מאגר סיפורי מורשת

שמחה רבה באוהל של יעקוב ורבקה הולנדר במעברת העולים בעתלית – נולדה להם בת בכורה. הייתה התלבטות בקשר לשם שיינתן לה. בתחילה חשבו לקרוא לה רוזה, אך זה אינו שם עברי. תיקראו לה שושנה, הציעו. אבי התעקש "שושנה הוא שם נפוץ בישראל, ביתי היא מאוד מיוחדת". אז קראו לה ורד שזה בעברית שושנה. אבי הסכים, אמי העירה "לימדו אותנו שלבת חייב להיות סיום קמץ הא או סגול תו" כך נבחר שמי ורדה.

אמי ואני

אחרי תקופה קצרה פונו הורי מהאוהל במעברה לבית בקריית חיים הבית נועד לשתי משפחות באי נוחות אך בלית ברירה.

תקוות רבות היו למשפחת הולנדר לקראת החיים החדשים בארץ ישראל, אליה הגיעו אחרי סבל רב במלחמת העולם השנייה בפולין. בגטו וורשה, בפרטיזנים ובנדודים, בגירוש לקפריסין עד הגיעם ארצה ואז פרצה מלחמת השחרור. אבי התנדב לשרת בצבא אמי ואני נשארנו בקריית חיים בתקופת הצנע הקשה. שנה שרת אבי בצבא ועוד שנתיים במילואים. עם שחרורו התקבל לעבודה בבית חרושת "שמן" במפרץ חיפה.

לרוע מזלו, אחרי תקופה קצרה נפצע קשה ביותר בהתמוטטות סילו הגרעינים ושבר את גבו, לא היה כסף או ביטוח לשלם עבור האשפוז, אך היו לו אח ואחות בלונדון שדאגו לאשפוזו ולטיפול בו במשך חצי שנה. אמי ואני נותרנו בקריית חיים כמעט בלי כלום, אך אמי הגיבורה ובעלת ניסיון הישרדות, הצליחה לתפקד ולגדל אותי לתפארת.

 בילדותי

בתקופת הצנע, לא היה כסף לתושבים. התושבים קבלו מהממשלה תלושי מזון – מעין פנקס בולים, בהם השתמשו לקבלת מצרכי מזון ואוכל בהקצבה, כל משפחה קבלה הקצבה לפי גודלה. אנשים רבים גידלו בחצר תרנגולות ומכרו ביצים, מצרך יקר ביותר. כמעט כולם גידלו בחצר ירקות תפוחי אדמה, גזר, בצל, מלפפונים ועוד לשימוש משפחתם. הטיול היומי של אמי ושלי היה לאחד הלולים כדי לקנות ביצה אחת או שתיים.

טיול יומי עם אמי

קריית חיים נבנתה כשכונת פועלים בחיפה. לחוף הים התיכון בעמק זבולון. החיים היו נעימים לכול דיירי השכונה היה מכנה משותף כול המשפחות הגיעו לישראל כניצולי שואה חסרי כל עם רצון להקים משפחות. לכולם היו בתים זהים, הילדים בני אותו גיל, האבות יצאו לעבודה והאימהות גידלו את ילדיהם באהבה. אמי תפרה את בגדי, סרגה ורקמה. הייתי תמיד לבושה כמו בובה.

אני בבגדים אותם תפרה לי אמי

הייתי בת שלוש בחורף קשה וקר, ירד שלג כבד בקריית חיים – אמי בנתה איתי איש שלג בגינה

מהבית שלנו עד לחוף הים היו רק דיונות חול זה היה מגרש המשחקים שלנו. אמי הייתה מטילת איתי שם ליראות את השקיעה, תוך כדי האכילה אותי בפרוסת לחם עם ירק או גבינה. למרות הצנע החיים היו יפים. בהיותי בת שלוש נולד אחי חיים.

אני ואחי חיים

הבית התרוקן משכניו ורווח לנו אבי החלים, אך עוד תקופה ארוכה היה לובש מעין שריון מתחת לחולצה, שעזר לו ביציבה. אבי לא נותר נכה, למרבה הפלא. הלך רגיל, רץ ורכב על אופניים. אבא התחיל לעבוד ב"שיכון עובדים" ובנינו שיגרת חיים למופת.

הלכתי לראשונה לגן הילדים. מכיוון שדיברנו בבית אידיש, התחלתי לדבר עברית אבי ידע עברית מלימודיו בחדר, ועזר לנו בלימוד השפה.

קריית חיים גדלה נבנו בה הרבה בתים נוספים. הגיעו הרבה משפחות חדשות, הוקמו גנים, בתי ספר, גינות נוי וגני משחקים. נשמעו צהלות שמחה של ילדים. הוקמה צרכנייה (כאילו סופר) הוקם בית קולנוע שנקרא בית העם, תחנת רכבת, קיני תנועות נוער.

בגיל חמש הלכתי לגן הילדים היינו חמישה עשר ילדים מאותו רחוב הלכנו כולנו יחד ובצהרים חזרנו יחד. להורים לא היו מכוניות ואיש לא חשב לאסוף אותנו.  לא היו טלפונים ולא טלפונים ניידים, לא היה קשר עם ההורים עד שנפגשנו בבית. ההורים סמכו עליינו ואנו דאגנו תמיד להשביע את רצונם ולא להדאיג אותם.

בגיל שש עליתי לכיתה א' יחד עם חברי מהגן בכיתה שלנו היה ארבעים ושניים תלמידים מכיתה א' עד ח' בשכבה היו שלוש כיתות מלאות.

בילדותי היה נהוג להתחדש בבגדים ונעליים פעמיים בשנה. לכבוד ראש השנה ופסח כשהנעליים התחילו ללחוץ בבוהן גזרו פתח בחזית הנעל והבוהן בלטה החוצה. התמזל מזלי שבני דודי מלונדון היו מעבירים לנו את הבגדים הקטנים עליהם, כך שהיו לנו בגדים חדשים – ישנים – יותר מפעמיים בשנה.

אהבנו מאוד את החופש הגדול. כל ילדי השכונה שחקו ביחד ברחוב ללא הבדל גיל או מין. שחקנו מחבואים, תופסת,  קלאס, חמש אבנים, עמודו, חבל (קפוץ בחבל) ועוד.

את בת המצווה חגגו לי בחצר הבית עם שכנים, חברים של הורי, חברי הכיתה, (משפחה לא הייתה לנו). את הכיבוד והקישוטים הכינו חברים של הורי. מתנת בת מצווה מקובלת הייתה שעון. אני הייתי מאושרת כי קיבלתי גם טרנזיטור (רדיו ניד), הפכתי לנושא החם של הילדים הסקרניים שרצו לשמוע שירים ותשדירים תוך כדי הליכה. בבית היה לנו רדיו, כולנו ישבנו סביבו להקשיב לחדשות ומוזיקה לא הייתה אז עוד טלוויזיה.

אני זוכרת במיוחד את התוכנית היומית "המדור לחיפוש קרובים" אמי הייתה מקשיבה קשב רב ונאנחת בסוף כל תוכנית, כשלא נמצא לה אף קרוב משפחה, כולם מתו בשואה. תמיד הייתה עצובה ובוכה בסוף התוכנית.

אבא שלי, הולנדר יעקב, היה איש טוב לב ושמח. לא סיפר דבר על השואה בניגוד לאמי שנהגה תמיד לשתף באובדן ובעצב שלה. אבא תמיד אמר: "בני אדם עושים טעויות ברגע של חולשה והסחת דעת, אבל על האדם להילחם בטעויות ולהתגבר עליהן". הוא תמיד התנדב ועזר לזולת. היה בוועד ההורים של ביה"ס  במשך כל שנות לימודי. נסע אתנו לטיולים ולהתארגנות טיולי אופניים בטבע בשבתות. תמיד דאג שלא יחסר לנו כלום עוד לפני שהספקנו לבקש. אבי קנה לי אקורדיון ודאג למורה פרטי למוזיקה. אף פעם לא כעס, גם כשמאסתי בלימודי המוזיקה. אבי רשם אותי ללימודי בלט והיה גאה בהתקדמותי.

אני והאקורדיון

אני ידעתי להעריך את מאמציו ולהודות לו תמיד כדי שיתמלא גאווה. אבי ניהל את קבוצת הכדורגל "הפועל קריית חיים", מנהל קבוצת "הסדרן" שעשו סדר באצטדיון ובבתי הקולנוע "בית העם" וה"יובל" בקריית חיים. הוא קיבל  את פרס "יקיר חיפה" בשל פועלו והתנדבותו.

הקריה הלכה וגדלה וכך גם אנו. בסיום הלימודים בבית ספר גורדון עמדתי בהצלחה בבחינות הסיום והתקבלתי ללימודים בתיכון קריית חיים ואף קבלתי מלגת "סטיפנדיה" למשך ארבע שנים עד סיום הלימודים ובחינות הבגרות.

אבי היה איש ישר דרך ואוהב אדם, אהוב על כל מכריו ואיש נערץ בקהילת קריית חיים – אבי היקר יעקב ז"ל

קישור לסרטון סבתא ורדה ופלג מכינות פולקה

הזוית האישית

הנכדה פלג: נהניתי להשתתף בתוכנית עם סבתא, המפגשים שגרמו לקרבה עוד יותר טובה בינינו. שמחתי לדעת פרטים רבים על חיי הילדות של סבתא.

סבתא ורדה: העבודה על תיעוד הסיפור במפגשי התוכנית, יחד עם נכדתי פלג הסבה לי שמחה והנאה, השיתוף הפורה וזמן האיכות איתה היו לי לעונג.