מאגר סיפורי מורשת

ילדות ונעורים בארגנטינה

מוצא משפחתי באוקראינה (אז פולין), מהעיר דובנו שבמחוז וולהין. הורי אליאס קיגל ולאה גולדפרב היגרו לארגנטינה בשנת 1932, התחתנו ועברו לגור במחוז ריו נגרו, בפטגוניה שבדרום ארגנטינה. הם גרו בעירה קטנה מאד באזור חקלאי. לאבי הייתה חנות "קולבו" והם היו המשפחה היהודית היחידה בעירה.

אני, סבא חיים קיגל, נולדתי ב-21 אוגוסט 1943, בעירה בפטגוניה. בגיל ארבע הורי עברו לגור בבואנוס איירס, בין היתר כדי שאני אקבל חינוך יהודי. באותה תקופה גרו בבואנוס איירס כחצי מיליון יהודים ורשת החינוך היהודי הייתה מאד מפותחת. אחותי חיה נולדה בשנת 1946 ועד היום היא ומשפחתה גרים בארגנטינה.

אשתי, סבתא שושנה (סוזי) גלדנסונאס, נולדה ב- 23 יוני שנת 1943 בבואנוס איירס, ארגנטינה. מוצא משפחתה בליטא. האחים שלה ומשפחותיהם גרים בארצות הברית ובאנגליה, כך שלנו אין משפחה גרעינית בישראל.

כילדים בארגנטינה למדנו כל יום בבוקר בבית ספר היסודי ממשלתי, בתי ספר נפרדים לבנים ובנות. חזרנו הביתה ואחרי ארוחת הצהריים למדנו בבית ספר יסודי יהודי בשם חיים נחמן ביאליק (כיתות מעורבות לבנים ובנות). סוזי ואני למדנו ביחד בכיתה ב' אך לא היינו חברים ולא שמרנו על קשר. בהמשך למדנו בבוקר בתיכון ממשלתי ואחר הצהריים בתיכון יהודי.

בתי הספר הממשלתי והיהודי היו שונים באופי ובאווירה הכללית. בבית ספר הממשלתי הייתה אווירה יותר קשוחה ופחות מעניינת. לעומת זאת, בבית הספר היהודי האווירה הייתה יותר קלילה ורגועה, וגם חגגו את כל החגים היהודיים. זה הפך את האווירה לחמה ומעניינת הרבה יותר. בתיכון היהודי סוזי הייתה מעורבת ופעילה חברתית ולמדה לדבר בעברית. היא סיימה את התיכון היהודי והממשלתי.

אני סיימתי את התיכון הממשלתי, אבל ביהודי לא התעניינתי בלימודים. העדפתי  ולהבריז למקומות שאהבתי יותר – גן בוטני וגן חיות בקרבת הבית, המוזיאון לטבע והספרייה השכונתית. הייתי תולעת ספרים. גם היום אני אוהב לבלות במקומות אלה ולקרוא ספרים. בתיכון היהודי למדתי בערב, וגם הברזתי כדי לראות סרטים בסינמטק בקרבת התיכון. מסיבות אלה לא סיימתי את הלימודים בתיכון היהודי והעברית שלי הייתה חלשה מאוד כאשר עליתי לישראל.

בתיכון היהודי היה מועדון תלמידים ציוני בשם "שחר" בו הייתי מעורב ופעיל חברתית. חלק מהחברים האלה עלו לישראל ועד היום הם החברים הכי טובים שלנו. הם כמו המשפחה שלנו, כי המשפחה הגרעינית שלי ושל סוזי לא עלו לישראל. התיכון היה ממוקם בבניין הקהילה היהודית בבונוס אירס (אמיה), שנהרס לפני כ-30 שנים בפיגוע חבלני על ידי טרוריסטים מאיראן.

בשנים שהייתי בתיכון היהודי ובמועדון שחר חיפשנו בנות יפות בגילנו ומצאנו אותן בתיכון יהודי ביאליק, אפוא שסבתא סוזי למדה. קשרנו קשר איתן, כך פגשתי בחזרה את סוזי אחרי שלמדנו ביחד בכיתה ב', ואנו בזוגיות מגיל 18. אהבנו לטייל ביחד עם החברה בפארקים היפים של בואנוס איירס, ולראות סרטים בלילות.

עם סיום התיכון הממשלתי התחלתי ללמוד כימיה וביולוגיה בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה בבואנוס איירס.

העלייה לישראל

בשנת 1962, אחרי שנת לימודים באוניברסיטה, אני וסוזי עלינו לארץ בגיל 18 עקב החינוך הציוני שקיבלנו בבית ובבית ספר היהודי. העלייה הייתה בדרכים שונות: סוזי טסה ישירות מארגנטינה לישראל, ואני עליתי לבד באונייה בלי חברים שהכרתי.

ההפלגה הייתה מאוד חווייתית, כי זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות ארגנטינה. הפלגה נמשכה כחודש והאונייה עצרה בערי נמל בכול העולם, וכך נחשפתי לאנשים ותרביות שונות. בברזיל שמעתי לראשונה מוזיקה ברזילאית, שאני מאוד אוהב וקניתי תקליטים ששמורים עד היום בביתי. באפריקה ראיתי לראשונה אנשים כהי עור. ובברצלונה ראיתי מלחמת שוורים. במארסי שבצרפת החלפנו לאונייה בשם הרצל מחברת צים הישראלית, וכך הגעתי לנמל חיפה בתאריך 10 יוני 1962 (היומולדת השני שלי). סוזי חיכתה לי בנמל כי היא הגיעה לפני לישראל. בנוסף חיכו לי בן דוד של אבי ובן דוד של אמי, השרידים היחידים מהמשפחה שעלו לארץ מפולין אחרי השואה במלחמת העולם השנייה. כך, לאחר שלושים שנות ניתוק, התחדש הקשר בין המשפחות של אמי ואבי שהיגרו לארגנטינה לפני המלחמה והמשפחה ששרדה את השואה ועלתה לישראל. רוב משפחתי נספתה בשואה. בני הדודים שילמו לי את הנסיעה מנמל חיפה למעון עולים בירושלים. הדרך הישנה והצרה לירושלים דרך שער הגיא הייתה יפה, ובצידי הדרך ראיתי את שלדים של הרכבים המשוריינים מהשיירות לירושלים ממלחמת העצמאות. התרגשתי מאוד.

החיים בישראל

בשנת 1962 גרתי במעון עולים יחסית קטן בשכונת רסקו בירושלים ולמדתי עברית באולפן עציון, כי העברית שלי הייתה חלשה מאוד. בנובמבר שנת 1962 אני, סוזי וחברים מארגנטינה שלמדו אתה במכון גרינברג למורים מחוץ לארץ, התחלנו ללמוד מקצועות שונים באוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. כל החבורה הארגנטינאית שלמדה איתי באוניברסיטה הם חברים קרובים שלי עד היום. כולם אנשים  איכותיים שעוסקים ומצליחים בתחומים שונים. אני בחרתי ללמוד מדעי החיים והתמחיתי בפיזיולוגיה ואקולוגיה של צמחים, תחומי המדע בהם אני חוקר ומלמד עד היום באוניברסיטה העברית. את לימודי הדוקטורט סיימתי בירושלים בשנת 1974 ועם הזמן הגעתי לתואר פרופסור.

בתקופת הלימודים גרתי בירושלים. בשנה הראשונה ללימודים גרתי במעונות הסטודנטים בקמפוס האוניברסיטה, שהיו מרוחקים ומנותקים מהחיים בעיר. בתקופה הזאת עבדתי לפרנסתי בבית חולים לילדים נכים בשם עלין כעוזר לאחיות. העבודה בסופי השבוע הייתה בשכר גבוה. אז בימי השבוע למדתי ובסופי השבוע משישי אחר הצהריים עד שבת בלילה עבדתי וצברתי כסף לשאר השבוע. בשנה השנייה ללימודים סוזי ואני, ביחד עם עוד חמישה חברים וחברות מארגנטינה, שכרנו דירה בשכונה בית הכרם, מול גבעת רם, וייסדנו את "הקומונה של רחוב הבנאי". מכיוון שלא היינו ממשפחות עשירות וההורים לא יכלו לתמוך בנו כלכלית, אז היינו צריכים לעבוד ואת ההכנסות שלנו שמנו בקופה משותפת, במטרה לכסות את ההוצאות הכלליות של דיור ומזון. החיים בקומונה אפשרו לנו ללמוד באוניברסיטה. בלי הקומונה לא היינו מצליחים לסיים את הלימודים. החיים בירושלים היו עמוסים ומעניינים. בתקופה זו התחלתי לעבוד כעוזר מחקר במחלקה למדעי הצמח, במעבדה של פרופ' דוב קולר, שבהמשך היה המנחה שלי בדוקטורט, ואתו עבדתי עד לשנת 1974. דוב היה מנטור שלי ועזר והדריך אותי בשלבים חשובים ומכריעים בחיים המקצועיים שלי באקדמיה.

בשנת 1965התחנתי עם סוזי באורוגוואי. למשפחות שלנו לא היה מספיק כסף כדי להגיע לארץ ואני לא יכולתי להיכנס לארגנטינה, כי לא שירתי בצבא שם, ונחשבתי לעריק. לכן טסנו לאורוגוואי שהיא שכנה של ארגנטינה. כך התאפשר לרוב המשפחה וחלק מהחברים מארגנטינה להגיע לחתונה שלנו. בירח הדבש טיילנו בברזיל.

אחרי החתונה נפרדנו מהקומונה ועברנו לגור במעון לזוגות של האוניברסיטה בקרית היובל, שכונה בירושלים. בשנת 1966 קנינו דירה מהסוכנות ברחוב שמואל הנביא בירושלים. הבניין היה במרחק של כ-100 מטר מהגבול עם ירדן. בבניין גרנו שמונה זוגות של חברים מארגנטינה והיינו כמו משפחה. עזרנו אחד לשני בגידול הילדים. במלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 כל המשפחות, היינו במקלט הבניין. רוב הבנות היו בהיריון ובמשך השבוע הראשון אחרי סיום המלחמה הסעתי שלוש נשים ללידה בבית חולים הדסה במכונית NSU פרינס 4 הקטנה מאוד שהייתה לנו אז. בספטמבר 1967 נולדה אביטל, הבת הבכורה שלנו.

עם סיום לימודי המוסמך שלי בשנת 1970, עברנו לגור ברחובות והתחלתי את לימודי הדוקטורט בפקולטה לחקלאות. סיימתי את הדוקטורט בסוף שנת 1974, חצי שנה אחרי מלחמת יום כיפור. לאחר מכן אני והמשפחה נסענו לפוסט-דוקטורט של שנה באנגליה. גלעד, אבא שלך, נולד ברחובות במאי 1976, לאחר חזרתנו לישראל. הצטרפתי לסגל האוניברסיטה העברית בסוף 1975 ומאז ועד היום אני עובד בפקולטה לחקלאות, תחילה כמרצה ובהמשך כפרופסור. גם לאחר פרישתי לגמלאות בגיל 67 ועד היום בגיל 80 אני ממשיך לחקור וללמד בפקולטה. בחודשים האחרונים אני עוזר לסטודנטים המשתתפים במלחמת חרבות ברזל בעזה וחוזרים ללימודים בפקולטה לחקלאות.

בהסתכלות על חיי, למזלי הייתה לי הזכות להיקלט כחוקר ומורה באוניברסיטה העברית. כך היה לי החופש לעבוד, לחקור וללמד עד היום את נושאים שאני כל כך אוהב, בניסיון להבין את מסתורי הטבע. לא היה אפילו יום משעמם אחד.

השירות הצבאי שלי

התגייסתי לצה"ל בשנת 1968 כאשר כבר הייתי נשוי ואבא לבתי הבכורה אביטל (הדודה שלך), לכן שירות החובה היה קצר, כשלושה חודשים, וכלל טירונות לתותחנים. בין השנים 1969 עד 1972 שירתי במילואים במלחמת ההתשה בתעלת סואץ.

אני והצוות במלחמת ההתשה

במלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 הייתי מגויס מתחילת המלחמה במשך חצי שנה ונלחמתי בחזית הסורית ברמת הגולן. במשך השנים שירתי בחזית הלבנון והשתתפתי במלחמת הלבנון הראשונה והשנייה. למזלי לא היו נפגעים בגדוד התותחנים שלי ויצאנו בשלום מכל המלחמות. בצוות התותח היו לי חברים קרובים שעזרו לי מאוד להתגבר על כל הקשיים. למרות שבצעירותי חשבתי שנגיע לשלום עם אויבינו, נראה לי היום שגם הנכדים שלי יצטרכו להמשיך להילחם למען קיומנו במדינה. למרות זאת אני עדיין אופטימי שבעתיד הלא רחוק נגיע לשלום.

מה קורה היום

בשנים האחרונות סוזי ואני גרים בנס ציונה. למרות שעלינו לארץ בלי משפחה שהיום מפוזרת בעולם (בארגנטינה, ארצות הברית, אנגליה, ספרד, צרפת, והולנד) הצלחנו לגדל משפחה לתפארת.

המשפחה בארגנטינה

אביטל נשואה לשי רגב ממשפחת מייסדי מושב חירות. להם שלוש בנות: הדר, דנה וגיל שהתארסה ותתחתן בקרוב עם אופיר. גלעד, הבן שלנו, נשוי לענת ולהם שלושה בנים: אתה, ליבנה ואשל שגרים בקיבוץ גזר.

אני מייחל ומקווה שהמשפחה תמשיך לגדול בריאה שמחה ובשלום בלי מלחמות.

השבט המשפחתי בישראל

אני וסוזי ממשיכים לטייל בעולם – הר געש אוסורנו בדרום צ'ילה

בזמן האחרון אנו מאד מודאגים ממה שמתרחש בארץ, ומפגינים בעד הדמוקרטיה והחופש בישראל.

הפגנה בעד הדמוקרטיה

הזוית האישית

סבא חיים: הזדמנות ראשונה לעבודה משותפת עם נכדי רותם, והזדמנות לספר לו על ילדותי ונעורים בארגנטינה, העלייה והחיים בישראל, והקמת המשפחה. שלב נוסף בשרשרת הדורות במשפחת קיגל.