מאגר סיפורי מורשת

אני אהרון בהר, יליד אלכסנדריה שבמצרים. נולדתי בתאריך 26.6.1948, אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי תמר הלפרן. בכל שנה לקראת פסח אני נזכר בבני ישראל שיצאו ממצרים וכיצד אנחנו כמשפחה הגענו לישראל באופן דומה ובדיוק בליל הסדר, ובכך יעסוק סיפורי.

לאבי הייתה חנות באלכסנדריה של בגדים לנשים ולגברים: חליפות, חולצות, נעלים, מזוודות, עניבות ועוד. באזור היו עוד חנויות בגדים, מוצרי צריכה, קונדיטוריות וגם שוק ירקות, פירות ודגים. החנות הייתה ברח' נובאר באשה מס' 15, מאחורי היכל בית משפט "אלחאניה" (בית משפט לצדק).

המצב הכלכלי היה טוב וחיינו מעל לממוצע ביחס לאוכלוסייה באזור. לאחר מלחמת סיני בשנת 1956 התחיל להיות רע, היו התנכלויות רבות לחנות ולמשפחה. (על כך ישנם סיפורים רבים בפני עצמם). באותם ימים סבי חיים ז"ל (אבא של אבי), שהיה די מבוגר, התגורר אתנו בבית ועזר לאבי בניהול החנות. הוא שכנע את אבי מלצאת את מצרים עם אימא וחמישה ילדים, באומרו שאין לנו לאן לנדוד עם משפחה ללא כסף והשלטונות לא יתנו לנו לצאת עם נכסים. כך נמשך הדבר עד תחילת שנת 1960, אז סבי נפטר ממחלה ואבי התעניין בהוצאת דרכון ובמכירת החנות. אלא שאז שלטונות המס פקדו אותו בחנות וטענו כי הוא חייב כספים למס הכנסה משנת 1948, למרות שהוכיח באמצעות מנהל החשבונות שלו כי שילם באופן מסודר את המיסים. השלטונות הציבו שני פקחים בחנות בטענה שחובותינו הם פי כמה מערך החנות והסחורה, ואנחנו עלולים לברוח ממצרים עם הכספים.

בחנות של אבי. אני יושב מימין. משמאל אלי אחי יוסי. מאחור אבא רפאל ומאחוריו סבא חיים ושלושה עובדים בחנות

המפקחים ניצלו את שהותם בחנות והחלו לקחת לעצמם בגדים מבלי לשלם ולעתים באו בנוסף גם חברים שלהם, לקחו ולא שילמו. המצב היה בלתי נסבל ואבי נאלץ לוותר על הנכס לטובת עובד שלו לשעבר, מצרי שהתחייב לשלם לשלטונות את החובות כביכול שישנם, ואבי נשאר ללא נכסים.

אני ואחיי למדנו בבית הספר היהודי אגיון (אליאנס) שהיו בו מיעוט יהודים בשנות השישים, ומאוד הציקו לנו – הילדים והמורים. באותה העת החלו גם להגיח פקחים לדירתנו בטענה שאבי עלול להבריח כספים לחו"ל. במקביל, אחי הבכור שסיים תיכון בבית ספר אנגלי, זומן לגיוס בצבא המצרי. הגיוס נדחה מספר פעמים עם תשלום שאבי נתן לקצין מצרי, עד שלבסוף גייסו אותו ונאמר לאבי כי הוא יישלח למלחמה עם תימן, שהתנהלה בימים ההם. לאחר זמן מה אבי הצליח לשחררו בתמורה כספית.

בר המצווה שלי באלכסנדריה

במשפחה הרגשנו שאנו נמצאים במעקב. לא פעם כנער הבחנתי באדם (איש מוח'אבראת/ בולשת) שהולך אחריי וגם אחיי הרגישו שמישהו הולך בעקבותיהם. אבי ניסה להרגיע ואמר שנדמה לנו. לעיתים, כשיצאתי מהדירה, עם פתיחת דלת הבית, הפתעתי אדם לא מוכר או שכן שהשעין את אוזנו לדלתנו.

בסופו של דבר קיבלנו laissez passer (תעודות מעבר) ולא דרכון. נאלצנו לעזוב את החנות והבית בתוך שבוע ימים באחד מימי חג אלפיטר שלאחר רמדאן, כך שאיש לא הבחין ביציאתנו מצב שסיכן אותנו במעצרו של אבי. לצערי, בגלל שיצאנו מהר, הוריי השאירו את כל תכולת הבית (דירתנו הייתה בדמי מפתח) בבית כולל תמונות ילדות, בר מצווה, בית הספר ותעודות. עוד לצערי, עוד לפני שקיבלנו את תעודות המעבר, סבא שלי נפטר.

תעודת מעבר מצרית של כל המשפחה

ערב יציאתנו הגיעו שני אנשים, נכנסו עם אבי לחדר והסתירו חבילה באחת המזוודות ופקדו על אבי להגיע למחרת לנמל אלכסנדריה חצי שעה לפני ההפלגה. אבי, שפחד שטומנים לו מלכודת של הברחה, נאלץ להסכים. יצאנו מוקדם בבוקר, אף שכן או מכר לא ידע על יציאתנו. אנחנו, אבא רפאל, אימא רינה, האח ויקטור, האח יוסף, אני אהרון, אחותי אסתר, והאחות רשלין (רחל). בהגיענו לנמל הימי באלכסנדריה, שני אנשים עמדו בנקודת ביקורת המכס, צעקו על אבי כביכול שאיחר, סימנו את המזוודות בגיר ודחפו אותם ברגל מבלי שכלל נבדקו. כך עלינו בריצה לאונייה בתאריך 23.2.63. לאחר יום הגיע רב חובל עם אנשים נוספים לחדרנו, נטלו את המזוודה המסוימת, פתחו ונטלו את החבילה שהוסתרה, ויצאו מן החדר מבלי לומר דבר. כעבור שבוע עם הרבה הקאות וחוסר אוכל (האוניה הייתה יוונית והאוכל היה לא כשר – הסתפקנו במעט גבינות), הגענו לנמל מרסיי. שם פגשנו אנשי סוכנות אשר דיברו אל ליבנו לעלות לישראל ולא להמשיך לארה"ב כפי שהוריי תכננו.

לאחר זמן הפלגנו לישראל, הגענו לארץ לנמל חיפה לאחר חצות בתאריך 7.4.63, בדיוק ערב פסח, במניין 39 ימים מיציאתנו את אלכסנדריה. נרגשים, משהגענו לארץ קיבלנו הגדה לפסח עם הדגשה והוסענו במונית ישירות לשכונת אזבסטונים בירושלים. אגב, לאחר זמן מה אבי נדרש לשלם לסוכנות עבור שתי ההפלגות לכל המשפחה.

הקליטה בארץ

לאחר שבוע ראשון של פסח בירושלים, שתי אחיותיי נשלחו ללמוד בבית ספר דתי, ואילו אנחנו הבנים נאלצנו לצאת לעבוד ולסייע לאבא בפרנסה. בשעות הערב הגיעו צעירות אל בתינו ללמד אותנו עברית. אני עבדתי בבוקר והלכתי ללמוד בערב.

בשנת 1966 התגייסתי לצה"ל לחיל הנדסה קרבית. לאחר שנה, ב -1967 השתתפתי עם היחידה במלחמת ששת הימים, כבשנו את סיני והגענו לתעלת סואץ. מאוד התרגשתי לפגוש חיילים שבויים ממצרים: ארבע שנים לפני כן הייתי תושב מצרים, והנה עכשיו אני חייל ישראלי. אגב, כשהייתי תלמיד במצרים ומאוד הציקו לנו כיהודים, אמרתי לעצמי – 'יבוא יום וכשאהיה חייל ישראלי – אנקום במורים ובתלמידים שהציקו לנו היהודים'. במהלך השירות השתתפתי גם במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ במצרים. לאחר השחרור העדפתי ללמוד מקצוע במקום בגרות וכך למדתי הנדסת בניין. במקביל עבדתי בצבא כאזרח עובד צבא.

אני פוגש חיילים מצריים

לאחר מלחמת יום הכיפורים שירתי בצבא בשירות קבע בתפקידים מיוחדים, במסגרתם גם יצאתי למלחמות בלבנון.

מימין: אהרון, ילדיו ובני/בנות זוגם/ן, משמאל: אהרון עם נכדיו כיום

הזוית האישית

תמר הנכדה: היה לי כיף ומעניין לשמוע את הסיפור של סבא, למדתי הרבה דברים על הילדות שלו.

סבא אהרון: לספר לנכדה את יציאת מצרים שלי מעלה בי זכרונות מאוד מיוחדים. אני שמח שסיפור יציאת מצרים שלי עובר מדור ילדיי לדור של נכדיי.