מאגר סיפורי מורשת

"זה התחיל בשני הורים…"

הורי יחזקאל וחתון עלו לארץ בשנת 1951 מעיראק. בדרכון שלהם הטביעו את החותמת "רוחה בלא רג'עה" שפירושה לכו ואל תחזרו, איו דרך חזרה. פירוש השם חתון הוא גבירה, אצילה. נולדתי בשם סועד שפרושו אושרת וכשהייתי בגן הילדים בת חמש הגננת שינתה לי את השם למזל. נולדתי בשנת 1952 בבאר שבע בבית חולים "הדסה" שהיום לא קיים וכשהמדינה הייתה בת ארבע שנים.

בתקופה זו הוריי גרו במעברת אוהלים. מבית החולים לקחו אותי לאוהל במעברה ומיטתי המלכותית הייתה סנדוק שרופד בשמיכה. כבר היו לי ארבעה אחים גדולים שנולדו כולם בעיראק בעיר בצרה. הבכור היה אחי כדורי (חדורי) שפרושו ירוק, זה כינויו של אליהו הנביא על פי המסורת. אחריו נולדו התאומים, הלא זהים, משה ואפרים. אחריהם נולדה אחותי חביבה שהייתה בת שנה שהוריי עלו לארץ ואחריהם אני. אחרי נולדה אחותי דלילה והתאומים ראובן ורוחמה.

החותמת מהדרכון של הוריי

"ימין ושמאל, רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול…"

כשהוריי הגיעו לבאר שבע הם קיבלו הלם. הגיעו לחור בשום מקום, הכול חול מסביב ושממה.

בעיראקית למקום כזה קוראים צ'ול (מקום עזוב ושומם). הזיכרונות הראשונים שלי הם מהשיכון, בית קטן ללא מרצפות אלא רצפת בטון ובית שמואר בעששית. שלושת אחיי הקטנים נולדו בשיכון. אבא שלי עבד במחצבה בירוחם ואמי הייתה עקרת בית. חיינו בצמצום מכיוון שבתקופה זו הממשלה חילקה לתושבים תלושי מזון. ותקופה זו נקראה "תקופת הצנע." לימים, אבא שלי התחיל לעבוד במפעל "מכתשים" שם עבד עד פרישתו לגימלאות. אבא היה דמות ססגונית וכל אישיות בכירה שהגיע למפעל נשלחה לפגישה איתו.

באר שבע התחלקה לשיכונים. אנחנו גרנו בשיכון א. הלכתי בגיל חמש לגן "עובדי מדינה" ומשם עליתי לכיתה א בבית ספר אחווה.

מעברת אוהלים

"ולפעמים כשאני כך לבדי, אני חוזר לסמטאות ילדותי… אל נעורי שנעלמו עם השנים, לחברים שלי ההם הישנים…"

בשכונה בה  גדלתי גרו בעיקר עולים מעיראק ורומניה, עולי שנת 1951.

במרכז השכונה עמדה הצרכנייה של אדון טייטלר. זה היה מרכז החיים שלנו ואחר הצהריים התאספנו כל ילדי השכונה. בצרכנייה היה טלפון חוגה שחור.

הטלפון היחיד בשכונה, שמספרו היה 2288. "עשירות השכונה", היו מתקשרות ועושות הזמנה, הוא היה מכין את ההזמנה ושולח את אחד מילדי השכונה לשאת את הסלים ולהביא אותן לבית המזמינה. מדי פעם הוא שלח אותי. הייתי נושאת את הסלים ומביאה לבית הלקוחה בתקווה גדולה לקבל 10 גרוש. היו כאלה שנתנו והיו כאלה שלא. מספר הטלפון של אדון טייטלר היה ידוע לכולם, כאשר התקשרו וביקשו לדבר אם מישהו ממשפחה מסוימת, היה שולח את אחד הילדים לקרוא אותם לטלפון, אחת הלקוחות בצרכנייה זכורה לי מאוד, הייתה גברת גרמן וזאת למה?

היה לה על הזרוע מספר מקועקע ואז לא הבנתי מה זה וגם לא הבנתי למה היא תמיד הייתה כעוסה. לימים הבנתי שזה מספר שקועקע לה בזמן השואה.

לידי גרה משפחת מיימון, משפחת דתית שעלו מתוניס. כל הבית היה מלא בספרי קודש. אב המשפחה היה מאוד מרשים. מולי גרה משפחת אמועשי שבחצר בייתם היה סוס ועגלה וכשסוס היה צוהל ומרים את רגליו הקדמיות פחדתי מאוד. צמוד לבית הוריי, באותו מבנה גרה משפחת ריגלר האהובה. פסיה האם הייתה אופה מעולה! וזלמן האב שעבד עם אבא שלי במפעל "מכתשים". בינם ולבין משפחתי שררו יחסי שכנות למופת. פסיה כיבדה אותנו בעוגות טעימות מאוד ובחצר בייתה לפחות 10 חתולים.

בהמשך הרחוב גר סלאח, שבין היתר היה מגיד עתידות. רבים עלו אליו לרגל וביניהם גם בדואים שהביאו לו תרנגולות במתנה. מולנו גרה משפחת אסלן. אב המשפחה היה חבר במפלגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) באחד הימים ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הגיע לחוג בית בביתו. כל השכונה התרגשה מאוד! אבא שלי הגיע לחוג הבית עם תרנגול לבן בידו וסובב אותו לכפרות סביב ראשו של ראש הממשלה.

למשפחת כהן הייתה הטלוויזיה הראשונה בשכונה וכולנו הוזמנו לצפות בשידורים בצבעי שחור לבן. אב המשפחה של משפחת רוזנברג היה אופה סופגניות בטעם "גן עדן" . לצערנו, במלחמת יום כיפור בן המשפחה יולי נהרג בקרבות ברמת הגולן. אלה היו ימים של עצב רב בשכונה.

משה החבאז גר בקצה הרחוב. הוא אפה פיתות עיראקיות בטאבון, אני זוכרת איך הייתי הולכת למאפיה שלו מצוידת במגבת עלייה הוא הניח את הפיתות החמות. למשה החבאז היה טנדר. אנשי השכונה פנו למשה בעת הצורך כדי שיבצע עבורם נסיעות. מן שירותי מוניות חינם. כשאחותי הייתה צריכה ללדת משה החבאז הסיע אותה לבית חולים בטנדר.

זה סיפורה של שכונתי על "קצה המזלג". סיפור על אנשים נפלאים בשכונה מעורבת ומגוונת בה גדלתי.

תמונה משיכון א' (השכונה שבה גדלתי)

"לפני שהקולנוע הפך לאומנות, הלכנו אליו לחלום…"

במרכז השכונה היה המועדון, במועדון התקיימו חוגים כמו תפירה, משחקי חדר, ספרייה, ובכל יום חמישי בערב הקרינו סרט קולנוע, אני ואחיי נכנסנו חינם מכיוון שאחי אפרים היה המקרין של הסרט, כל אנשי השכונה, ילדים ומבוגרים כאחד, היו מתכנסים לראות את הסרט. המבוגרים תמיד הצטיידו בגרעינים ופיצחו לאורך כל הסרט. והסרט שזכור לי מאוד מאז הוא הסרט "מובי דיק". אהבתי מאוד לשבת בספרייה ולקרוא ספרים.

את ימי השבתות שלנו בילינו בבריכה השכונתית. בילינו  שם מבוקר עד ערב מאחר ולא היה לנו שפע כספי עמדנו שם בכניסה. ואדון בטיטו הסדרן היה מכניס אותנו חינם בסתר. בסוף הקיץ כולנו היינו שזופים מאוד. בבריכה גם התקיימו לימודי שחייה וזאת במסגרת שיעורי ספורט של ילדי בית ספר "אחווה".

"החיילים, הולכים, הולכים בדרך, שמאל ימין עוברים בעיר…"

ציון דרך משמעותי לי היה השירות הצבאי. שירתי בתור מורה לחיילים אנלפבתיים ולעולים חדשים. אהבתי מאוד את התפקיד, ותחושת הסיפוק הייתה אדירה. שמחתי מאוד שבתום חודש וחצי של קורס חיילים ידעו לקרוא ולכתוב!

תמונה שלי כחיילת

"פיתחו את השער פיתחוהו רחב עבור תעבור פה שרשרת זהב. סבא וסבתא ודוד ודודה ונכדים ונינים במרכבת פנינים…"

כיום, יש לי ארבעה ילדים שלושה בנים ובת. ילדים לתפארת, שנישאו לשלוש כלות מוצלחות וחתן מקסים. והנכדים: יובל, אילון, אופיר, יערה, זוהר, רוני, אפרת, רתם, עמית, עומר, שירה – כולם יפים, כולם חכמים וכולם גורמים לשיר בלב. בן פורת יוסף!

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא מזל אורה: תודה לך, יערת דבש נכדתי על שהזמנת אותי להשתתף בפרויקט "הקשר הרב דורי". סיפרתי לך סיפורים מעברי ואת, תיעדת הכול בכישרונך היצירתי. בעבודה, צחקנו רבות, והעלנו בחיוך, תמונות יפות. שמחתי מאוד להיזכר ולהזכיר את האנשים הנפלאים של נוף ילדותי בשכונה.

חן חן לך יערה מתוקה ואהובה, הזמיני אותי גם בפרויקט הבא!