מאגר סיפורי מורשת

הורי נפתלי וטובה רוידר שרדו את השואה.

בגמר מלחמת העולם השנייה הורי החליטו לעלות לארץ מסלובקיה ולחיות במדינת ישראל. בינתיים נולדה להם בת והיא אני (שושי) הסבתא של יהונתן שלומי.

אני הגעתי לארץ כשהייתי תינוקת. הפלגנו  באונייה מרומניה עד נמל חיפה. שם ירדנו מהאונייה וקיבלו אותנו פקידים מהסוכנות היהודית שהיו אחראים על קליטתם של העולים. הם העבירו אותנו למחנה עולים, ליד חיפה שנקרא: "שער עלייה". שם גרנו חודשיים. המגורים היו באוהלים. התנאים היו קשים: היה חם מאוד, הייתה צפיפות רבה. הגיעו למחנה אנשים מכל קצוות העולם. הם דיברו בשפות שונות ולא הבינו אחד את השני.

כעבור חודשים הגיעו שליחים והציעו להוריי לעבור למושב כפר הס ולבנות שם את ביתנו. הורי היו שורדי השואה. הם עלו לארץ כדי לבנות את עתידם בביטחון. הם הגיעו ללא שפה וללא בסיס כלכלי. הם היו חרוצים מאוד עם מוטיבציה חזקה לבנות בית למשפחה על בסיס כלכלי חזק. ההורים היו מאוד תומכים ואפשרו לנו כל דבר: חוגים להיפגש עם חברים ולצאת לטיולים. הם הסכימו לכל דבר שהיה נהוג באותה תקופה.

המעבר  לכפר הס וילדותי במושב

משער העלייה עברנו למחנה תל מונד. שם גרנו שנה עד אשר נבנה צריף שיכולנו לגור בו בכפר הס. בינתיים, אבא שלי התחיל לפתח את המשק שלנו. לזרוע ירקות, לבנות לולים של תרנגולות וגם בנה רפת, כאשר הייתה לו פרה אחת שהמליטה עגלות וכך מפרה אחת היו לו עשרים פרות. הייתה לו רפת לתפארת וגם סוסה אחת.

בשנת 1950 הגענו לכפר הס ובחריצות של הורי הם בנו בית לתפארת. הילדים הלכו בבוקר לגן ובצהריים חזרו הביתה מהגן. בימים ההם לא היו מכוניות וגם לא טרקטורים כך שהילדים יכלו לשחק חופשי בכל מקום.

המשחקים בהם שיחקנו היו עשויים מגרוטאות, מקופסאות שימורים הכנו קביים. ים יבשה שרטטנו על היבשה עיגול גדול. שלוש מקלות… וחמש אבנים שאספנו בקפידה ועוד… התמודדות עם חוסר הייתה מציאת דרכים חלופיות להשלמתו.

לאחר הלימודים בגן או בבית הספר, היינו מצטרפים להורים ועוזרים בעבודות המשק כגון: איסוף ירקות כמו עגבניות, מלפפונים, תירס, אבטיחים וכו'. אחר כך  היינו עוזרים במיון לפי הגודל שקבע את האיכות. כמו כן, כשבגרנו היו לנו מטלות יום יומיות קבועות כמו: איסוף ביצים, השקיית עצי הפרדסים, פיזור אוכל לפרות והשקיית העגלות שנולדו בחלב.

לכידתו של אייכמן

אירוע חשוב בתקופת הילדות: לכידתו של אדולף אייכמן ומשפטו. בתקופה זו של שנות החמישים אחרי השואה היו עוקבים אחרי גרמנים נאצים ובכל פעם הייתה שמועה שלכדו עוד נאצי. בכל מבצע כזה היו מגייסים כוחות מוסד ועוקבים אחרי נאצים. אחד מהם היה גם אדולף אייכמן. שלימים נתפס על ידי אנשי המוסד והובא ארצה. אחרי חקירות קשות והוכחות שהוא באמת אחראי על רדיפת יהודים. היה לו משפט מאוד מתוקשב.

 תמונה מתקופת בית הספר, כיתתה של סבתא שושי

הווי החיים בכפר הס 

תמיכה הדדית 

אנשי הכפר תמכו אחד בשני בכל התחומים. כאשר היה מחסור בכוח אדם נרתמו כל התושבים. הבנים והילדים הבוגרים עזרו אחד לשני. הייתה ערבות הדדית. במרכז הכפר היה "מכון תערובת" בו היו מערבבים מזון לפרות ולעופות. את התערובת שמו בשקים וכל חקלאי היה מעביר את התערובת למשק שלו.

תמונתה של אמי (סבתא טובה)

תמונתו של אבי (סבא נפתלי)       

 חגים 

בכל חג היינו מתאספים כל החברים וחוגגים ביחד. המבוגרים היו אחראים על קטעי הקריאה והילדים היו משתתפים בריקוד ובשירה. החג שהיה הכי מושקע הוא חג השבועות בגלל אופיו החקלאי בכל חג אפיינו את האווירה לפי אופי החג לדוגמה: חנוכה ידלקו הרבה חנוכיות, בפורים תחרות תחפושות, בפסח ליל סדר שני עם מקהלה וקטעי קריאה ברוח הכפר.

לסיכום

את ביתנו החלטנו לבנות בכפר הס בחצר של סבא נפתלי וסבתא טובה (ההורים של סבתא שושי), הם היו מייסדי המשק ואנו בנים ממשיכים. כאן נולדו לנו הילדים: איתי ונעמה, (אימא של יהונתן שלומי). סבתא טובה וסבא נפתלי שעלו לארץ אחרי השואה ראו את הישגיהם כניצחון גדול על הנאצים בכך שבנו את ביתם בארץ ישראל.

תמונה משפחתית של סבתא שושי

תמונת עץ משפחת שלומי/ איילון

החלום שלי….  לחוות את הארץ מתפתחת בתחומים שונים, לחוות אווירה תומכת והדדית בין האנשים. לראות את נכדי מתפתחים וממצים את עצמם, כל אחד לפי אופיו.

הזוית האישית

יהונתן: נהניתי בתוכנית הקשר הרב דורי, ניתנה לי הזכות לעבוד יחד עם סבתא ולהכיר את תולדות המשפחה. שמחתי ללמוד את האווירה של בניית המדינה והאווירה שהייתה בארץ. ללמוד על הקשיים שהעולים החדשים התמודדו איתם וכיצד אוספים את עצמך ובונים הארץ.

שושי: הייתה לי חוויה להכיר מקרוב את יהונתן, את היכולות שלו ואת חכמתו. הייתה לי הזכות לספר ולשתף את יהונתן, נכדי האהוב בדרך חיי.