מאגר סיפורי מורשת

המתנה הכי גדולה היא דור ההמשך

שמי מיה נוי, הנכדה החמישית של סבתא ארלט וסבא שלמה קלדרון. תמיד שמעתי מסבתא סיפורים על טורקיה ועל ילדותה שעוררו את סקרנותי, אז הפעם התיישבתי, חקרתי וכתבתי את הסיפורים ששמעתי מפיה.

סבתא ארלט מספרת

"זכות גדולה העניקה לי נכדתי היקרה, מיה, לחלוק איתה זיכרונות ואירועים מהחיים שלי.

הכל התחיל בשנת 1946 בבית חולים צרפתי באיסטנבול, הזדרזתי לבוא לעולם.

ההורים נולדו גם בטורקיה. הם היו ממגורשי ספרד בזמן האינקוויזיציה, תקופה שהמלך והמלכה הספרדיים, הכריחו את היהודים להתגייר. אלה שסירבו נרצחו או גורשו. באותה תקופה הסולטן העותומני הסכים לקבל אותם וכך התיישבו ברחבי הממלכה.

התקופה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה קשה, אמנם טורקיה לא נכנסה למלחמה, אבל היהודים נאלצו לשלם כופר. אלה שלא יכלו לשלם נלקחו למחנות עבודה. אבא שלי חזר ממחנה העבודה ללא אמצעי קיום. הולדתי למשפחה כילדה שנייה הביא תקווה חדשה. עד גיל שש ביליתי את זמני בבית, מפני שלא היו גני ילדים. כשאחותי הייתה הולכת לבית הספר הייתי בוכה שגם לי מגיע להיות בבית הספר. בילדותי לא היו לנו צעצועים והיינו ממציאים כל מיני משחקים עם פיסות נייר ובגדים ישנים. אני זוכרת את הבובה הראשונה שקיבלתי כמתנה ליום הולדת שש, שהייתה אכזבה מאוד גדולה, מפני שלא היו לה שערות.

בדרך כלל היהודים בטורקיה לא היו מאוד דתיים אבל מסורתיים, חגגנו את כל החגים, ובימי שישי נפגשנו לארוחות אצל סבא וסבתא.

חייבו אותנו ללכת לבית ספר יסודי ממלכתי שמלמדים בו רק טורקית. למדנו בנים ובנות ביחד. מגיל צעיר דיברנו הרבה שפות בבית: טורקית, צרפתית, לאדינו ויוונית שהסבתות דיברו איתנו.

את המשך לימודי עשיתי בבית ספר צרפתי של נזירות (רק בנות). הלימודים והמשמעת היו קשים, למדנו יום שלם, אבל בשבילי זו הייתה תקופה טובה. לא היו טלפונים וטלוויזיות, היה לנו פטיפון עם תקליטים, ומאוחר יותר שמחתי מאוד שקיבלתי את הטרנזיסטור כמתנת יום הולדת.

אמי הייתה תופרת לנו בגדים, ובחורף סורגת לנו סוודרים. כמובן שהיינו משתתפים במלאכה.

באותה תקופה, רצח נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, זעזע את כל העולם וגם אותנו. בתום הלימודים רציתי להירשם לאוניברסיטה, אבל ההורים לא הרשו לי מפני שבאותה תקופה התרחש מרד הסטודנטים נגד הממשל הטורקי.

התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות בבית חרושת לתרופות מאיטליה. הודות לבוס שלי למדתי את המקצוע ובנוסף גם איטלקית.

הצעירים היהודים היו מאוד פעילים בעד ישראל. היינו מארגנים מסיבות, רוקדים ריקודי עם, שומעים הרצאות על ישראל וגם אוספים כסף לקרן קיימת. באחת המסיבות הכרתי את סבא שסיים את לימודיו כרופא שיניים. בשבילנו היה מובן מאליו שעולים לישראל כדי להתחיל את החיים המשותפים שלנו, וכך עשינו.

איזו התרגשות הייתה לנו לראות את נמל חיפה מהאונייה שהתקרבה לחוף.

בילינו חמישה חודשים במרכז קליטה בחיפה כדי ללמוד עברית. סבא ידע לקרוא ולכתוב עברית, אבל בשבילי זה היה קשה. סבא רצה להתמחות בכירורגיה ומצא עבודה בבית חולים תל השומר. עברנו לגור ברמת גן וסוף סוף יכולתי להירשם לאוניברסיטה כדי להמשיך את לימודיי.

בשנת 1973 אימך, (בתי גלית), הפכה אותנו להורים מאושרים. בהיותה בת שישה חודשים ביום כיפור, פעלו פתאום אזעקות וישראל הותקפה בכל החזיתות. סבא גויס מיד כרופא בבית החולים. זו הייתה תקופה קשה אבל מדינת ישראל חזקה, ולבסוף הבסנו את האויב.

והנה סבא בא והודיע שנוסעים למיאמי בארצות הברית להשלמת ההתמחות שלו. בילינו תקופה מאוד יפה ובשביל אימך הייתה זאת חוויה שעד היום היא זוכרת. אחרי שנה וחצי חזרנו לארץ ואני שוב בהריון ואיזו הפתעה גדולה הייתה לאימך ולדודך, אלי, כשנולדו להם אחים תאומים. הם הפכו אותנו למשפחה גדולה. המשפחה התרחבה והחלטנו לעבור לגור בבית יותר גדול ברמת השרון. זה הבית שגם את הכרת. אז רמת השרון הייתה עדיין מועצה עם אוכלוסייה קטנה יותר. היה אפשר לשחק ברחוב לנסוע בחופשיות כמו במושב שלכם. כשהתאומים, (דוד ויואל), גדלו התחלתי שוב לעבוד בבית חולים בהרצליה "מדיקל סנטר" מחלקה בינלאומית. הודות לשליטתי בשפות רבות ולידע שלי ברפואה התקבלתי מיד. במשך עשר שנים ניהלתי את המחלקה. המחלקה מתמחה בטיפולים בתיירים שחלו בארץ וגם בחולים שרצו להגיע לישראל לקבלת טיפול טוב יותר מהארצות בהם גרו. בתקופה הזאת הכרתי הרבה אנשים מכל העולם, תוך כדי עזרה מקצועית ואנושית. השתדלתי לעזור להם מכל הבחינות ולהקל על הסבל שלהם. זאת הייתה השליחות שלנו כדי שיזכרו את ישראל לטובה.

אחרי שנים רבות של עבודה מאומצת הגעתי לגיל פרישה. זאת הייתה פרישה חלקית. התחלתי שוב לעבוד במרפאה של סבא ועד היום הוא "מעביד" אותי.

באותה שנה הגעת לעולם ושימחת את כולנו. היית פצפונת כל כך שפחדתי להחזיק אותך. בגן השעשועים רצית תמיד לטפס הכי גבוה. לא רציתי לעצור אותך אבל אני מודה, הפחדת אותי. עד היום כשאני רואה את כל התעלולים שאת עושה, שוב אני מהססת להגיד לך תזהרי.

מיוש, איך שאני קוראת לך, גדלת לילדה מקסימה, יפה ופקחית.

את תחביב הציור התחלתי מיד עם פרישתי. מגיל צעיר מאוד אהבתי לצייר, למדתי את תולדות האמנות באוניברסיטה ותמיד ביקרתי במוזיאונים. גררתי גם את אימא ואת הדודים שלך לביקורים אף אל פי שהיו מתלוננים כל הזמן. בכל זאת כשגדלו הופתעתי לשמוע שהלכו לבקר במוזיאונים כל פעם שהיו בחו"ל.

היום אני בחוג ציור פעמיים בשבוע ומציירת להנאתי.

התמונה צולמה בשנת 2023, זהו ציור שסבתא ציירה

התברכנו להיות סבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות חמודים ומקסימות ואת מיאל'ה, אחת מהם. פעם אחת מהנכדות שאלה אותי: "את מי את אוהבת יותר?" אז הראיתי לה את עשר אצבעותיי ואמרתי לה "איך אני יכולה להבדיל ביניהן כשכולן נחוצות לי."

אני מאוד אוהבת לבלות עם כל אחת ואחד, וכל פעם גם אני לומדת מכם דברים חדשים.

מיאל'ה, מקווה שיכולתי בסיפור הקצר שלי לחלוק איתך רגעים מחיי.

שוב אני מודה לך שבחרת אותי בחוויה הזאת. מקווה שעוד הרבה שנים אלווה אותך ונחלוק חוויות משמחות.

התמונה צולמה בשנת 1960: סבתא בחטיבת בייניים בתלבושת אחידה ושיער מנופח מספריי

המשפחה של סבתא – התמונה צולמה בשנת 1997

הנה המשפחה שלנו: סבתא וסבא (ארלט ושלמה), התאומים (דוד ויואל), אימא שלי,(גלית) והדוד שלי, (אלי).

עץ השורשים של משפחת קלדרון / נוי

החלום שלי: החלום שלי שיהיה שלום, שהמדינה היפה שלנו תמשיך לשגשג ושהדור הבא לא ישכח את כלל: ״ואהבת את לרעך כמוך".

הזוית האישית

מיה: היה לי ממש כיף להיפגש עם סבתי, כל שבוע במפגשי תוכנית ה"קשר הרב דורי" וללמוד על הסיפור של סבתא, אהבתי גם ללמוד על ילדותה ועל חייה.

סבתא ארלט: זכות ועונג היה לי להשתתף איתך בתוכנית נפלאה זו ולשתף אותך בחוויות הילדות ובנעורים שלי.