מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה ספיר (ולנסי), אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית יחד עם ליאב. סיפורי עוסק בחוות סג'רה.

הילדים והילדות החלוצים של חוות השומר

יכולה אני להעיד על כך שחוות השומר- סג'רה לא הייתה רק אותו מקום בפאתי המושבה אילנייה בגליל התחתון, שנרכש על ידי שליחי הברון הירש ב-1900, והפך למרכז להכשרה חקלאית, שאליו אפילו דוד בן גוריון הגיע ב-1908 כדי להתנסות בעבודה חקלאית עברית, (ולעיתים היה מסתתר מתחת לעגלה וקורא ספרים, כדבריו של ותיק מהמושבה אילנייה), ולא רק מקום צמיחתם של ראשוני השומרים העבריים. היא הייתה – וזה דבר לא פחות חשוב בעיניי – כפר ילדים חי ותוסס ובועט החל משנת 1954, כאשר נשלחו אליה קבוצות רבות של ילדים וילדות, שנפרדו בחו"ל מהוריהם וממשפחתם ועלו כחלוצים צעירים  וציונים מושבעים, ובכך הקלו על עליית שאר משפחתם יותר מאוחר. ואף אחותי צביה ואני היינו ביניהם.

כניסה לחוות השומר מעל השער נרשם: 1900, "בזכות האמונה באדם"

רוב הילדים והילדות הגיעו למקום מתוניס, מרוקו, אלג'יר, תימן, הודו וקוצ'ין, והיינו כמעט הראשונים להתיישב ולעבוד בכל ענפי החקלאות בחווה הזאת. יותר מאוחר הפך המקום למרכז צבאי – לטירונות, ל'ילדי רפול' ולתוכניות צבאיות אחרות, כגון בית ספר עם מגמת מכונאות מטוסים ומגמות נוספות ב-1964.

ילדי אוסלו והאונייה 'אגוז'

העלייה לישראל הצעירה מארצות מוצאם של אותם הילדים החלוצים הייתה צריכה להישמר בסוד. לעיתים קרו אסונות בדרך, כמו במקרה של האונייה 'אגוז', שיצאה ממרוקו ב-1961 עם 48 יהודים בדרכה לישראל וטבעה בים עם כל נוסעיה, וכמו במקרה של 'ילדי אוסלו', שבו שני מטוסים של ילדים וילדות מתוניס טסו לאוסלו בדרכם לישראל ב- 1949, ואחד מהמטוסים התרסק עם 27 ילדים, ורק ילד אחד באותו המטוס ניצל בנס. כל יהדות תוניסיה היתה מרותקת אל הרדיו אז, כדי לשמוע מי מבין הילדים נספו, ומי היו במטוס השני, שהגיע ליעדו ללא פגע. ילדי דודתי לואיז, ג'וג'ו וארלט, היו אף הם באותו המסע. למזלם, הם היו במטוס שהגיע ליעדו בשלום! נגיעה בהיסטוריה…

חוות השומר-סג'רה היא חלק מילדותי. הגעתי לחוות השומר-סג'רה בגיל 13 עם אחותי ג'יזל (צביה) בת ה-14 וחצי. הרגשתי שאני צפה במקום מרוב חופש ומרחב. אהבתי לטייל עם החברים והחברות בכפר הנטוש הגובל עם החווה, שבו צמחו פרא עצי צבר וחרובים ותאנים וצלפים ומדי פעם הציצו עצי רימון ועצי זית. המון אבנים בדרך, עליות ומורדות ועיקולים, מעל ראשינו זמזמו לעיתים דבורים ובאוויר נישאו אדי בשמים של פירות שנשרו מהעצים. היינו ילדים חלוצים נלהבים ותמימים – במלוא המובן היפה של המילה.

התוכנית שאורגנה עבורנו הייתה שנעסוק בעבודות החקלאיות והאחרות כמה שעות ביממה ושנלמד ונקודם בלימודים בשאר הזמן. עבדנו בגן הירק ובגן נוי, בלול וברפת, בדיר הכבשים וברעיית הצאן, בניקיון ובמטבח, ומי שזכה – נהנה מקיום שליחויות על גב הסוסה כוכבה או בטרקטור, אך באשר ללימודים – החלק הזה היה מבולגן למדי, לפחות בתקופה שבה היינו במקום אחותי ואני. השינוי לטובה בתחום הלימודים החל רק לאחר שעזבנו את הכפר והמשכנו את לימודינו בירושלים (ב'בית צעירות מזרחי').

למרות הבעיה הזאת, אני נשמתי לרווחה וברוב התלהבות במקום. שמחתי שהנופים השתנו עבורי ממקום עירוני (עיר הולדתי תוניס, בירת תוניסיה) למקום טבע פתוח, שהייתי חופשיה מדרישות ההורים שנהיה תמיד "des petites filles modeles"  ונהניתי להיות בשטח עם קבוצות נוער בנות גילי.

אהבתי את השירה של אותם הימים, ואת המנהג להתכנס בכל הזדמנות במועדון או באוויר הפתוח, כדי לשיר וללמוד שיר חדש, ביחד או בכמה קולות. חלק מן השירים שמתנגנים לאוזניי כרגע: הייתה צעירה בכינרת אשר בגליל… שניים סינים עם כינור גדול… בים לבן קבוצת שחורים קוטפת… ומשה היכה על סלע… יום יום על רמת דימונה… היי סימונה מדימונה… ערבה ערבה אין קץ… אואואו… אל לכיש לכישה, אור בוקר, כנס כנס כנס בקר… מעל המגדל סביב אשקיפה… ימין ושמאל, רק חול וחול… הכל בגלל מסמר קטן… ארבעה על הג'יפ הדוהר… הי אילת הי אילת… בדרך לתבור הלכתי לבדי מאחורי שמעתי קול פרסה.. ועוד שירים קסומים, שלא יישכחו.

תמונה קבוצתית, שבה ניתן לזהות: למעלה באמצע את גבריאלה, מימינה גאולה ומרלן זיתון, משמאלה דניאלה ומזל פיטוסי, ולמטה משמאל: את נחמיה ורבקה אלמליח

ובסעודות השבת נישאו קולותינו הצעירים והחזקים בעליזות, בהרמוניה ובהתרוממות רוח בשירי שבת, כמו: יה ריבון עולם, צור משלו, יום זה מכובד, דרור יקרא, ואחרים.

וכמובן, לא אשכח גם שירים שלמדתי בהודית מהבנות ההודיות והקוצ'יניות, במיוחד מג'ולי (שהתפרסמה יותר מאוחר כחוקרת לב במכון מדעי חשוב) ומאביגיל, תוך כדי סיוע בקליעת צמותיהן הארוכות, שהגיעו לעיתים עד הברכיים, ויותר: איצ'יקדנה ביצ'יקדנה דנה אופר דנה איצ'יקדנה… מרה ג'וטה אג'פני אה פטלון אנגליסטני…  דלמצ'פה קה פיאריקה טו פהה נלצ'לה…

תמונה שבה ניתן לזהות למטה את עמרם מלכה וטובה בניטה ולמעלה את הבנות הקוצ'יניות, ביניהן ג'ולי ואביגיל

או שירים שלמדתי מג'ו ומאהרון אהרון: When I was just a little girl, I asked my mother what will I be…

ושלא אשכח, כמובן, את השיר שלמדתי מישראל פקלר הטבח: עוילם הבא איז אגוד אזך, לרנן תוירה איז נוך אבסה זך דפבר ידר יוך לרנן תוירה אנוך אנוך, עוילם הבא איז אגוד אזך!...

וגם רקדנו: קרקובייה, הורה, הבה נגילה, ישושום מדבר וציה, הרועה הקטנה מן הגיא, וגם ריקודי זוגות. הרקדנית קלת הרגליים כאיילה והמוכשרת מכולם היתה רבקה אלמליח, שאחרי שסיימה את פרק הכשרתה בחוות השומר, שימשה בה תקופת מה כמדריכה לקבוצות נוער שהגיעו אחרינו. רקדנו בהתלהבות וגם בתמימות. היום – במסגרות הדתיות של הכיפות הסרוגות, לא מקובל שבנים ובנות ירקדו בזוגות. חבל! אומרים שזה כתגובה לכך שהחברה נהייתה יותר מתירנית. חבלֱ! מי ייתן ונזכה לפעול יותר וביתר הצלחה למען אחדות כל החלקים השונים של עמנו, אמן!

לפעמים, נסענו לשחות בכינרת.

 בסירה על ים כינרת. ניתן לזהות: קדימה, את אהרון אהרון, בצד ימין  את פיאר אלבו ובצד שמאל את ברוך ממן

נהגנו פעמים רבות בשבת לעשות כברת דרך ארוכה למדי עד קיבוץ לביא ('הודיות'), שם פגשנו קבוצה נוספת של בני ובנות נוער בגילנו וחילקנו חוויות. ושם הכיר המדריך הג'ינג'י שלנו חיים לקריץ את המדריכה שולה, ובמהרה נשאה לאישה והביאה לכפרנו.

ובהקשר לטיולים לקיבוץ לביא, אספר אפיזודה מאותם הימים. אך יותר מאוחר. בינתיים, אספר כמה הרפתקאות שקרו לאחותי צביה.

העבודה עם הטרקטור

על הטרקטור

צביה התעקשה ללמוד לעבוד בטרקטור, ובאורח פלא, היא קיבלה אישור לכך מגיבור, האחראי על עבודות הפלחה והטרקטור. וכדאי להאמין: היא הייתה רצינית. והנה, יום אחד, אחרי שמשפחתנו עלתה לארץ והתיישבה במושב ניר יפה בחבל תענך, הגיע אבינו לביקור, ואבוי אבוי, הוא נבעת לראות שבתו נוהגת בטרקטור והודיע, למגינת לבה, לגיבור – חד וחלק – שהוא איננו מרשה לבת שלו בשום פנים אופן להמשיך לעבוד בטרקטור.

כאן ניתן לומר שהורינו, עם מעברם למושב ניר יפה, השתדלו מאד להתארגן עם עבודות הלול וגידול הירקות והפירות (עגבניות, מלפפונים, מלונים ואבטיחים…) אך המלאכה היתה תובענית מדי, וכאשר עזבנו אחותי ואני את סג'רה, כדי להמשיך ללמוד בירושלים בבית צעירות מזרחי, הם עברו בעקבותינו לירושלים והחלו בהתארגנות מחדש במעברת קריית- יובל.

משפחתנו בתקופה היותה במושב ניר יפה: (אבא, אימא, צביה, דניאלה, מרים, לאה והתינוק יעקב)

המתקפה על המטבח

ילדים רבים בסג'רה, ניתן לומר שעליהם נכתב השיר: "שובב אני, אני שובב, אך לב לי לב זהב…". כשנפגשנו בכמה הזדמנויות אחרי שנים רבות, לבנו המה מרוב שמחה. כמו שאמרה אסתר טויטו: "אנחנו אחים ואחיות, גדלנו ביחד!…"

ובכן, באותו היום צביה היתה אחראית במטבח וישראל הטבח ביקש ממנה לסיים דבר-מה ולנעול את המטבח. אך הנה נכנסו ארבעה ילדים שובבים ותבעו לקבל ממנה את מפתח המקרר. "מה פתאום? אני לא רשאית ואני צריכה לנעול!" אמרה צביה. אבל המפתח היה מונח באיזו פינה נראית לעין. הם חטפו אותו. ומה הם בחרו להוציא מהמקרר? לא עוגות, ולא דבר-מה ערב לחיך, אלא… כמה חבילות מרגרינה! מרגרינה – פריט שלא בדיוק חיבבו. ו… הופ הופ, ישר לתקרה… עוד חבילה ועוד חבילה… סיפור בלתי נשכח…

רעיית הצאן

הפעם תפקידה של צביה היה לרעות את הצאן. וכמובן שהיא מילאה את תפקידה בשיא הרצינות. והנה יום אחד, באווירה הפסטורלית הנאה, התקרב לצאנה רועה צעיר ערבי מכפר טורעאן, וגנב שה או כבשה מתוך עדרה. אולי יגנוב יותר, חשבה צביה בחרדה. ואולי ילך העדר אחריו… לפתע נזכרה שהראו לה פעם כבשה אחת, שקראו לה "המשכוכית" – זו שמובילה את הצאן. היא משכה אותה והלכה איתה לכיוון חוות הנוער. וראו איזה פלא! כל הצאן הלך אחריהן. אך הדבר המדהים שקרה הוא… שלא רק הצאן שלה הלך אחריהן, אלא גם הצאן של אותו הרועה שרצה לגנוב כבשה מעדרה!… צביה והמשכוכית הולכות, ואחריהן כל העדרים… והיא לא ידעה את נפשה. מה יהיה? מה יהיה עכשיו?… והם מגיעים ברוב פאר והדר לחווה, לפליאתם של כל החבר'ה וכל המדריכים והמדריכות במקום.

כמובן שהיו צריכים להפריד בין העדרים ולהחזיר את השלל לשכנים. אבל באותו הרגע צביה שאפה רק לדבר אחד: לברוח לחדר שחילקנו עם שתי בנות נוספות: סימונה וגאולה, ורק לישון!…

למעלה מימין: סימונה, מאיר ארג'ואן, צביה ודניאלה, למטה מימין: נעמי (?), ג'ו וגאולה

ועוד בנושא רעיית הצאן

תקרית נוספת עם רעיית הצאן הייתה בזמן שהמקום הפך למעין התיישבות של הנח"ל ורחל בוסקילה, שהייתה חניכה בתקופתנו, שירתה במעמד החדש כחיילת של הנח"ל. היא אז עבדה עם הצאן, ובאחד הימים התנפל עליה בחור ערבי מכפר סמוך, והיא תפשה את מקל הרועים שבידה והרביצה לו מכות נמרצות, עד שנפל ארצה והיה זקוק לאשפוז… כאשר הגיעו למקום וראיינו אותה היא רק דבר אחד ביקשה: "רק תקראו ליצחק חדד!" (החבר שלה, שאף הוא שירת שם, ולימים נישאו והקימו ביחד משפחה).

תעלולי הילדים השובבים של סג'רה – מקרה נוסף. ואם כבר הזכרנו ילדים שובבים, קשה לשכוח את הסיפור של יחיאל אלמקייס, שברבות הימים היה לפסיכולוג מצליח.

יחיאל והדלת

באותם הימים, היתה חסרה ליחיאל מזוודה. אז מה עושים במקרה כזה? פשוט מאד. סידר לו מזוודה מאיזו דלת שנראתה לו מיותרת במקום…

והגענו לטיול לקיבוץ לביא, שהתארך מעל לצפוי

הייתה זו שבת נעימה. צעדנו ביחד והתקדמנו לכיוון קיבוץ לביא. מזג האוויר היה נאה, מצב הרוח מרומם. אלגריה, ילדה קצת יותר מבוגרת ממני, צעדה לידי. לפתע שאלה אלגריה: "מי רוצה להמשיך קצת את הדרך עד למעברת פורייה? ברצוני לבקר שם את הדודה שלי, שהגיעה לשם עם משפחתה לא מזמן… מי מצטרף?"

הרעיון מצא חן בעיניי. לבקר משפחה, זה מרגש… אמנם אני שמחתי מאד להיות עם קבוצת ילדים בני גילי, אך המושג "משפחה" הפך עבורי לפתע לדבר מושך ומעורר געגועים. אפרים ופיאר (יהודה) אלבו הצטרפו לחבורה.

"זה לא רחוק! נגיע בעוד כחצי שעה!" אמרה אלגריה. אבל הלכנו והלכנו. והמשכנו ללכת. וכבר לא היה טעם לחזור. כי הנה אוטוטו, אנחנו מגיעים… אבל טרם הגענו. (ביקשתי מילדי בי"ס הימלפרב שעזרו לנו בתוכנית 'הקשר הרב דורי' למדוד את המרחק בקו אווירי מאילנייה לסג'רה ומקיבוץ לביא למעברת פורייה, והם מצאו שהמרחק האווירי מאילנייה לפורייה הוא 16.1 קילומטר ומאילנייה לקיבוץ לביא 6.9 קילומטר, אך יש לזכור שהמדידה הזאת אינה מתייחסת לאורכם של הכבישים מאותם הימים, שמונה שנים אחרי קום המדינה…). היינו מודאגים ועייפים, והמשכנו. וכשסוף סוף הגענו, כבר חשך היום. שאלנו באיזה צריף מתגוררת המשפחה של אלגריה. "הם לא כאן. הם עזבו!" נענינו. היינו קרובים לבכי, לפאניקה. איך נחזור? כל הדרכים חשוכות! אולי יש למישהו רכב, שיוכל להסיע אותנו לכפר? שאלנו. אך לא. לא היה שום רכב. אולי יש תחנת משטרה קרובה? לא. לא כאן. רק בטבריה. גם טלפונים לא היו. מה נעשה?

אולם האנשים במעברה היו חביבים ומכניסי אורחים. אדון טוויל ורעייתו החליטו לארח אצלם ללילה את הבנות, ומשפחת צדיק ממול אירחה את הבנים.

למחרת בבוקר, התכבדנו בשתיית "café au lait" ובאכילת צנימים, שהזכירו לנו את בית ההורים. המארחים האדיבים נתנו לנו מעות לנסיעה. וכאשר ירדנו מהאוטובוס והלכנו בדרך הארוכה המרוצפת באבנים בולטות המובילה לחוות השומר, וראינו שוב את העץ בעל הגזע הענק שבכניסה, היו רגשותינו חלוקים –  נשמנו לרווחה אך היינו גם מוטרדים מהמחשבה על הדאגות שללא ספק הציפו את חברינו ואת כל הצוות בכפר.

סוף סיפור, תודה לאל! אך מי יכול להבין סיפור כזה היום? חושך בדרכים, היעדר אמצעי תחבורה והיעדר אמצעי תקשורת. פורייה מעברה קטנה. ועל בית חולים (שנבנה עשרות שנים לאחר מכן), אי אפשר היה עוד לחלום. ולא טלפון (ובוודאי ובוודאי לא סלולרי…). אבל קבלת אורחים ואורחות יפה ונאותה ב"ה היתה, כן היתה!

ילדי חוות השומר-סג'רה

כל אחד מהילדים ומהילדות של חוות השומר-סג'רה עולם מופלא בפני עצמו. אינני מכירה את כולם. חלק מהם הגיעו לפנינו והיו מחזורים נוספים אחרינו, שזכו למסגרות לימודים מסודרות יותר. אך העולם הזה של חוות השומר, עם כל אלה שהכרתי באותם הימים, שמור בלבי בחיבה, וכך מרגישים הם כלפינו. מתגעגעים לאלה שאבדו עקבותיהם ולאלה שכבר אינם בינינו, ונרגשים ושמחים לראות את אלה שצצו והופיעו שוב בעולמנו אחרי שנים רבות. לכל אחד ואחת מאתנו יש סיפורים רבים ומפליאים. נפגשנו כמה חברים עם ישראל סויסה לפני כשנתיים וסיפוריו ריתקו, הצחיקו והדהימו אותנו. אמרנו לו: "אתה חייב לכתוב את הדברים שאתה מספר לנו!" לפני חצי שנה, הוא עבר לעולם אחר, ולכבודו ברצוני להעלות שניים מסיפוריו:

אוניית ההורים המתרחקת מהחוף

ישראל סיפר שכמונו, אחותי ואני, גם הוא חנה עם קבוצת בני הנוער שיצאה אתו ממרוקו ב-Chateau de Cambous בצרפת, בדרכו לישראל. אחרי כמה חודשים במקום, התבשרו הילדים שהוריהם הגיעו ל-Camp d'Arenas הקרוב ל-Marseille. המדריכים הסכימו להסיע את הילדים לביקור אצל ההורים טרם הפלגתם לארץ לנמל חיפה. אך מה הייתה אכזבתם וכמה מכמיר לב היה בכיים כאשר הגיעו לנמל ונאמר להם: "אתם רואים את האונייה הזאת המתרחקת? הגעתם קצת מאוחר. באונייה הזאת מפליגים הוריכם, בדרכם לישראל!"

באר אורה, הסלע האדום ומלחמת סיני

החבר'ה בחוות השומר התבשרו שהם ייסעו לשבועיים לבאר אורה לעריכת אימונים קדם-צבאיים ולסיורים בסביבה. ישראל זכר את התקופה הזאת בהתרגשות. יום אחד אמר לו אחד ממפקדיו שהוא וחייל נוסף יעברו הלילה את הגבול לפטרה לראות את הסלע האדום, ושעליו להתייצב כשומר במקום עד לשובם, אך למחרת הם הוחזרו בארונות. כל כישוריהם והכרת השטח המצוינת שלהם לא הצליחו להעלים את סיורם הלילי מעיני הצלפים שהיו מוצבים במקום. התקופה היתה סוערת ומלחמת סיני פרצה באותם הימים. ישראל והקבוצה של חניכי חוות השומר חזרו לכפר וחיכו בקוצר רוח לשובם של מדריכי הכפר, שהשתתפו במלחמה הזאת, ולשמיעת סיפוריו של המדריך אלחנן, שהיה בחיל הים וסיפר כיצד עברה האונייה שבה שירת ללא פגע בתעלת סואץ.

תמונה קבוצתית: ישראל סויסה שלישי מבין העומדים (מימין לשמאל)

חוות השומר שלנו

אכן חוות השומר-סג'רה איננה רק של פודי אדמתה, של מייסדיה, או של אלה שעברו בה הכשרה חקלאית, או של ראשוני השומרים העבריים, אלא גם של הילדים והילדות שהגיעו בעליית הנוער כילדים חלוצים וציוניים, ואשר בבואם אפשרו את עלייתם של משפחותיהם לארץ ישראל.

הזכרתי חלק מחברותיי ומחבריי מאותה התקופה, אך אלה שלא הוזכרו אינם פחות חשובים. צצים זיכרונות כפרחים. ועולות דמויות שונות: בר אוריין, המנהל הראשון שהכרתי, ושביקש מאחותי צביה לאייר את ספר שיריו בהשראת בריאת העולם לפי ספר בראשית (ומעניין שדווקא את הפרט הזה היא לא זכרה) ושהיה שר שיר שעורר בי פליאה: "לפני אמי עמדתי (2)/ היא ישבה נוגה ותידום/ כי את רוחה העצבתי/ היא ישבה נוגה ותידום/ ניגשתי ועל ברכיה/ את שתי כפיי הנחתי/ ועל חטא שחטאתי/ מקרב לב נאנחתי/ ופתאום דמעה חמה/ מעיניי נתגלגלה/ על כפיי נפלה הדמעה/ וליבתי נתחלחלה"…  (שאלתי את עצמי מהו החטא, מי האימא הזאת ומי הבן, ושמא הוא הבן והבעיה שלו?). גבריאלה, טבחית המשנה, עם הצמה הזהובה שהרימה מעל מצחה, ברוך ממן, שתמיד צחק וסיפר בדיחות (ושלא שכח להזכיר לי תמיד שהוא יום אחד "תפש אותי" מחייכת לעצמי מול הראי…) וברבות הימים קיבל תפקיד חשוב בתאגיד לקידוחי נפט, יהודה אלבו, בעל העיניים הכחולות, הגדולות והמחייכות תמיד, שפתח רשת הלבשה בפריז ו"נעלם" לנו, כמו גאולה, שפגשה שף קונדיטור במועדון הים התיכון ונישאה לו, ואיננו יודעים מאז מה מקום מגוריה. זכורה לי פרלה, שהייתה יותר מבוגרת מאיתנו ושידעה לשיר את כל פזמוני השבת בעל פה, וטובה בניטה – הבלונדית היחידה בקבוצה, ומזל פיטוסי, ופרוספר.

בשנת 2013 התקיים כנס של בוגרי חוות השומר, שרוב המשתתפים בו היו ממחזורים שהגיעו אחרינו. מתוך חוברת שהוכנה לקראת המפגש למדתי שהצעירים שהגיעו לחוות השומר אחרינו לא היו פחות נלהבים ומלאי געגועים למקום מאיתנו, וכן מוריהם (עד כי הגדירו אותו כמקום של 'חוויית נעורים בלתי נשכחת' וכ'חלקת אלוהים קטנה'), ושאף הם היו אשפים במעשי קונדס….

אברהם פינטו, שהיה מורה למתמטיקה ולמדעים בחוות השומר בשנים מ-1964 ל-1969, הזכיר באותה חוברת כמה בוגרים שהתבלטו בתחומם, ביניהם יוסי וענונו, שהיה ראש עיריית קריית מלאכי וח"כ והמשיך לפעול במסגרת הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, אלי פינטו, שהיה תת אלוף  ומפקד חטיבת גבעתי, ומאיר גיבס, שהיה רופא כירורג בבית חולים 'בלינסון'.

נפגשנו  כמה חברים לפני זמן מה עם אילנה רוח, שהיתה פעם מוקד לעלייה לרגל בירושלים, מפני שעבדה בחנות "שיק פריזיאן" במרכז העיר וכל מי שהזדמן נכנס אליה לשמוע ולספר חוויות, עם ג'ו, שהפך למומחה בתחום המלונאות, עם היזמי, ממושב תרום, ועם אסתר ותקווה טויטו (ויסלחו לי כל אלה שלא הצלחתי לעלות על עקבותיהם ולא הזכרתי). ושמחתי לגלות לפני כמה חודשים שקיימת קבוצת וואטסאפ בשם "סג'רה – חוות השומר שלי", שבה רוב המשתתפים הגיעו אמנם לסג'רה אחרינו, צביה ואני, אך משתתפים בה גם יעקב אלבז, (שהגיע לחווה בתקופתנו), ואסתר אלבז (שהגיעה יותר מאוחר לחווה ונישאה לו בהמשך) רבקה אלמליח ורחל דנינו מתקופתנו, והמורה נעמי כהן (דנין בילדותה), שלימדה במקום אחרי שעזבנו ותרמה מעצמה ללא גבול גם אז וגם היום – בקבוצה הזאת, ומרים בנבנישתי (עטייה בילדותה), שלימדה והדריכה בחוות השומר, ונישאה למורה יעקב בנבנישתי, שהגיע אחריה ללמד במקום.

עומדים על המשמר ביום העצמאות: מאיר ארג'ואן ודניאלה

ציטוט מגוגל…

צבי לבני, המורה לחקלאות, שהפך בהמשך למנהל הכפר, מוזכר בגוגל בהקשר לספר "לעצור את הדחפור" -­ הקמתם של הכלים המוסדיים לשמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל, מאת יוסי כץ, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2004 – שם נכתב ש"צבי לבני, מנהלה של חוות השומר, ששימשה באותו הזמן מוסד חינוכי לנוער דתי – אחד ממוסדות הפועל המזרחי, התריע ב-1959 על היעדרם של מפעלים לשימור המורשת".

אידאליזציה ומציאות

כשאנחנו נפגשות, אחותי צביה ואני, ומעלות זיכרונות מעלייתנו ארצה ומאותם הימים, נפרשים שבילים רבים של זיכרונות. היא זוכרת לעיתים דברים שלא שמתי לב אליהם, ואני זוכרת לעיתים דברים שמפתיעים אותה. וכך גם בפגישות עם חברים וחברות מחוות השומר.

"את עושה אידאליזציה מכל דבר!" אומרת לי אחותי, "אבל היו גם בעיות, והיו קשיים, ותקריות… והיו הבדלים גדולים בין מוסדות נוער מבוססים ומפונקים מאותם הימים – כמו מוסד עלייה, מקווה ישראל וכפר בתיה – לבין סג'רה: בלימודים, בחוגים ובכל…! אבל לך יש נטייה לראות הכול בוורוד!…"

בסדר. יש כנראה משהו מן האמת בדבריה של אחותי צביה. אבל לא כתבתי את דבריי כהיסטוריונית, על אף שהקפדתי לדייק בעובדות עד כמה שניתן, וביקשתי הבהרות ודיוקים נוספים מהחבר'ה של סג'רה ששמרתי איתם על קשר, אך דבר אחד בטוח בעיניי, והוא – ששום בוגר או בוגרת של חוות השומר לא ישכח/ לא תשכח שהשמש זרחה בליבנו ויקדה באותם הימים, ושאושר מציף אותנו אם אנו מצליחים להיפגש עם חבר'ה מאותם הימים.

מפגש עם חברים אחרי כמה עשרות שנים… (מימין לשמאל: יצחק חדד, אברהם היזמי, דניאלה, נעמי היזמי, רחל בוסקילה)

דניאלה ספיר ולנסי – (צרפתי באותם הימים), 13.5.22

נ.ב. תודה לחבר'ה מסג'רה, שעזרו לי לדייק עד כמה שניתן בפרטי סיפורי, ותודה לתלמידים ולמדריכים והמדריכות בבי"ס הימלפרב בירושלים, ולתכנית 'הקשר הרב דורי', שבלעדי המרצותיהם, קשה לי להאמין שהייתי מצליחה להתפנות ממורכבויות עיסוקיי ולהעלות על הכתב היום את החיבור הזה.

ציור של חוות השומר שציירה דניאלה

הזוית האישית

ליאב: נהניתי מאוד לעבוד עם דניאלה ולשמוע את הסיפורים שלה.

דניאלה: המפגשים היו לי מעניינים מאוד, ושמחתי על העבודה עם הסיפור.