מאגר סיפורי מורשת

שמי חני קליין (לבית פייג), נולדתי ברעננה, ואני גרה עד עצם היום הזה ברעננה. אני נשואה לנתי קליין. נולדו לנו ב"ה חמישה בנים: עדיאל, נעם, בעז, משה ודרור. בעבודתי עסקתי בחינוך, אני שמחה על כך שיש לי כעת, אחר שפרשתי מהעבודה, את הזמן ואת הפניות להשתתף באירועים של נכדיי גם בשעות הבוקר. כתיבת סיפור זה מתבצעת בעקבות תכנית הקשר הרב דורי בה השתתפתי עם נכדתי היקרה הילה.

סיפורנו יספר את סיפור הפסח המיוחד של סבא יעקב ז"ל, אבא של סבא נתי, וסבא רבא של הילה נכדתי. סבא יעקב, נולד בט"ו באב תרע"ח,  24.7.1918  בפולין, והתגורר עם משפחתו בעיירה וייליצ'קה שליד קראקוב. כשפרצה המלחמה החליט לעזוב את העיירה, שכבר התמלאה בחיילים נאצים, ולנסות לברוח לגבול רוסיה.

בדרך היה עליו לחצות נהר. כשהגיע לצד השני של הנהר, חיכו לו שם חיילים רוסיים שעצרו אותו בתואנה שהוא מרגל. ללא משפט צדק, שלחו אותו יחד עם עוד אסירים רבים אחרים למחנה עבודה בסיביר, למאסר עם עבודות פרך. האסירים, לבשו בגדים בלויים, נעלו נעליים קרועות, וסבלו מהקור המקפיא של סיביר. יום יום יצאו, השכם בבוקר, ליערות, חטבו עצים והתקינו מהם מסילות של פסי רכבות. בלילה חזרו למחנה המאסר מותשים ורעבים. האסירים סבלו מקור מקפיא, רעב, כינים, ומחלות קשות. רבים מהאסירים לא החזיקו מעמד ומתו בשבי.

סבא יעקב ניסה לשמור על רוחו ושפיותו. יחד עם חבר יהודי, ניסו ליצור את לוח השנה העברי וחגיו. לפי חישוביהם, חג הפסח הלך והתקרב. שניהם החלו לתכנן כיצד יוכלו לחגוג את חג "החירות" (..) באמצעים הדלים והאומללים שעמדו לרשותם. כחודשיים לפני חג הפסח הם אגרו קוביות סוכר שניתנו להם בכל יום על מנת להמתיק את כוס התה הדלוח שקיבלו. חברו של סבא שעבד במטבח התחיל לאגור קמח. הם אגרו את הקמח והסוכר במקום מחבוא.

כשהגיע, לפי חישובם, ערב חג הפסח, יצא סבא יעקב לעוד יום עבודה רגיל כשמתחת לבגדיו החביא את הקמח. כשהגיעו אל היערות, ביקש סבא יעקב מהאסירים שכאשר ייתן להם סימן, הם יסיחו את דעתם של השומרים הרוסיים. האסירים הדליקו מדורה בשטח העבודה כדי לחמם את ידיהם שקפאו, כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד בחטיבת העצים. סבא יעקב הניח בהיחבא שלג על את חפירה, והניחה בתוך המדורה. את המים שנצברו על את החפירה ערבב עם קמח, רידד במהירות בצק, והניח אותו על את החפירה, אותה דחף שוב למדורה. וכך, בדרך לא דרך, הצליח במהלך היום, לאפות שתי מצות. סבא התמלא בשמחה גדולה ובסיפוק רב על הצלחת המבצע. אושר רב הציפו, בתחושה שהרוח מנצחת את החומר. סבא החביא את שתי המצות מתחת לבגדיו והמשיך לעבוד כרגיל.

בסוף אותו יום חזר למחנה בפנים מחוייכות וסימן לחברו הטוב ביד – "הצלחנו".. בלילה ההוא, ערב פסח תש"א (1941), בזמן השואה הנוראה, בסיביר הקפואה, אחר ששאר האסירים נרדמו, ישבו יהודים אסירים אך חופשיים ברוחם, בפינת המבנה בו גרו וחגגו בשקט את חג הפסח, חג החירות. גופם פיזית היה בכלא, האופק הקרוב היה של עבודת פרך, אך הרוח חגגה את החירות, את נצח ישראל. זכר ליציאת מצרים של הימים ההם הפך לתקווה גדולה ותפילה לימים הבאים.

מההגדה של פסח אמרו את כל מה שזכרו בעל פה: "הא לחמא עניא"… "מה נשתנה?" (וואו.. וואו.. כמה נשתנה הלילה הזה..). כשהגיעו ל"קדש" לקחו את קוביות הסוכר וליקקו אותן, כשהגיעו ל"יחץ" לקחו מצה אחת וחילקו אותה. את ליל הסדר המיוחד סיימו בשירה ותפילה חרישית: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה…"

באותו ערב גמלה בליבו של סבא יעקב החלטה: "אם אשאר בחיים, אשים בשולחן ליל הסדר קופסת גפרורים עם סוכר, זכר לליל הסדר המיוחד "שחגגנו" בבית האסורים בצ'רניגוב, בסיביר". ממש כפי שאומרים בהגדה של פסח: "זכר ליציאת מצרים… ובכל דור ודור יראה אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ואכן, לסבא יעקב הייתה יציאת מצרים פרטית. סבא ב"ה זכה להינשא לסבתא מירה היקרה, לעלות לארץ ישראל, בה הקימו משפחה לתפארת. לצערנו, סבא יעקב נותר לבדו ממשפחה גדולה של אחד עשר ילדים. אביו, חיים ז"ל, נורה למוות על ידי הצוררים הנאצים, ביער ניפולומיצה ליד וייליצ'קה עם יהודים נוספים שנורו בתוך בור שהפך לקבר אחים. אמו ליבה, וחלק ממשפחתו שנשארו בוייליצ'קה, הושמדו עם רוב תושבי העיירה, בתאי הגזים של מחנה ההשמדה בלז'ץ בסוף אוגוסט 1942. סבא יעקב נשאר יחיד ממשפחת קליין, ממש אוד מוצל מאש.

וכך, מהיום שסבא יעקב השתחרר ממחנה האסורים ועד עצם היום הזה, בכל ליל סדר של משפחות קליין, מונחת קופסת סוכר קטנה על קערת הסדר, ואת ליל הסדר אנו פותחים תמיד בסיפורו המדהים של סבא יעקב בבית הסוהר. בשנים האחרונות אנו מספרים את הסיפור המיוחד הזה בהזדמנויות שונות, בבחינת "והגדת לבנך…". מסתבר, שמשפחות אחרות שהתרגשו מהסיפור, החלו אף הם להניח קופסת סוכר על שולחן הסדר שלהם ולספר את סיפורו של סבא יעקב. סיפור זה מרגש אותנו כל פעם מחדש.

לימים אני וגיסתי, אניקה, דובבנו את סבא יעקב ושכנענו אותו להואיל ולספר לנו ולהעלות על הכתב את כל הקורות אותו בימים הקשים והאפלים ההם. סבא החל לכתוב את הזיכרונות בכתב ידו, והוצאנו הוצאה ראשונה של הספר הנקרא: "זכרונות משפחה ותלאות השואה".

כריכת ספרו של סבא יעקב

כשהגיע נינו, יעקב קליין (הקרוי על שם סבא יעקב), הבן של נעם ורבקי, לעול מצוות, הוצאנו מהדורה חדשה ומיוחדת של הספר. ספר זה יישאר, ב"ה, לדורי דורות וינציח את הסיפור המיוחד הזה, למען נזכור ולא נשכח.

יהיו הדברים לזכרו של סבא יעקב קליין ז"ל, אציל הנפש ושורד השואה, איש אשר פיעמה בו נפש יהודית הומייה.

סבתא חני וסבא נתי עם ילדיהם והנכדים

סבא נתי וסבתא חני עם כל הנכדים שלהם

בחגיגה משפחתית

סבא נתי וסבתא חני עם כל ילדיהם ונכדיהם

סבא נתי וסבתא חני עם כל הנכדות שלהם (בנות זה משהו מיוחד במשפחת קליין, מאחר ולסבא נתי וסבתא חני יש רק בנים……)

הזוית האישית

סבתא חני: זו השנה השנייה בה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי. גם הפעם נהניתי מאוד מהתהליך שעברתי יחד עם נכדתי היקרה. אני מקווה שבאמצעות הסיפור המיוחד של סבא יעקב, הצלחתי להעביר להילה ולקוראי הסיפור את מסירות הנפש שלו למען שמירת הרוח היהודית, שמירת המצוות והערכים, בתקופה כל כך קשה ומורכבת שעבר העם היהודי בכלל, וסבא יעקב בפרט, בתקופת השואה.

למרות הסיפור המורכב והקשה, חשתי שנכדתי הילה מגלה ענין רב בסיפור. וכעת גם היא תהיה בבחינת מעבירת הלפיד לדורות הרבים. אין לי ספק שהמפגשים התכופים בינינו קירבו אותנו עוד יותר ואת החוויה המיוחדת הזאת ננצור שתינו לעוד הרבה שנים ב"ה. ברצוני להודות למורה רינת פלצ'י ול"קשר הרב דורי", על ההזדמנות שניתנה לי להעביר לנכדתי, הילה, את הסיפור המשפחתי שלנו. כל מפגש היה מעניין ומרגש וציפיתי למפגשים בשמחה כדי לפגוש את נכדתי האהובה, ולספר לה את הסיפור. אין ספק שהקשר המיוחד שיש בינינו התהדק אף יותר.

אני מאחלת להילה, נכדתי היקרה, שתגדל, תצמח ותתפתח לאור הערכים שניסיתי להעביר לה דרך הסיפור של סבא יעקב, סיפור שסיפרתי לה וכתבנו ביחד. שתמשיך להיות תלמידה טובה וסקרנית, בעלת ערכים ומידות טובות, ושתעביר ב"ה את הסיפור המיוחד הזה לילדיה ונכדיה והלאה והלאה…

הילה הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי" עם סבתא. למדתי על תקופת השואה, על סבא יעקב ועל איך הוא שרד בתנאים הקשים. נהניתי לבלות עוד עם סבתא.

חני והילה קליין