מאגר סיפורי מורשת

מאיפה הגעתי?

הגלגלים של הרכבת שקשקו בקול מונוטוני – שיק שק שיק שק… הנוף הירוק של חוף הכרמל עם הים הכחול חלף במהירות דרך החלונות של הרכבת, אבל אני לא ראיתי דבר מזה. שקוע במחשבות ישבתי ותמונות חלפו בראשי. מה אראה כשאגיע לבית החולים? האם אמצא את אבי עדיין חי?

הדרך מחיפה לבית חולים "קפלן" ארכה שעות בימים ההם. לי זה נראה כנצח.

בשנות השבעים של המאה הקודמת תשתית הכבישים בארץ היו נחשלים מאוד. לא היה כביש החוף – המחבר בין חיפה תל אביב והדרום. כל התנועה הייתה על כביש פנימי (היום כביש 4) מלא בורות – וזקוק לשיפוץ והרחבה.

רק שעתיים קודם קראו לי לפתע למנהל הפנימיה בהפתעה גמורה: "אביך במצב קשה בבית החולים – תכין את הדברים שלך וסע הביתה מיד". כך אמר בקצרה מפקד הפנימייה. הופתעתי והייתי בהלם. מהפנימייה היינו יוצאים הביתה רק פעם בשלושה שבועות… ורק לפני שבוע הייתי בבית. אבי היה אז בריא לגמרי ומצב רוחו היה מצוין. עכשיו פתאום מצב קשה? לא הבנתי איך זה יתכן? כיום – אני מודע היטב לשבריריות החיים. לאובדן חברים רבים ובני משפחה במהלך שנות חיי, בהם גם האובדן של אשתי האהובה ויויאן – שותפתי בהקמת המשפחה ולחיים משותפים במשך 42 שנות נשואינו.

אך אז, בגיל 15 עדיין לא חוויתי מוות או אובדן של אנשים קרובים. הדמיון הריץ תמונות בראשי… הוא שוכב במיטה כולו חבול ומחובר למכשירים. האם אספיק עוד לראותו? הרכבת טסה, אבל לי זה נראה כזחילה איטית.

רק שנה קודם הצטרפתי לפנימייה הצבאית בחיפה. למדנו בבית הספר הריאלי. זה היה שינוי גדול מאוד לילד שהגיע מקריית-גת, שהייתה עיירת עולים קטנטנה בדרום השומם. בעיירה היו מעט בתים קטנים וכמעט לא הייתה צמחיה ולא עצים. בקיץ, הכל להט בשמש הצורבת.

גרנו אז בצריף קטן הורי ושלשת אחי: אחי אורי, הצעיר בשלש שנים, אתו הייתי ביחסי חברות-יריבות תמידית ושתי אחיותיי הקטנות: אילנה ואגי. זכורני, בימי הקיץ הלוהטים, אמי תלתה בכניסה לצריף שמיכה רטובה ששימשה "מיזוג-אויר".

לאחר תלאות וטלטולים של כשלוש שעות ומעבר בין רכבות לאוטובוס הגעתי סופסוף לבית החולים. במחלקת לב ראיתי את אמי אסתר, (קטי בשמה המקורי), חיוורת ומותשת.

"אבא במצב קשה בחדר". אמרה קצרות בקול חרישי בזמן שהיא מחבקת אותי.

מצאתי אותו מחובר לצינורות רבים חיוור, אבל חי!!

לאחר כמה ימים הוא התאושש וחי עוד 40 שנה אחרי זה, אבל את הנסיעה הזו לא אשכח.

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה שבה התרחשה שואת יהדות אירופה. אבי מאיר ורדי נקרא בהונגריה ג'ורג', היה נשוי לפני המלחמה ואיבד את אשתו בשואה.

אמי, אסתר שנקראה קטי (קטלין) קאופמן, שוחררה עם סיום המלחמה ממחנה ריכוז מאוטהאוזן שבגרמניה יחד עם אחותה. אמה, אילנה, שהייתה איתם לא שרדה את המחנה.

אחותי נקראה על שמה.

עם חזרתם של היהודים לביתם ניסו לשקם את חייהם.

משפחות אמי ואבי גרו בעיר קטנה בדרום הונגריה, שבה היהודים התיישבו כ – 200 שנה לפני כן. למשפחת אמי, משפחת פרידמן, הייתה מאפיה גדולה בעיירה ששמה פץ'. שני דודיה שהיו גדולים ממנה במספר שנים עבדו במאפיית המשפחה ובשעות הפנאי נהגו לשחק ולטפח את האחיינית הקטנה קטי. שני הדודים היו שונים מאוד במראיהם וגם באופיים. הדוד פולי – מבוגר יותר גבוה, יפה תואר עם חזות רצינית. מעמיק במחשבה, אוהב ללמוד דברים חדשים. אחיו הצעיר – בלה, נמוך בהרבה עגלגל וחייכן. תמיד עליז ועיניו טובות. תמיד שש לעזור ולעשות למען האחר. כמה ששונים היו כך הם היו מחוברים בנפש ועשו הכל ביחד.

יחד איתם בחבורה היה חבר קרוב ושמו ג'ורג'. הם הרבו לשחק יחדיו בספורט וגם בקלפים. לימים כאשר חזר ג'ורג' מהמלחמה והוא אלמן-החליטו חבריו להכיר לו את האחיינית האהובה קטי. למרות פער הגילאים הגדול ביניהם הם התאהבו מיד והתחתנו וכך לאחר כשנה אני נולדתי – בנם הבכור.

המשפחה נוצרה ועולה לארץ ישראל

סבא גבי בגיל שלוש בשנת 1950 

גבי ואחיו אורי משחקים הונגריה 1953  

אחרי, נולדו אחי אורי ושתי אחיותיי הקטנות אילנה ואגי.

המלחמה השאירה חותם קשה אצל הורי. הם היו נחושים לעזוב את אירופה ולגדל את ילדיהם בארץ ישראל היא המדינה היחידה ליהודים. שם, איש לא יתנכל לנו וחיי ילדינו לא יהיו תלויים בחסדי אנשים שונאי יהודים.

עד אז גרנו בדירה קטנה במרכז בודפשט בירת הונגריה. בודפשט היא עיר אירופאית יפה בנויה ברוחב ובסגנון מפואר כיאה לבירה שהייתה בקיסרות האוסטרו-הונגרית החזקה והמפוארת ששלטה באירופה מאות שנים.

מיד  לאחר לידתי הורי החלו בהכנות לעלות לארץ ישראל. הם מכרו את מה שלא צריך. קנו דברים שלדעתם יצטרכו בארץ החדשה השונה מאוד מאוד מהונגריה שאותה הם מכירים. הצטיידו למשל בפסלונים קטנים מיוצרים במפעל בהונגריה. מפעל זה – בעל פטנט ייחודי הידוע בעולם כולו והם היו משוכנעים שהפסלונים יוכלו לסייע להם במקרה של מצוקה כלכלית.

הפסלונים – שמורים עד היום אצלי ואצל אחי.

הונגריה היא מדינה אירופאית עם מזג אוויר קר ובחורף יש שלגים וקרח ואילו ישראל היא מדינה שרוב השנה הקיץ בה שולט ויש ימים אף חמים מאוד. אני זוכר, כאשר הייתי ילד יחיד זכיתי לתשומת לב רבה מכל הסובבים, פינקו אותי מאוד. הייתי בעיני הורי סוג של נס. פיצוי על התקופה הקשה של המלחמה. משחקים רבים שלא היו שכיחים אז – הורי דאגו לקנות לי.

בין השאר, הייתה לי מכונית אדומה המונעת באמצעות פדלים ברגל. נסעתי איתה במדרכות העיר נוכח מבטי קנאה של הילדים העוברים בדרך והייתי גאה מאוד.

מיד עם הולדתי אבי החליט לעלות לארץ ישראל. הוא היה ציוני ובעיניו – אין תכלית לחיי יהודים באירופה ורק ישראל היא המקום הנכון לחיי יהודים.

הם ארזו את כל ביתם ומכרו את מה שלא רצו לקחת ואף קיבלנו חיסונים לדרך. הם המתינו להפלגת האונייה לארץ ישראל, אך אז למגינת ליבם, נסגרו שערי היציאה מהונגריה על ידי הרוסים ששלטו במזרח אירופה. הונגריה הייתה תחת השפעה רוסית חזקה.

המשפחה נאלצה לחכות שמונה שנים נוספות בהם נולדו עוד שלשה אחי הצעירים. תנאי הקיום שלנו הלכו וירדו עם הזמן ותחת המשטר הקומוניסטי. כלל התושבים בהונגריה סבלו מצוקה כלכלית. גם המשפחה הגדולה הקשתה על הפרנסה, אבל על חלום ארץ ישראל הם לא ויתרו.

לארץ ישראל הם הגיעו, רק בשנת 1956 יחד עם ארבעה ילדים, כשהקטנה בת שנה וחצי. לא היה להם מושג כיצד יכלכלו משפחה כה גדולה, במדינה צעירה, לא מפותחת, שאת שפתה הם לא מדברים. למרות זאת, לא ויתרו על החלום ועל כך גאוותי ותודתי להורי.

נסענו עם רכבת במשך הלילה מהונגריה עד החוף המערבי של איטליה – למקום קסום על שפת הים הנקרא צ'לה-דה-ליגורה. לאחר מספר שבועות של המתנה שם, עלינו על אוניית נוסעים גדולה בדרך לארץ המובטחת.

את השייט באוניה הענקית, אני זוכר כחוויה מסעירה, בה יצא לי לפגוש את הטעמים הראשונים של הארץ – בננה ותפוז. כמו כן, לשמוע את המילים הראשונות בעברית.

כשהאנייה עגנה בנמל חיפה, ראינו דרך החלונות העגולים של תא השינה שלנו, על הרציף מולנו, שני אנשים צעירים מנופפים בידיהם בהתלהבות רבה. היו אלו דודי אמי-פאלי ובלה אשר הגיעו כשש שנים לפנינו לארץ. הם גרו בקריית-אונו.

נשלחנו להתיישב בקריית גת. הורי שמחו מאוד – הם היו משוכנעים שזה קרוב לדודים כי זה גם קריות… הם קיבלו למגורים צריף מפח שלהט בקיץ ודלף בחורף, צריף בו גרו עם ארבעה ילדים קטנים. הם נאלצו להתמודד עם קשיי שפה וכמעט ללא מכרים. למרות הקשיים הכלכליים, אני זוכר את שנותיי בקריית-גת כתקופה יפה עם המון חוויות, תקופה של בנייה אישיותית.

אחרית דבר

בחיפה התחנכתי בבית הספר הריאלי שעל הר הכרמל. במהלך השנים עברתי מלחמות כקצין שריון וחוויתי אובדן חברים רבים, אבל על כך אספר בהזדמנות אחרת. למדתי הנדסה עבדתי שנים רבות בצבא ובתעשייה כמהנדס.

לי ולאשתי ויויאן, אשר הכרתי כאחות שטיפלה בי בבית-החולים נולדו שלושה ילדים נהדרים.

סבא גבי ואבא מאיר  – 1948

כיום, אני נהנה מחברת שישה נכדים מתוקים ומוכשרים.

ויויאן ואני עם שלושת ילדינו: אהוד, נטע ואסף (אסף בתחילת קורס טיס) – 1977

באירוע סיום קורס מש"קיות חוויה של נטע, אימא של דניאל

תמונת עץ המשפחה לויצקי/ ורדי

החלום שלי… מקווה אני, שמשפחתי היפה והמתרחבת תמשיך את מסורת הורי לחיים של בנייה ושגשוג בארץ ישראל – המיועדת לעם היהודי.

הזוית האישית

נכדה דניאל: היה לי כיף לשמוע על הסיפור של סבא ואהבתי שסבא הגיע כל שבועיים למפגשי תוכנית הקשר הרב דורי. למדתי על סבא הרבה דברים שלא ידעתי.

סבא גבי: תמיד נעים ומשמח עבורי להיות עם דנדן. במיוחד, כאשר יש לנו משימה משותפת. למדנו אחד על השני בנוסף למה שידענו עד כה.!