראתי לה רוחמה, מפני שהיא בעלת לב רחום ובעצמה זקוקה לרחמים.

"אולי תלך לשחק עם החברים שלך למטה?" היא שאלה את בנה ששהה קודם לידה בלובי ועתה התיישב על המיטה הסמוכה למיטתה ושיחק במכשיר סלולרי.

"לא רוצה!" אמר הילד.

"אבל פה זה לא מעניין. היא באה לטפל בי ברגל!" היא אמרה והצביעה על תפארת.

במקום לענות, הוא התכסה בשמיכה והעלה אותה מעל ראשו.

רוחמה מבני נצרים

רוחמה לוחשת לנו שמאז פשיטת רוצחי החמאס על יישובם ב-7 באוקטובר, הוא צמוד אליה בדאגה ואינו מוכן לזוז לשום מקום אחר. בעלה נמצא רוב הזמן ביישוב, בהיותו אחראי לפינת החי שם, שמקווים לחזור במהרה לראותה.

"בן כמה אתה?" שאלה תפארת.

הס מלהשיב…

"מה שמך? הא, כן, שמעתי! שמך חגי!

"שם אחד מנביאינו בתנ"ך," אמרתי. "אחד מאלה שעודדו את שיבת ציון אחרי גלות בבל. לפני כ-2000 שנה…"

"יש!!!" צועק הילד לתוך הסלולרי שלו. כנראה הצליח באיזה מהלך במשחקו.

רוחמה בעלת גוון עור שזוף, עוטה מטפחת מסוגננת, לבושה חצאית בצבע חאקי וחולצה חומה. כשהיא מדברת בולט הלובן המושלם בשיניה. היא מדברת בשקט. אולי כדי שהילד לא יושפע מדבריה.

"איבדתי שתי אחיות ואחיין במסיבה," סיפרה. הדברים הנוראיים נאמרו בעודה מחייכת ועוצמת עיניים. תפארת ואני מזדעזעות, אני רוצה לבכות, תפארת ממשיכה בטיפולה בעדינות רבה.

"ומה זה המסיבה הזאת בכלל?… היא ממשיכה. זה לא מה שזה אולי נראה. כאילו התרחקות מהמקורות ביום חג קדוש או קלות ראש. אנשים חיפשו את עצמם, חיפשו את הקשר לקדוש ברוך הוא… בטבע… אני גם בטוחה שהיו משמיעים שם לא מעט שירים ולחנים שקשורים לשמחת תורה, לשורשים שלנו…" והיא לוחשת: לא משנה מי אתה, כולנו נשמה אחת…"

"את רוצה לעשות משהו לזכרם של יקירייך ?" שואלת תפארת.

"עוד מוקדם… לא בטוחה שאני רוצה לעכל את זה…" משיבה רוחמה, בחיוך ובלחש.

תפארת אומרת שמתאים להקים אתר בבית התפוצות (מוזיאון "אנו"). לפתע צועק הילד: "יש!!!"

רוחמה אומרת שהיא בלנית, מספרת שיצאו "עם כלום" באותו יום. אחר כך בעלה טיפין טיפין הביא בגדים וחפצים משם. וגם קנו כמה דברים נחוצים. היא מלווה את דבריה בתנועות ידיים מלאות הבעה.

היא בלנית, אני אומרת לעצמי, והיא בעלת פתיחות כל כך גדולה!.. מבינה את אלה שחיפשו את אלוהים במסיבת הטבע, שאליה עטו המרצחים, שהתעללו, טבחו, אנסו, חטפו. לו הייתה פתיחות כל כך גדולה בין כל הקבוצות בישראל!… אולי פעם תהיה.

"הרגליים שלך אדומות, יש חסימות ופטריות," אומרת תפארת וממליצה על שמן עץ התה ותוך כדי טיפול היא מספרת שבנה הגיע לביקור מהמלחמה עם כאבים קשים ברגליים. "במשך שלושה שבועות הוא לא הוריד נעליים!"…

"תפסיק להגיד לי שעשיתי גרוע!" צועק הילד על הסלולרי.

"אם לא תפסיק להתעצבן, אקח לך את המכשיר!" אומרת לו רוחמה.

"ואיזה ריח יש פה!" מגיב הילד.

"מהמשחה!" משיבה תפארת.

"בחסד וברחמים… שהקב"ה ישחרר את כולם…" אומרת רוחמה.

רוחמה – יאה השם הזה לאישה הגיבורה הזאת, המרחמת וזקוקה לרחמים, יחד עם כל המפונים והמפונות, כל אנשי ונשות הצבא וההגנה, כל החטופים והחטופות, וכל עם ישראל!

ציורים של ילדי משפחות המפונים ואחרים מתקופת מלחמת חרבות ברזל, מימין לשמאל: ילד – צייר: דניאל, מסוקים מעל שדה פרחים – ציירה: אלה, בתים בסימן שאלה, צייר: יגל

פליאה משדרות

פליאה אף היא פונתה לאותו המלון שאליו פונו איילה ורוחמה. האחראית שרשמה את הנשים שהיו מעוניינות לקבל טיפול רפלקסולוגיה על ידי תפארת רשמה אף אותה והגענו שוב למלון תפארת ואני כעבור שבוע לפגוש אותה. בחרתי בשם 'פליאה' עבור האישה הזאת בשל מעשה מפליא שלה ביום הנורא: 7 באוקטובר 2023, יום שמחת תורה תשפ"ד.

ישבנו בלובי של המלון. לא עלינו לחדרה, מפני שבעלה נח באותו הזמן שם, ושמענו ממנה דברים. לא אווירת נופש ורגיעה שוררת במקום, כראוי ללובי של בית מלון. אנשים מהורהרים, שביתם רחוק מהם התהלכו או ישבו, או שוחחו ביניהם. טוב שהתקיימו תפילות ושיעורי תורה עבור הגברים המסורתיים, וטוב שנשים רבות הועסקו בסריגה או במלאכות נאות אחרות, ולילדים אורגנו מפגשים חינוכיים ומשחקים. אמה של פליאה ישבה על כורסה במרחק מה ואמרה שרגליה כואבות מדי מכדי להתרוצץ בעיר לקנות בגדים חדשים. היא זקוקה לבגדים במידה רחבה. רשמתי לעצמי שאפנה בעניין זה לקבוצת הווטסאפ השכונתית שלנו.

"תודה על עוגת הגבינה שהכנת לנו! איזו עוגה טעימה!" אמרה פליאה לתפארת. לא ידעתי על עוגת הגבינה, אך איני מתפלאת, שכן תפארת מלאת הפתעות נעימות וטעימות.

"ספרי לנו מה היה אצלך ב-7 באוקטובר," ביקשה תפארת.

"בעלי  ושלושת הבנים (בני 15, 20 ו-21) יצאו ב-06.10 בבוקר לתפילת 'הנץ'. הם אוהבים להשכים לתפילה. אני נשארתי קצת במיטה עד 06.28 וכן הבת. שמעתי אמנם כמה אזעקות של 'צבע אדום' אבל אנחנו רגילים לזה. ברגע של הפוגה, לקחתי את הכלב שיתפנה בחוץ."

"ככה? טיילת עם הכלב?"

"כן. אזעקות זה דבר רגיל אצלנו. אני שומעת פתאום 'יש חדירה!' חדירה!… נו טוב, אחד או שניים חדרו מהחומה… בטח תפסו אותם. לפתע אני שומעת צעקות מכל הבתים בסביבה: "משוגעת! מטיילת עם הכלב עכשיו! את לא נורמלית! מה את עושה בחוץ! יש מחבלים!…כנסי מהר הביתה!" ואני רואה מולי חיילים רצים עם נשק שלוף וצועקים "יש פה מתים!"… ופתאום אזעקות צבע אדום ברמה שלא הייתה כמותה. אני רצה הביתה, מעירה את הילדה (בת 19), סוגרות את התריסים ונכנסות לממ"ד. נשארנו 40 דקות והאזעקות התמשכו. לא יכולתי אפילו להתפנות. אנחנו שומעות ירייות, בומים, אזעקות, יירוטים, חיילים מכתרים את הבלוק שלנו, ראיתי את הרכב של המחבלים, והיריות לא פוסקות. אנחנו מוכות תדהמה ורועדות בממ"ד ולא רציתי אפילו להדליק את הסלולרי. ב-12.00 ערכתי שולחן, מלא כל טוב, ואנחנו מקוות שבעלי והבנים מיד יגיעו. 12.00, 12.30, 13.00, אף אחד לא מגיע, האוכל מתחיל להתייבש. הם לא חוזרים. אני רוצה בינתיים לטעום משהו. האוכל לא נבלע. אצל הילדה עוד פחות."

"מה חשבת באותם רגעים?" תפארת ואני שואלות.

"חשבתי – חדירה של מחבל או שני מחבלים אבל לדמיין מאות, אלפים של רוצחים פושטים על העיר שלי, שדרות, ועל כל האזור?… מה פתאום?. והנה הגיעה השעה ארבע, חמש, שש… אני מדליקה את הטלפון. אחותי באטרף עונה. ודואגת: "את חיה?!! הו, תודה לאל!…  הורדת לנו את הלב, למה לא פתחת את הפלפון?… רק מחר תביני אולי מה קרה, ייקח לך הרבה זמן לקלוט," היא אומרת. אני מנסה לברר, המשפחה מתקשרת וכולם מחפשים זה את זה. אני שומעת שוטרים שאומרים: "יש הרבה הרוגים",  אני נטרפת, מודיעה לשוטר שבעלי נעדר ומתחילה לקלוט שיש חטופים. לו הייתי מבינה, לא הייתי יוצאת עם הכלב…"

רציתי לומר: "פליאה, את מפליאה!" אך לא אמרתי.

"מהבית שלנו בשדרות רואים את עזה," אומרת פליאה, "ועם כל מה שקרה, אני לא מוותרת על שדרות!… וליד הבתים נותרו הסוכות. הן לא פורקו גם אחרי שלושה שבועות או יותר."

"ומה קרה לבעלך ולשלושת הבנים?" שואלת תפארת.

"הם הגיעו למחרת ביום ראשון ב-12.00. משעה 06.00 בשבת הם היו בבית הכנסת ובכולל שם, ציוו עליהם להסתגר ולא לצאת מהמקום. אם הם אכלו משהו? נשנושים כמקובל בזמן השיעורים, לא יותר."

"ומיד פינו אתכם לירושלים?"

"בתחילה הציעו לנו להתפנות למלון בים המלח, אך בני סירב, מטעמי צניעות, ורק לירושלים הסכים."

"ויתר המשפחה – האחים, האחיות, שגם הם תושבי שדרות?

"אח אחד נמצא כעת במלון באילת, ואחות בהרצליה. אנחנו מפוזרים בארץ."

גיבורים וגיבורות נוספים

כל מיני תוכניות נכנסו ללוחות הזמנים שלי ושל תפארת ולא נפגשנו כמה שבועות. בארצנו היקרה התחולל מהפך אדיר בעקבות מתקפות מחבלי החמאס המזוויעות, המלוות באלפי מטחי טילים מדי יום לכל מחוז אפשרי: הפכנו מארץ מפולגת עד בלי די לארץ אוהבת כל יושביה ונלחמת בטירוף למען כולם. חיילינו וחיילותינו וכל המופקדים על הביטחון נלחמים בגבורה עילאית, עצוב לכולנו מאד על הנופלים, שהיינו רוצים לחבק כל אחד ואחת מהם ולומר להם: תודה!!! ליבנו עם אלה שנחטפו ונשבו, שלא נמצא המפתח שישבור את קירות העורמה והניוול של אויבינו כדי להצילם. ובתוך כל אלה, מי שיכול להתנדב מתנדב בתחומים רבים ("עמך נדבות ביום חילך" – גם זה כתוב בתהלים פרק ק"י פסוק ג').

פיניתי מתוך לוח הזמנים שלי דברים ועוד דברים כדי לכתוב משהו על המפונות שפגשנו תפארת ואני, ועלה בדעתי שיש טעם שאוסיף כמה מילים על שלוש מפונות נוספות: בת-ציון, נעמה וחדווה, ששוחחתי איתן, או שפגשתי אותן לאחרונה, ושלבי מאחל להן שישובו לביתן במהרה, לשלום שלא ייפסק, כאילו גרו בשווייץ או בפינת גן עדן אחרת בעולם.

בת-ציון היא חברה שעברה מאשקלון לשדרות, עם בנה החייל, נעמה – כפי שסיפרתי בתחילת סיפורי, היא בתם של מלכה ואלימלך, שעברה לגור בשדרות, עם בן זוגה והתינוק שנולד להם ופונתה אף היא – או התפנתה – משם, וחדווה מקריית-שמונה, אמה של שכנתי גנית.

בת-ציון

נולדה בארץ דוברת רוסית והגיעה לישראל מתוך ציונות. פגשתי אותה במפגש של ארגוני מתנדבים. היא הרשימה אותי בטוב לבה, בנכונותה לעזור לחלשים ובאומץ לבה. התפלאתי לשמוע שיש לה בן חייל, באשר נראתה צעירה ביותר. היא עברה לשדרות מפני שהוקסמה מהעיר הזאת, ומפני שיכלה להשיג בה דירה נוחה ונעימה ולא יקרה מדי. באחד מימי מלחמת שמחת תורה תשפ"ד (7 באוקטובר 2023) הראשונים טלפנתי אליה ושאלתי אותה איך היא מרגישה ואיך עברה עליה ההתקפה האיומה על שדרות.

"בשמחת תורה התארחתי אצל חברה במקום אחר," היא אמרה.

"איזה מזל! ברוך-השם!"

"אבל בני החייל הגיע לבית בשדרות אחרי שכבר הייתי אצל החברה והיה כבר מאוחר לחזור!"

"הגיע פתאום כך?"

"הוא נפצע ברגלו באזה תרגיל צבאי והוקפץ לבית כדי לנוח. הוא היה לבדו בבית והתחיל לשמוע בשעה מוקדמת את הרעשים הרעים של האירועים הנוראיים שקרו. ביתנו שוכן מול בניין המשטרה בשדרות! את יודעת מה קרה שם…"

"אוי ואבוי!…  בתחנת משטרה זו נלחמו השוטרים בגבורה ובהקרבה בל יתוארו כדי להדוף את הפולשים אך אלה הפילו בהם חללים עד האחרון שבהם והרסו את המקום!"

"נכון, הם נלחמו עד שלא נשארה להם תחמושת!"

בנה של בת-ציון דידה על רגלו הפצועה, נעל את דלת הבית והעביר מולה במאמצים כבירים את המקרר הכבד והמשיך להחזיק בו בשארית כוחותיו לבל יופל. כך יצר מחסום, שבמזל כביר לא הצליחו המרצחים לעבור.

"ומה את חושבת שהוא עשה אחרי זה?" ממשיכה בת-ציון. "הוא כבר לא חיכה שרגלו תתרפא מהפציעה ומהמאמץ הכביר שהפעיל עליה כשחסם את הדלת, אלא מיהר בלי לחכות לחזור לשירותו הצבאי!"

כעבור שבוע פונתה בת-ציון לבית-מלון בתל-אביב.

נעמה

נעמה היא כאמור בתם הבכורה של חבריי מלכה ואלימלך, ואני מדי פעם מתארחת אצלם לאחת מסעודת השבת ("תבואי לכל הארוחות, וגם בלי להודיע!" הם אומרים, אבל זה כבר מוגזם..)

"איפה הם היו בשמחת תורה?" שאלתי את חברתי.

"הם היו אצל משפחת בעלה של נעמה, תודה לאל!" עונה חברתי.

"ועכשיו הם אצלכם?"

"נעמה עם התינוק אצלנו!" (מפונה או מתפנה? אני מנסה להגדיר לעצמי, מפונה שהתפנתה לבית הוריה..)

"אבל הלל בעלה… מיד עלה על מדיו עם הישמע האזעקות הראשונות!  ומאז הוא נמצא בעזה."

התינוק המתוק הוא כעת מוקד ההתעניינות, השמחה והעליזות בבית ההורים.

"יהיה לו שקט מדי כשיחזרו לביתם אחרי המלחמה הזאת," אומרת חברתי.

"את הבעיה הזאת, ניתן יהיה לפתור," אני עונה.

החלטתי בשבת האחרונה לבקר אצל המשפחה החביבה לפני צאת השבת ולשמוע איתם את ההבדלה. להפתעתי, הם עדיין ישבו לסעודה שלישית, וכמובן הזמינו אותי לשבת ליד השולחן איתם.

עכשיו אשאל אתכם, קוראי סיפורי היקרים: אתם הולכים לבקר משפחה שבה יש תינוק מקסים. את מי אתם רצים לראות מיד לפני כולם? בוודאי את התינוק, נכון? ועיניי יורדות ומתמגנטות אל המתוק-מתוק ביצירי הבריאה, אך הוא אינו מחייך אליי היום, נראה קצת רחוק. אנסה להצחיק אותו, אני אומרת לעצמי, מרימה את עיניי ואת מי אני רואה? את אביו החייל יושב עם שאר המסובים אל השולחן!

"אוהאו! ברוך הבא!" אני אומרת לו בהתרגשות. הוא מחייך, בעדינות, כהרגלו.

"מתי הגעת?" אני שואלת. "לצאת מעזה לחופשה זה לא קל!"

"אל תשאלי!!!" עונים לי בני הבית. הוא הגיע אתמול בהפתעה ב- 10.00 בלילה!".

"אוהאו! איזו התרגשות!"

חברתי מספרת: "אלימלך ואני כבר הלכנו לישון באותה השעה. גם הבן. הקטנה וחברתה האורחת שמעו את הדפיקות בדלת ונבהלו. ניגשו לראות בעינית מי מגיע לביקור בשעה כזו, וכמובן התרגשו מאד, ושמחו. נעמה באותה השעה הרדימה את התינוק ושרה לו שיר ערש. נבהלה. אך תודה לאל, שמחה וששון! שרק תהיינה שמחות בבתי ישראל, אמן! כמה זמן לא ראינו אותו!". נעמה ובעלה החייל יושבים אל השולחן צמודים זה לזו ונראים כאילו בתוך בועה של אור שמח.

רציתי לשאול את החייל שלנו כמה שאלות אך נזהרתי שלא להטרידו. רק שאלתי מה הם אוכלים שם: "קופסאות קונסרבים" הוא ענה.

"זה הכול?.."

"לפעמים מזדמן לנו קצת אורז…"

רציתי לשאול: "איפה ואיך אתם ישנים?" אך לא שאלתי.

מי ייתן ובמהרה ישוב הגיבור שלנו, וכל הגיבורים, לביתם ולא יצטרכו להתייצב מחדש לשדה הקרב וישררו סוף סוף ביטחון ושקט ושלום בארצנו!

ניסיתי להצחיק את התינוק, להביאו לידי חיוך, אך המתוק החמוד לא חייך אליי הפעם.

"הוא עייף. צריך לישון!" אמרו לי.

ואני חשבתי: אולי הנשמה המופלאה של המתוק החמוד הזה מרגישה, חשה את המצב? ואולי הוא מתפלא איך אמו הייתה צמודה אליו ללא הרף בתקופה האחרונה ועכשיו היא צמודה לאיש הזה, האיש הזה שהוא אביו, אך כיום רחק לשדות הקרב כדי להגן עלינו מפני אויבים שמבקשים לנשלנו מארצנו ומכל קיום אפשרי עלי אדמות. אחת משלוש התשובות נכונה: התינוק עייף, חש את המצב, או מתפלא – או שלושתן. אנא אלי, עשה שכל התינוקות, וכל הילדים והילדות בארצנו יגדלו בביתם עם הוריהם בשמחה, באהבה, בביטחון ובשלום!

ציורים של ילדי משפחות המפונים ואחרים מתקופת מלחמת חרבות ברזל, מימין לשמאל: בית שרוצה להיות שמח – ציירה: יעל, בחברות – ציירה: אודיה, בית בודד שרוצה שישובו לגור בו – ציירו: רינה ויעל

חדווה

חדווה כשמה כן היא. תמיד יוצרת אווירה טובה ומפיצה שמחה. בתה, שכנתי גנית, נולדה בעיר הצפונית קריית שמונה ובעקבות לימודיה עברה לירושלים והקימה בה משפחה, אבל הפלא ופלא – היא מתגעגעת לקריית שמונה ולמשפחתה שם ואפילו ניסתה לשכנע את בעלה גד לעבור לשם (אך לשווא). מסתבר שהעיר הזאת משופעת בגנים, באטרקציות ובאתרי משחקים לילדים.

אביה של גנית, אדם עדין ומלומד, עובד למחייתו כמנהלן ומשמש כגבאי בית כנסת בהתנדבות. אמה, חדווה, מלווה ילדים לבתי ספר ומוסדות לימוד ורצה אחר כך לעיסוקיה, מלאת חיים וחייבת להיות כל הזמן פעילה – לטייל, אם יש יום פנוי, להיכנס למטבח כדי להוציא מתחת ידיה מטעמים, או להתעניין בסביבתה ולשוחח עם אנשים בקולה המתנגן. אם היא בסביבה, אי אפשר להיות בדיכאון או במצב רוח ירוד.

אני הולכת עם הזרם, ומי שקבעה את הזרם היא תפארת. היא החלה לטפל ברפלקסולוגיה בנשים מפונות (לא בגברים מטעמי צניעות) והזמינה אותי ללוותה. מכיוון שזה התחיל כך, אני ממשיכה במסלול שהיא עיצבה וכותבת על כמה נשים מפונות. לכן כתבתי כבר על שלוש נשים משדרות (פליאה, בת-ציון ונעמה) ועל שתי נשים מבני נצרים (איילת ורוחמה) ועתה אני מתמקדת בחדווה, אמה של שכנתי, המפונה היום מקריית שמונה עם בעלה. לא שגברים שפונו מביתם ומיישובם סובלים פחות או פחות מעניינים, אלא שכך התחיל סיפורי בזכות תפארת ואני זורמת באפיק שהיא יצרה.

ובכן, קריית שמונה הפכה להיות מקום מסוכן לתושביו, יחד עם יישובים נוספים בצפון הקרובים לגבול והתושבים במקומות אלה פונו לבתי מלון או למקומות מתאימים אחרים. הוריה של גנית קיבלו הודעה שיועברו לבית מלון בתל-אביב, אך הם הודיעו שיעדיפו להיות מועברים לבית מלון בירושלים, קרוב למשפחת בתם, ובקשתם התקבלה.

"אני לא מכירה שום דבר בירושלים," אמרה חדווה, מלאת חששות, בימיהם הראשונים במלון. "אני צריכה לקנות בגדים, כי השארנו כמעט הכל שם, וגם לחפש מקום כדי לעשות פדיקור, ועוד הרבה דברים לסדר."

"ועכשיו היא מכירה את ירושלים יותר טוב ממני," אומרת גנית.

"להיות כל הזמן במלון זה משעמם!" גם אמרה חדווה בהתחלה, אך אחותה וחברותיה אף הן הועברו לאותו מלון, לכן כבר לא משעמם, מה עוד שפעם בשבועיים היא ובעלה מבלים שבת אצל משפחת הבת גנית, והגלות הזאת שנכפתה עליהם יותר נסבלת בינתיים. ואם תחפשו אותה בימי חמישי – תמצאו אותה מוקפת במעשי ידיה הריחניים ומעוררי התיאבון במטבח של משפחת בתה – בדגים החריפים, בזיתים המבושלים, בסלטים הצבעוניים המגוונים ובמאפים. הילדים ביקשו ממנה להכין ספינג' והנה זה כבר נערם על מגש.

"בוא תקחי גם את ספינג'י! " היא אומרת לי בקולה הנעים המתנגן ובנימת צחוק צעיר של הסבתא המפנקת. "אפשר למרוח על זה דבש, או מה שתרצי! ובעצם, בואי לאכול איתנו בליל שבת! אני ובעלי נשארים פה השבת!"

בתי המלון והאחראיים למפונים משתדלים לקיים עבורם טיולים ותוכניות מעניינות, כדי להפיג מעט מתחושת המועקה והדאגות שלהם. זה נשמע נחמד, לולא השאלות המכרסמות בהם: מתי זה ייגמר? מתי נחזור לביתנו? מתי יפסיקו שכנינו לחמוד את ארצנו הקטנה כסיכה על מפת העולם?

דרך אגב, תפארת הציעה גם לחדווה לקבל טיפול רפלקסולוגיה. התייצבנו במלון שבו היא שוכנה כדי לפגוש אותה. חדווה תהתה: איפה כלי המלאכה שלה והקערה לטבילת הרגליים? הסתבר שחדווה שמעה "רפלקסולוגיה" וחשבה "פדיקור".

"לא לא," אמרה חדווה לאחר שנוכחה בטעותה. "פדיקור מילא, אין ברירה, אבל שיטפלו בכפות רגליי באופן הוליסטי אין לי סבלנות, לא בנויה לזה, מתנצלת! סליחה!"

חלומם של המפונים והמפונות נותר לשוב לביתם ולחיות בו בשלום, בשלווה ובשמחה לאורך ימים. טוב ממני הגדירם גדי, חתנה של חדווה: "אל תקראי להם מפונים," אמר. "קראי להם גולים מביתם, פליטים בארצם!"

ובינתיים חיילינו בשטח ומתגלות מנהרות רבות בכמות שאיש לא שיער: שכנינו הקדישו את כל מרצם כדי לבנות מנהרות כעיר תחתית בכל מקום אפשרי, שעלולים לפרוץ דרכן אלינו כדי לרצוח ולהשמיד, אגרו כמויות נשק שאינן משביעות תאוותם, וחינכו את ילדיהם לשנאה בלתי מתפשרת נגדנו. ואיך יוכלו להבין זאת כל אומות העולם!!! אלוהים, אנא עשה שיהיו ימים טובים יותר ושתפילותינו תתקיימנה ברצון, אמן!

אך טרם הסתיימה המלחמה ורואים שיש כאלה השואפים לחדש את הקיטוב שהיה בעמנו לפניה, חלילה וחס, ולאלה אני אומרת, לפי קצב השיר המושר כל-כך יפה על ידי יהורם גאון:

"לא לא לא     תנצחו אותי!       לא תנצחו אותי       כל כך מהר!"

לא לא לא       יעזור לכם!         לא יעזור לכם!         לא יעזור!

הבעת דעות אלה או אחרות (ויש לעם ישראל ב"ה דעות למכביר) – כן, אבל בנימוס ובאהבה!  כי "אנחנו" – איך אמרה זאת רוחמה? – "נשמה אחת"!

אפילוג

לפני שבוע טלפנה אליי אחראית על תוכניות תרבות בשכונת מגוריי והציעה לי להצטרף לקבוצת תיאטרון שכונתי. סיפרתי לה שאני כעת עסוקה בכתיבת סיפור על נשים מפונות.

"ולמה לא תכתבי גם על כלתי?" שאלה. "גם היא הייתה מפונה."

"הייתה?… מה, המפונים כבר חוזרים לביתם?…"

"לא. היא מפונה מזמן אחר וממקום אחר – מפונה מגוש קטיף… את זוכרת לפני כמעט 20 שנה… כשפינו יהודים מבתיהם…"

"כשהחיילים בכו יחד עם המפונים?"

"כן!" והיא התחילה לספר לי כמה פרטים.

"אבל זה לא אותו הדבר," טענתי. ואני גם כבר כמעט סיימתי את סיפורי.." אך תפסתי את ראשי ושאלתי את עצמי אם אכן אין קשר בין הדברים. אמרתי לעצמי: האנשים האלה שפונו ("שגורשו," תיקנה אותי חברה..) – אם מזכירים לי אותם בסוף כתיבת סיפורי, גם אם לא אכתוב עליהם, לא אוכל להתעלם מכך שמישהי הזכירה לי אותם, שהם קיימים באשר הם קיימים – כל אחד במקומו. איני רואה אמנם את עצמי מסוגלת היום בסוף סיפורי על מפונות ממלחמת שמחת תורה תשפ"ד – 7 באוקטובר 2023 להתעמק בסיפורם של מפוני גוש קטיף ובסיפורנו הלאומי הגדול, אך חשוב לי לומר שלא שכחנו אותם!

"גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה" (תהלים פרק פ"ד פסוק ד'). יהי רצון שישובו כל המפונים והמפונות לביתם במהרה ושנחיה בבתינו בשמחה ובביטחון! לא הוספתי "ובשלום!" – מדוע? כי קשה לי לדמיין היום שלום עם אויבים כפי שראינו בחג שמחת תורה תשפ"ד. אך אם יגיע היום שבו, כפי שניבא הנביא מיכה (בפרק ד' פסוק ג') "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה," נקבל את היום הזה בשמחה.

ב"ה, כ"ט בטבת תשפ"ד – 10 בינואר 2024

הזוית האישית

דניאלה ספיר ולנסי תרמה סיפורים נוספים אל מאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

חוות השומר – סג'רה – זיכרונות ילדות (1954-1980)

אמי הגיבורה רחל

חלום הסמבטיון שלי – דניאלה ולנסי ספיר 

ארבע חברות עגונות ואני באותה סירה