מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד זרחי, נולדתי בחודש מרץ 1949, כשנה אחרי הכרזת המדינה.

אמי, ציונה לבית מוצרי, שנולדה בתל אביב בשנת 1922, ואבי זאב זוננשיין, שנולד בבודפשט אשר בהונגריה בשנת 1915, התחתנו בשנת 1948, כחודש לפני הכרזת המדינה. תהליך הצמיחה של משפחתנו היה משולב בתהליך הצמיחה של מדינת ישראל.

אבי עלה לישראל בשנת 1938 והתנדב לשרת בצבא הבריטי אשר נלחם עם כוחות הברית נגד הנאצים. כאשר השתחרר מהצבא, קיבל אבי עבודה כדוור בממשלת המנדט, ותוך כדי עבודתו פגש את אמי. השניים התחתנו ועברו לגור יחד בתל אביב. הם שכרו חדר אחד בדירת שלושה חדרים. בשאר חדרי הדירה גרו דיירים אחרים וכולם חלקו את השירותים והמקלחת המשותפים. בדירה הזאת גרתי מיום לידתי ועד שהייתי בערך בגיל חמש.

גורלנו שפר עלינו כי זכינו לגור בבית בנוי כהלכה בעוד הרבה אנשים גרו עדיין במעברות, בדירות פחונים ובדונים וסבלו מקור וגשם בחורף ומחום ומחנק בקיץ. לא רחוק מביתנו, הייתה ממוקמת מעברת נורדיה, אותה ראינו כשטיילנו לאורך רחוב דיזינגוף.

החיים בשנים אלו היו צנועים מאוד ולכן נקראו  תקופת הצנע. המשכורת שקיבל אבי הייתה נמוכה, אמי לא עבדה, ומגוון המצרכים הניתנים לרכישה היה מועט מאד.

חיי הילדים התנהלו ברובם במרחב סביב הבית. האבות שהצליחו למצוא עבודה יצאו מהבית בבוקר, והאמהות שבדרך כלל לא עבדו, טיפלו בבית ובילדים. כמעט לא היו בנמצא גנים לגיל הרך, צהרונים, או חוגים. אנחנו, הילדים, חוינו את שגרת החיים היומית סביב הבית.

עגלת הקרח המובלת על ידי העגלון עם החמור עצרה כל יום ברחוב, המוכר צלצל בפעמון, והדיירים באו לקנות בלוק קרח (לבעלי תא קירור ענקי), או חלק ממנו (לבעלי תא קירור קטן, כמו שלנו). חיתוך הבלוק בוצע על ידי  הסוחר בעזרת גרזן, ואנחנו הילדים עטנו על נתזי הקרח שעפו מהעגלה ומצצנו אותם בשקיקה (למרות שהכילו חומרים לא בריאים).

גם עגלת הנפט עם החמור בראשה הגיעה מדי כמה ימים עם צלצול פעמונים והתושבים באו עם כלי קיבול וקנו נפט. חימום הדירה בחורף באמצעות תנור נפט, ובישול האוכל על פתיליה, התבססו על אספקת הנפט.

בנוסף הגיעו במשך היום עוד עגלות לממכר ירקות ושאר מוצרים שאינם בפיקוח. כולן המשיכו בדרכן כשהן מותירות אחריהן גללי חמורים. החלבן הגיע יום יום לפתח הדירה עם בקבוקי חלב טרי. קנינו כמעט כל יום חלב טרי כיון שלא היה בבית מקרר חשמלי, אלא תיבת קירור עם קרח, שהספיק לקירור סביר בערך ליממה אחת,.

הבילוי בשבת היה בדרך כלל מחוץ לבית כיון שהמרחב בדירה היה קטן. הלכנו לאורך הירקון, או שטנו לקצהו שנקרא "שבע טחנות", ירדנו לים שהיה קרוב לבית, טיילנו לאורך רחוב דיזינגוף הפופולרי, וקבלתי גלידה או חטיף. ההתנידות בעיר הייתה בהליכה רגלית או בתחבורה ציבורית.

עם ההורים בטיול

הורי חפשו הזדמנות לקנות דירה מרווחת משלנו. למרות שהייתה במדינה תנופת בנייה גדולה עדיין לא היו מספיק דירות לאייכלוס של זרם העולים החדשים שעלו לישראל. היום המיוחל הגיע כאשר הודיעו לנו שעלינו בגורל וניתנת לנו הזכות לקנות דירה חדשה בבניין הנבנה בפאתי שכונת יד אליהו בתל אביב. עטנו על המציאה ורכשנו בשנת 1954 דירה "גדולה" של שניים וחצי חדרים, בבית משותף.

נכנסנו לגור בביתנו החדש כשהייתי בערך בגיל חמש, באמצע גן חובה. לשכונה החדשה הגיעו משפחות רבות עם ילדים והתחילו להיבנות חיי רחוב שוקקים. בילינו את שעותינו החופשיות במשחקי רחוב ובשיטוטים בשדות, והרחבנו לאט לאט את מעגל ההיכרות עם הסביבה. בכל שעה פנויה הייתי מחוץ לבית. מדי פעם ראיתי את ראשה של אימי מציץ מחלון הדירה בקומה השלישית כשהיא בודקת אם הכל בסדר איתי. הבילוי היומי הסתיים כאשר בשעה שבע נשמעו מכל הדירות קריאות של ההורים לעלות חזרה הביתה כי הסתיים היום.

תחילת הלימודים בבית הספר היסודי "משה הס" הייתה מאוד חווייתית. בניית בית הספר הייתה עדיין בעיצומה ולא היו בבית הספר מספיק חדרי לימוד. לכן בכיתה א' למדתי בדירה שהייתה ממוקמת בקומה שמתחת הדירה שלנו. כשעברנו ללמוד בכיתות החדשות, עדיין היה מחסור בחדרי לימוד בבית הספר, ולכן למדנו במשך חצי שנה במשמרת בוקר (משעה 8:00) וחצי שנה במשמרת צהרים (משעה 12:00). אהבתי מאד את הלימודים. התרגשתי משעורי המולדת ובחשבון הייתי תלמיד מצטיין. לשעות שיעורי המלאכה חיכיתי בשקיקה ויצרתי עבודות עץ יפות. בספרות הייתי תלמיד טוב ובשל כך נבחרתי, ביחד עם חברתי לכיתה, לייצג את בית הספר ולקבל את פרס ביאליק בטקס חגיגי  שנערך בבית ביאליק הישן.

במסגרת המעורבות החברתית, קבלתי על עצמי להשתתף במשימה של קליטה ועזרה בלימודים לתלמידים שהתקשו. במשך השנה נקלטו תלמידים חדשים, חלקם עולים חדשים, והיה צריך לעזור בשילובם בכיתות הוותיקות. מורים פרטיים לא היו בנמצא, וגם אם נמצאו, לרוב האוכלוסייה לא הייתה אפשרות לממן את השיעורים.

בשנת 1955 הצטרפה למשפחתנו אחותי מלי. כנראה בשל הבדל הגילי בנינו, ההשתלבות שלה במשפחה הייתה נינוחה, בלי ריבים ובלי כעסים. לכל אחד היו תחומי עניין אחרים, וחלקנו משימות משותפות כמו טיפול בכלבים שלנו, עזרה להורים בתחזוקת הבית ועוד.

כשהייתי בן תשע הגיעו הורי להבנה שאני מוזיקלי והחליטו לחזק את השכלתי המוזיקלית בעזרת האקורדיון, וזה אחרי שהצטיינתי בנגינה בחליל ובמפוחית. הורי קנו לי אקורדיון ומימנו את הלימוד אצל מורים פרטיים, דבר שלא היה מובן מאליו. השקעתי שעות רבות בתרגול ונהניתי  מההצלחות. הנגינה בכלי "חברותי" תרמה לי רבות בהשתלבות החברתית. ניגנתי בכל הצגה או ערב מוזיקלי שהועלה בבית הספר, הייתי המוביל של שירה בציבור בערבי שישי בצופים ובנוער העובד, ניגנתי בהרקדות, וגם התפרנסתי יותר מאוחר מנגינה בחוגים לריקודים.

אני, אחותי מלי והאקורדיון החדש

לאחר שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי התקבלתי ללמוד בבית ספר תיכון אורט סינגלובסקי, שהיה ידוע ברמה הגבוהה ובלימודי המקצועות הראליים. הלימודים היו קשים, ימים ארוכים, ומשמעת קשוחה.

לאחר ארבע שנות לימוד בבית הספר התיכון התגייסתי לצבא ושירתי שלוש שנים בתפקיד טכני בחטיבת שריון. בשירות הצבאי הכרתי את יעל, אשתי לעתיד, אשר שירתה באותה החטיבה.

אני ויעל אשתי כבר חברים

מיד עם שחרורי התקבלתי ללימודים בפקולטה להנדסת חשמל בשלוחה של הטכניון שהוקמה בבאר שבע באוניברסיטת בן-גוריון. המסלול הזה שבחרתי הוביל אותי בהמשך חיי להיות מהנדס, לעבוד בתחומים מעניינים ומשמעותיים לביטחון המדינה, ולהתפרנס בכבוד.

תוך כדי הלימודים יעל ואני נישאנו. נולדו לנו שלושה ילדים: ניר, עומר ומורן.

אני ויעל אישתי בשדה השיבולים

במשך השנים הצטרפו למשפחתנו שמונה נכדים: נועה, תומר, דור, שירה, יובל, איתן, שקד ונועם.

המשפחה שלנו מאוד מחוברת. אנחנו נוהגים להיפגש כמעט בכל סוף שבוע, לטיולים, ארוחות משפחתיות ואירועים משמחים.

כל השבט המשפחתי יחד

תקופת החיים המתוארת כאן, לאורך 20 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, עיצבה את חיינו ולימדה אותנו לחיות בצניעות, בהרמוניה, ובהכרת תודה על כל מה שהתברכנו בו.

הזוית האישית

סבא דוד: נהנינו מאוד להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי". למדנו על המשפחה, סיפרנו סיפורים, נזכרנו בחוויות, כתבנו, צחקנו וחייכנו.