מאגר סיפורי מורשת

שמי ליזט דסאו,  נולדתי בעיר ביירות שבלבנון בתאריך 28 בספטמבר 1950. בשנת 1952 עלינו לארץ. לפי מה שאימא שלי סיפרה, העלייה הייתה מאוד קשה. עלינו מלבנון דרך ראש הנקרה עם איזושהי סירה או ספינה באמצעותה הביאו אותנו.

אימא שלי, אלגרה, נולדה בלבנון ואבא שלי ז'אק נולד בצרפת. בסוף מלחמת העולם השנייה, אבא שלי הגיע חזרה לצרפת עם הטנק שלו אחרי שהוא שירת בצבא. המשפחה שלו כבר קודם ברחה ללבנון ואז הוא הצטרף אליהם. כל המשפחה של אימא שלי היו לבנונים-סורים אבל אצל אבא שלי היה סבא רומני, סבתא מאודסה, הוא מצרפת והייתה לו משפחה מאוד גדולה. הם היו חמישה אחים. מספרים שאחת האחיות שלו התחתנה עם קצין גרמני ונעלמה מהשטח. אחות אחרת הייתה אחות בבית חולים. היה לו גם אח גדול אבל הוא נהרג בתאונת אופנוע, אז נשארו שני אחים.

אבא שלי קודם עלה לארץ ואז עלתה אחותו. אימא שלי באה ממשפחה מאוד מפורסמת וידועה בלבנון, כי אבא שלה היה סוחר והסתובב בעולם. כשעלינו לארץ, ההורים של אימא עזרו לנו להשתקם עד שנסתדר. לאבא שלי היה דוד שהיה מאוד בכיר ברכבת בחיפה וכשעלינו לארץ הוא מיד מצא לאבא שלי עבודה. אימא שלי, שהייתה מורה ובגלל שידעה ערבית, מיד התחילה ללמד בבית הספר שהיה קרוב לביתנו החדש.

כשעלינו לארץ גרנו בלוד. הבית שלנו היה בעבר מפקדה של הבריטים ולפני כן של הטורקים. הבית היה כמו צריף עץ אבל וילה, הבית היה מאוד מרווח וכשיצאת החוצה הייתה גינה מאוד גדולה, מלאה בכל עצי הפרי שאת רק חושבת עליהם. יחד איתנו בשכונה היו עוד הרבה משפחות מרומניה, פולין וכדומה. לכולן היו את אותם סוגי הבתים מעץ, בתים מאוד מאוד יפים. אחי נולד בשנת 1952, היה לי אח שהיה צעיר ממני, ובשנת 1955 עברנו לרמלה. אז הייתה תוכנית שנקראה 'שיכון הפועלים', אחר כך זה נקרא 'י. ל. פרץ', ההורים שלי קנו שם בית קרקע ושם גרנו. אחרי שעברנו אימא המשיכה לעבוד כמורה ואבא המשיך לעבוד ברכבת. אני זוכרת שהיה לנו אופנוע מאוד גדול כמו של הגרמנים, כזה עם סירה בצד. ההורים של אימא שלחו לנו כסף ואיתו קנינו את האופנוע. היינו עושים הרבה טיולים בארץ עם האופנוע הזה. גרתי ברמלה עד שנת 1980 בערך.

ילדות ותיכון

מלוד עברנו לרמלה, אני חושבת שהייתי בת שמונה. רמלה אז הייתה שכונה מאוד פתוחה, זאת אומרת לא היו גדרות בין הבתים. קראו לשכונה "הצפונית", כל מי שגר שם היו עורכי דין ומנהלי בנקים, נהג דן אחד ומישהו שהייתה לו מאפייה. מה שהיה יפה הוא שכולם הכירו את כולם, שיחקנו משחקי רחוב. אין את זה היום! שיחקנו מחניים, חמש אבנים, ארבעה מקלות. הכל בין הבתים. הילדים שגרו בבתים האלה היו כמעט בכל הגילאים, אני הייתי מהצעירות והייתה לי עוד חברת ילדות שאני בקשר איתה עד היום.

בתיכון הייתה לי ולחברות שלי חוויה שאני זוכרת עד היום. היה לנו מורה לאנגלית, דתי, ואנחנו לא אהבנו אותו. אסור מגע כמובן, אז היינו עומדות ליד הדלת שתי חברות ככה אחת מול השניה כדי לא לתת לו לעבור. הייתה לנו גם מורה שמאוד קינאה בכל הבלונדיניות. היא הייתה רווקה מבוגרת והיא התנכלה לנו, לי ולעוד חברה. עד כדי כך שהיא החליטה לשנות לי את השם! מליזט לעליזה. יש לי פה מחברת שכתוב עליה: 'עליזה גרינברג'. אחר כך אימא שלי הלכה לבדוק מה העניין והמורה אמרה לה שאני לא לומדת, שאני עצלנית ואני תלמידה לא טובה. כל כך לא אהבתי אותה שגם לא אהבתי ללמוד והיא הייתה המורה לעברית וחשבון.

סבתא עם בנה הבכור (אבא של אמה)

השירות הצבאי

התגייסתי באוגוסט 1969. עשיתי טירונות במקום שבזמנו קראו לו בה"ד 12, היום הוא כבר לא קיים, אבל הוא היה בצריפין. עשו לנו סקר, שאלו אותנו איפה אנחנו רוצות להיות, ואני אז כמו טיפשה אמרתי "חיל האוויר", כי רציתי את המדים הכחולים, זו התשובה שנתתי. כל המשפחה שלנו מצד אימא התגייסו ברגע שעלו לארץ לחיל המודיעין, בגלל שידעו את השפה הערבית. היה לי דוד שקראו לו יאיר הררי ואותו גייסו לתפקיד כמו סוג של מרגל, כמו שיש לנו היום מסתערבים. הוא היה במצרים, סוריה, כל המקומות האלה. יום אחד בזמן שהיה בתפקיד הוא התחפש לאישה (לא זוכרת איפה, אולי סוריה) ותפסו אותו. הוא ידע את כל הקוראן בעל פה ועל זה הם שחררו אותו.

בצבא הייתי ביחידת 8200 והתפקיד שלי היה איתור תחנות. שירתי בהרצליה ליד הסינימה סיטי, אבל בגלל שהתפקיד היה מסווג והיו כל פעם באים ולוקחים אותי, אז אימא שלי הייתה בטוחה שאני משרתת כל כך רחוק ואסור היה לי להגיד לה. היו עושים לנו בדיקות סודיות. היה רכב כזה שהיה מציע לנו טרמפים, שני חבר'ה מהצבא אבל בלי מדים ובאוטו הם היו עושים לך כמו תחקיר, בשביל לראות שאת לא מגלה לאף אחד כלום. הם שאלו שאלות כמו "איפה את משרתת?" "מה את עושה בצבא?". זה היה עד כדי כך מסווג, שאסור היה לנו לשים את הסיכה של מודיעין על הכומתה. יש סיפור אחד שאני זוכרת, היה יום חמישי והיינו צריכות ארבע בנות ללכת לשמירה. השמירה הייתה מסביב לגדר, כל שתי בנות שומרות עם נשק. היינו כל הבנות בחדר וכל אחת הראתה כמה בגדי ים יש לה, לאחר מכן הלכנו להתקלח ואני שרתי במקלחת את השיר "התשמע קולי". פתאום אנחנו שומעות במקלחת דפיקה בדלת. אני הייתי נורא בלגניסטית וצעקתי: "אין כניסה לבנים" וזה היה הרס"ר! שכחנו ללכת לשמירה! למחרת, כולנו עלינו למשפט והלכנו לארבעה ימים בכלא צבאי.

סבתא בטירונות

אחרי שהשתחררתי, בגיל 20 קראו לי לחזור חזרה בתור עבודה והמשכתי בתפקידים במודיעין. לקח לי זמן לעזוב את 8200, כשעזבתי העבירו אותי לבסיס אחר ועשיתי מגוון רב של תפקידים שונים. הייתי סך הכל 35 שנה בצבא.

מקצועי כיום

כשהשתחררתי, היות ואני אחרי 35 שנות עבודה וכל הילדים שלי כבר לא בבית, אז אי אפשר סתם להישאר בבית. חיפשתי קודם כל מקום להתנדב בו. זה היה קיץ והלכתי לכל מיני מקומות אבל הם היו בחופש עד שהגעתי ליד שרה. ביד שרה עד היום יש עורכי דין בחינם לאנשים מעל גיל שישים, אני הייתי מקבלת קהל עד שהם היו נכנסים לשיחה עם עורכי הדין. הייתי מדברת איתם על מה שהם רצו, ממש כמו פסיכולוגית. הייתי שם במשך עשר שנים.

מאז שעזבתי את יד שרה אני מתנדבת קבוע בבתי ספר שונים עם ילדים שצריכים עזרה בגילאי יסודי. במקביל להתנדבות ביד שרה, כשהשתחררתי הלכתי ללמוד במכללת רידמן רפלקסולוגיה וגם עיסויים, התחלתי לעבוד במכון מאוד גדול של קוסמטיקה בראשון לציון ושם לימדו אותי את התחום של הסרות שיער ובמקביל גם עשיתי עיסויים. בשנת 2015 עזבתי, לא עברו שישה חודשים וכבר הלכתי לעבוד במקום אחר בתחום ההדרכה לשימוש במכונות לייזרים לשיער והסרת קעקועים. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ואני נוסעת דרך העבודה להרבה מקומות בארץ.

מסר לדור הצעיר

יש לי בעצם כמה דברים להגיד. מניסיון אישי, אני חושבת שלא משנה באיזה גיל אתה, אני מדברת על גיל שאתה כבר יודע מה אתה עושה, אני לא מדברת על ילדות, אני מדברת על גיל שאת כבר מתחילה להבין מי את ומה את. גם אם אומרים לך משהו ויכול מאוד להיות שלא הבנת את הצד השני, לא להגיב מיד, לחשוב רגע. גם אם את כן רוצה להגיב, תירגעי. יכול להיות שהצד השני בכלל לא התכוון לפגוע, זאת אומרת זה סתם היה בצחוק ואת הבנת את זה לא נכון, ואם את תגיבי מיד – אז את המילה אי אפשר להחזיר. זה לא כמו מכה שאתה מקבל ואתה שוכח, הכאב עבר, המילה הרבה יותר חזקה ממכה. עם זאת, מניסיון אישי אני אומרת שצריך לדבר, לא לשמור בבטן. הרבה יותר קל להתנהל אם מדברים, הרבה יותר קל להסתכל בעיניים לבן אדם, גם אם את חושבת שתגידי מילים שהן קצת קשות, אבל לפחות אמרת את מה שיש לך להגיד.

הזוית האישית

אמה הנכדה המתעדת: לשבת עם סבתא שלי ולשמוע את הסיפורים שהיא שיתפה אותי בהם הייתה חוויה מרגשת מאוד עבורי. שמחתי לשמוע על חוויות שחוותה בגיל שלי ואפילו לפני כן. במיוחד ריגש אותי לשמוע סיפורים מהטירונות או מהחוויה הצבאית שלה, מכיוון שאני גם מתגייסת ממש עוד כמה חודשים. אני שמחה מאוד שיצא לי לשבת עם סבתא שלי ולשמוע דברים שלא ידעתי על החיים שלה ועל המשפחה של אבא שלי. למרות שהגעתי לתוכנית הזאת בעקבות חוסר בשעות מחויבות אישית, אני מאוד מודה על כך שהייתה לי את ההזדמנות להכיר את סבתא שלי יותר.