מאגר סיפורי מורשת

מבית הורי באיטליה לארץ ישראל

אבא, רוג'רו מינרבי – נולד ברומא, ואימא, לינה פרנקטי – נולדה בפירנצה והייתה הנינה של ראש הממשלה של איטליה, שהיה גם שר האוצר שקראו לו בשם (לואיגילוצטי). הורי ומשפחותיהם הוסתרו בשנות מלחמת העולם השנייה על ידיי תושבים מקומיים לא יהודים בכפר סמוך לפירנצה עד תום המלחמה. עם סיום המלחמה הורי חזרו לפירנצה ומצאו את החתול על הריסות הבית.

סבא דני בילדותו באיטליה

אימא שלי (לינה פרנקטי), עבדה במשרד  שהיה שייך לסוכנות היהודית התפקיד שלה היה להכין תעודות זהות לעולים (עולים שהגיעו מכל אירופה אחרי המלחמה הגיעו ללא תעודות) כמובן שהתעודות האלה היו לא חוקיות  מכיוון שלא הסתמכו על תעודה מקורית כלשהיא. בתקופה שהיא עסקה בפעילות הזאת הביא לידיעתה "המוסד לעלייה ב" עם הידיעה שיש אוניה עם עולים שנמצאת בנמל איטלקי והבריטים מעקבים את יציאתה לים. בבקשה לעשות משהו שיעזור בנושא הזה.

במהלך טיול של אימא ואבא ביחד הם ראו אישיות פוליטית בריטית ואימא שלי החליטה לפנות אליו בחוצפתה ולספר לו על הבעיה שהסוכנות נתקלה בה ולבקש את עזרתו בעניין זה. בזכות התערבותו של הבריטי האונייה שוחררה.

"המוסד לעלייה ב' " רכש אוניות ומשאיות לצורך העפלה, אבל לפי החוק האיטלקי רק אזרח איטלקי היה יכול לעסוק ברכישה כזאת לכן המוסד לעלייה פנה ליהודים בבקשה לרשום על שמם את הקנייה, מסגרת זאת אבא שלי קנה כביכול שתי אוניות.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1947 אני (דני), נולדתי בפירנצה לשם (אלדו מנרבי), בהמשך הורי שינו את שמי לדני ואת שם המשפחה למנור ואז עברתי יחד עם הורי להכשרה ברומא לקראת עלייה לקיבוץ בארץ ישראל, הייתי שם הילד היחיד. בשנת 1949 עליתי יחד עם הורי לקיבוץ רוחמה בארץ ישראל. כשעלינו לארץ ישראל אבא שלי שינה את שמו ליאיר מנור. באותם הזמנים הילדים לא ישנו בבית אלה גרו וגדלו בבית ילדים. הקיבוץ היה בראשית דרכו והוריי גרו בצריף קטן. לעומת החיים שהיו להם לפני מלחמת העולם ואימא מאוד סבלה. הורי דיברו איתי עברית בגלל. שמערכת החינוך בקיבוץ טענה שלדבר עם הילד בשפה שהיא לא עברית יפריע להתפתחות התקינה של הילד. אני הייתי ילד שאהבתי לקרוא ספרים ולטיל בשדות.

סבא דני בעלייה לארץ ישראל

השנים הראשונות אחרי סיום הלימודים

סיימתי את בית הספר התיכון ברוחמה בשנת 1965, בתנועה הקיבוצית היה מקובל לשלוח "לנחל" שני נערים מכל מחזור גיוס, כשהגיע תורי להתגייס שלחו אותי ועוד בת שהייתה איתי בכיתה "לנחל", אז בנח"ל היו שולחים את המגויסים מהקיבוצים להיות מפקדי כיתות, אחרי סיום הטירונות כל מי שעבר את בהצלחה נשלח לקורס מפקדיי כיתות. אני ועוד חמישה שהיו איתי בפלוגה לא סימנו את הטירונות ברמה הנדרשת והעבירו אותנו למחנה של פיקוד הנחל ביפו במטרה להציב אותנו בהמשך ביחידות השונות של הנח"ל. שלושה מהחברים שלי דרשו להישלח לחייל השריון דבר שלו היה כל כך מקובל מבחינת הנח"ל, אבל הם התעקשו והצליחו להגיע לשריון, אני נשלחתי להיאחזות "חצבה" בערבה. הגעתי לשם בשנת 1966, והייתי שם "מסופח" לגרעין ; הגרעין היה בתהליך של הפיכה לסיירת נח"ל. כלומר למדנו חבלה סיור, קשר ובסיום הקורס קיבלנו את התואר "סיירת נחל" מבחינת תעסוקה היו לנו הבטחה של בארות מים, ליווי תחבורה אזרחית בדרך לאילת ושמירה במקומות של טיולים אזרחיים, למשל "עין גדי".

הייתי בחצבה שישה חודשים בקיץ בסיום התקופה, הגרעין עבר לנחל מוצנח, אבל לי היו בעיות כושר ונשלחתי להיאחזות "בירנית" בגבול לבנון, שם הפעילות הייתה בעיקר מארבים וסיורים. במיוחד, זכור לי מארב חורפי שהיה קר מאוד וירד עלינו ברד חזק עד כדיי כך שמפקד המארב החליט להתקפל ולחזור להיאחזות.

סבא דני בצעירותו

שנותיי אחרי הצבא

לאחר שסיימתי את הצבא חזרתי לקיבוץ. היה נהוג לצאת ולעזור לקיבוצים צעירים והוצא לי לצאת לשנת שרות לקיבוץ להבות חביבה. קיבלתי בחיוב את ההצעה ועברתי ללהבות חביבה שם עבדתי בשלחין.

לאחר שנה חזרתי לקיבוץ רוחמה והשתלבתי בענף הפרדס. לימים הכרתי את אורנה ולאחר כמה שנים התחתנו והקמנו את ביתנו ומשפחתנו. עבדתי שנים רבות וריכזתי את הענף. הוצע לי לעבור ולרכז את הפרדס אצל אריק שרון (שהיה ראש ממשלת ישראל). שם עבדתי עד יציאתי לפנסיה.

סבא דני ביום חתונתו

כיום אני נהג בית מסיע אנשים מהקיבוץ לשדרות עוד בגינה ומרבה לבקר את הנכדים. ויש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים שמות הנכדים: אופיר, שי, יהונתן, מיה, קים, מאי, אור, שחר, וגיא.

סבא דני בילדותו עם משפחתו

הזוית האישית

סבא דני מנור: לדעתי התוכנית חיזקה את הקשר ביני לבין נכדתי.