מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה ספיר ולנסי. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מספרת על חלום שהגשמתי, על פעילות עניפה למען קידום התרבות האתיופית בארץ. סיפורי יתחיל בדיאלוג שאני חווה הרבה במסגרת פעלי:

"מה, את עדיין עם העניין הזה?" שאלו אותי לא פעם (ועדיין שואלים).

"כן, בהחלט!" אני עונה, קצת נפגעת.

"אבל לא מספיק לך מכל שנות הפעילות, והריצות, והערמת הקשיים של הביורוקרטיה, והכספים שהלווית?"

"נו, אז מה?"

"ושלא קיבלת בחזרה!"

"נכון! חבל!… אבל…"

"ושגם לא תקבלי בחזרה!"…

"אולי תהיה תפנית… פעם… לטובה!"

"ח ל ו מ ו ת!…"

"אתם לא מבינים!" אני מנסה להסביר. "זה לא…"  אך האסרטיביות שלי כנראה לוקה בחסר.

ולפני שאני ממשיכה בניסיונותיי, הם משמיעים את משפט המחץ:

"לו לפחות היית   —— אתיופית!"

זה כבר באמת מעצבן!…

"האם אני חייבת להיות אתיופית כדי להתעניין באתיופיה ובעדה האתיופית ולנסות להתגייס לטובתם?!" ואני מוסיפה: "לדעתי, אתם כולם צריכים להתגייס ולעזור בעניין הזה!"…

אבל דברי אל העצים, ואל האבנים!… ואל הקירֱֱ!… כמו שעשה פעם אותו חבר הכנסת מהפנתרים השחורים, צ'רלי ביטון!…

לא. אינני אתיופית (אולי הייתי בגלגול אחר….). נולדתי בתוניסיה, בעיר הבירה תוניס ועליתי לארץ בגיל 13 במסגרת עליית הנוער יחד עם אחותי צביה בת ה- 14 טרם עליית הורינו לארץ עם שאר המשפחה. (לחצו על הקישור כדי לקרוא את סיפורי בנושא במאגר המורשת: חוות השומר סג'רה – זיכרונות ילדות), ויש בי בהחלט יחס חיובי לארץ שבה נולדתי, שמחתי לבקר בה ביקור מולדת לפני כמה שנים, יחד עם אחותי צביה ובנה ובתה הבוגרים.

אבל עובדה!… כבר 30 שנה חלפו מאז נקשרתי לאתיופיה ולעדה האתיופית והגשמתי יוזמות וחלומות שאיש לא חשב עליהם! הגיע הזמן לספר עליהם. לשמחתי, מדרבנים אותי לעשות זאת, במסגרת תכנית 'הקשר הרב-דורי'. אוסיף ואספר על חלום נוסף, שטרם הגשמתי, אני מייחלת בכל מאודי להגשים בזמן הקרוב.

מה לי ולאתיופיה? כיצד התחיל הקשר שלי עם החלק הזה של עם ישראל, שרחק למחוזות נידחים, אל מעבר לסמבטיון…והופיע פתאום אצלנו כמו מפלנטה אחרת? התעניינותי באתיופיה וביהודי אתיופיה החלה בטרם הגיעו גלי עלייתם של 'ביתא ישראל' לארץ. למד איתנו באותה תקופה באוניברסיטה העברית בירושלים סטודנט אתיופי-נוצרי בשם פאולוס שהשתלם במדעי השפות, והוא סיפר לנו על קיומם של יהודים באתיופיה. סיפוריו של פאולוס הביאו אותנו לציפייה, שאותם היהודים שמעבר לסמבטיון יגיעו לארץ במהרה.

לפני שאמשיך אסביר מה הוא סמבטיון ובאיזה הקשר נכנס לסיפורי: התנ"ך מספר שבני יעקב (ישראל) נחלקו ל-12 שבטים עוד בטרם ירדו למצרים בעקבות הרעב הגדול, ושחלוקה זאת נשמרה במצרים, ביציאת מצרים (באלף ה-2 לפה"ס) ובשובם לכנען (ארץ ישראל), שבה כל שבט קיבל את נחלתו. מבנה זה של השבטים התפרק עם חורבן בית-המקדש הראשון על-ידי נבוכדנצר מלך בבל ב-586 לפה"ס, ופיזורם והגלייתם של השבטים. השבט ששרד ונחשב לעם היהודי המוכר הוא שבט יהודה (שבו כלולים גם שבט יוסף ובנימין) ואיתו חלק נכבד משבט לוי (שבט הכוהנים). שאר השבטים נחשבים ל"שבטים אבודים". לפי האגדה התלמודית, השבטים האבודים נמצאים במחוזות נעלמים מול נהר ה"סמבטיון" (מלשון "שבת) – נהר שוצף וגועש ומפזר אבנים מסוכנות כל ימות השבוע מבלי לאפשר מעבר דרכו, ורק בשבת נרגע אך גם אז מבלי לתת סיכוי לעבור דרכו בשל המצווה לשמור על השבת. קראתי לסיפורי "חלום הסמבטיון שלי" בהיות אגדה זאת מתאימה ביותר ליהודי אתיופיה (ביתא ישראל), שהיו מנותקים משאר העולם היהודי תקופה ארוכה ביותר ולמרות הניתוק וקשיים עצומים שעברו, שמרו על יהדותם בנאמנות אדירה.

אכן החלו גלי עלייתם של יהודי אתיופיה – ביתא ישראל  – להסתמן, עם "מבצע משה" ב-1984, ועם "מבצע שלמה" ב-1991, למעט בודדים, שהגיעו לישראל קודם לכן. תחושה של נס ריחפה באוויר כאשר הגיעו לארץ גלי העלייה הראשונים של יהודי אתיופיה. אני קוראת לתקופה זו "ימי התום", מפני שהיינו כולנו מלאי התפעלות – מחד, מאמונתם הצרופה ומנאמנותם לדתם של כל העולים – נשים וגברים, בני ובנות כל הגילים, ומגבורתם במסעם לישראל, תוך הסתכנויות אדירות ואובדן אלפים מביניהם, ומאידך מגבורתם של הישראלים שחילצו אותם באוויר ובים. יהודי אתיופיה היו מלאי תודה ואפופי פליאה מנס עלייתם, בבחינת "היינו כחולמים", מבלי היכולת להגדיר לעצמם ולאחרים את הקשיים שבדרך.

תמונה מאירוע בלתי נשכח ב-28.2.1999

למען יידעו בני הדור הצעיר אספר בקצרה על שורשיהם של יהודי אתיופיה ועל הבעיות שנתקלו בהן: קיימות תיאוריות שונות על שורשיהם של יהודי אתיופיה, כאחד או שניים משבטי ישראל שיצאו לגלות בתקופת חורבן הבית הראשון והגיעו בנדודיהם לתימן ולאתיופיה, או כשליחים שליוו את מלכת שבא לארצה לאחר ביקורה אצל המלך שלמה, ועזרו לה לגייר רבים מבני עמה ולחזק את שורשי הממלכה היהודית שם, שממנה יצאו מלכים ומלכות – ביניהם גדעון הראשון מתקופת מנליק (בנם של שלמה ומלכת שבא), פינחס (במאה הרביעית), עוזיאל (במאה התשיעית, בתקופת אלדד הדני), המלכה יהודית (במאה העשירית)  וגדעון האחרון (במאה ה-16 וה-17), שבסופו של דבר הובס על ידי הקיסר סוסניוס ב-1625.

חבלי הקליטה של יהודי אתיופיה בישראל היו קשים ולא נעימים. חלק ממנהגיהם של יהודי אתיופיה היו שונים מאלו של קהילות יהודיות אחרות. זאת  בשל ריחוקם וניתוקם הממושך משאר קהילות היהודים בתפוצות. בהגיעם של יהודי אתיופיה לארץ, נפגעו מדרישת הרבנות להוכיח את יהדותם למרות הכרזתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל ב-1973 כי הינם יהודים. להערכתי ניתן היה ליישב זאת ביתר עדינות וסובלנות. פרשה אחרת שהזיקה לא מעט היתה "פרשת הדם". תרומות דם של בני ובנות העדה האתיופית נזרקו מחשש שהיו נגועות בנגיפים שהובאו מארצם, מבלי לספק הסברים, שהיו אולי מונעים פגיעה בהם. פער הדורות העמיק כאשר צעירים וצעירות התחרו בלהידמות לישראלים והזניחו את המורשת היפה שהביאו איתם הוריהם: הנאמנות למקורות ולדת היהודית, הכבוד והנימוסים, הענווה ונכסי תרבות רבים נוספים. כל אלה ובעיות נוספות גרמו לפרוץ המחאה האתיופית ב-2015. למרות כל אלה, נראה לי שיש היום התעשתות והסקת מסקנות מתוך תבונה רבה מצד צעירות וצעירים רבים, לצד הצלחות רבות נוספות.

רגע מכונן, רב נחת והוד היה חנוכת האתר שהוקם בהר הרצל לכבוד 4000 היהודים מאתיופיה שנספו במסעם לישראל. יום ירושלים הוא היום שנבחר לציון יום הזיכרון הזה, כיאות למי שהתפללו כל חייהם כדי לזכות להגיע ל'ירוסלם' הנכספת ולא זכו. אני באותם הימים הרחוקים של קליטתם הראשונה של יהודי אתיופיה, שאלתי את עצמי במה אוכל לעזור לקהילה הזאת, בעלת התכונות היפות והאציליות?

מי אני?

30 שנות התנדבות בנושא אתיופיה ויהודי אתיופיה, קשר רב-דורי… אם כן, הגברת איננה צעירה ביותר. נכון, ויותר מכול אני אוהבת להציג את עצמי כסבתא של גלי, נכדתי בת ה-16 ונעם, נכדי בן ה-13 היקרים. אני אוהבת לספר שזכיתי ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, וללמד ספרות בבתי-ספר תיכוניים בארץ. למה זה כל כך חשוב? מפני שהספרות היא גשר, המסתעף, המחבר בין ארצות, תרבויות, שפות ומקרבת בין אנשים שונים מכל קצווי תבל. הקשר שלי עם אתיופיה והעדה האתיופית התחזק והעמיק יותר בזכות הספרות.

מחקר קטן, שקישר אותי לעדה האתיופית, קשר בל ינותק

בשנת 1989 יצאתי לשנת שבתון ובחרתי ללמוד חינוך במוקד חברתי באוניברסיטת בר אילן.  טבעי היה שאבחר להכין יחד עם שני מנקס (אחות בחופשה מעבודתה בבית חולים) עבודת מחקר בנושא "דיוקנם של סטודנטים וסטודנטיות ממוצא אתיופי באוניברסיטת בר אילן" בהדרכת פרופ' מוטי בר לב (ז"ל) . בזכות אותו מחקר התוודענו, בין כל נקודות ההתייחסות לנושא, לרשימות הספרים שהסטודנטים והסטודנטיות האתיופים קראו בטרם עלייתם ארצה, ונוכחנו לראות שהם קראו ספרים רבים, הן אתיופיים-מקוריים והן מתורגמים משפות אחרות, וכי הספר האהוב ביותר אצל כולם היה 'פקר אסכה מקבר' ("אהבה עד הקבר") מאת הדיס אלמיו – רומן אהבה היסטורי, שופע תמונות, הווי ועלילות מתקופות קיסרי אתיופיה, עד היילה סלאסי, האחרון  שבהם.

כתבה: יש הרבה מה ללמוד מהאתיופים

מאז – ניתן לומר – נקשרו חיי באורח פלא לספר הזה, לטוב ולרע (סליחה, "לרע" – זו אינה אמירה ראויה, אך לא אוכל להתכחש לעובדה שהיו משוכות ומהמורות רבות בדרך), החלום לעזור לקהילה מיוחדת זו החל לרקום גידים.  עד היום לא השתחררתי מהקשר הזה, ויש לי חלום לקיים פרויקט נוסף, שקשור לספר 'פקר אסכה מקבר'. כתוצאה מהמחקר וההבנה שיש לחשוף את התרבות האתיופית העשירה לעם ישראל, הקמתי ב-1994 עמותה יחד עם חברים וחברות  ממוצא אתיופי וגם אחרים, העמותה פועלת למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית ששמה לה למטרה לחשוף את ההיסטוריה והתרבות העשירה של אתיופיה והעדה האתיופית, ולפרסמם. הקמת העמותה הזאת אפשרה לנו לחולל דברים יפהפיים. "אין הנחתום מעיד על עיסתו" – אספר לכם בראשי פרקים על הפעולות שיזמתי וביצעתי, יחד עם חבריי וחברותיי לעמותה.

הקמת 'מרכז אופיר לנוער

מרכז אופיר הוא מרכז שהקמנו קרוב לשוק המרכזי ברחובות למען צעירות וצעירים מהמוצא האתיופי ואחרים שהיו מעוניינים להצטרף. גייסנו לשם מורות ומורים שהיו מעוניינים לעזור להם בשיעורי בית, קיימנו הרצאות חשובות וחוג לתיאטרון. קיבלנו תרומות ספרים ומשחקים למקום והזמנו שולחנות וכיסאות מתאימים. היה זה מקום חביב. את החבר'ה הצעירים הזמנו גם לאירועים שקיימנו, ואף לקונגרס המיוחד בטבריה. "כמה אני מתגעגעת למרכז אופיר!" אומרת לי חנה גוברין (מורס – חברה מתקופת ביה"ס התיכון ותושבת רחובות) כשאנו משוחחות בטלפון. "גם אני! ועוד איך!" אני עונה. חנה ולמלם (גם היא תושבת רחובות) עזרו בשמחה במטלות השונות. (כשסיימנו לקיים את הפרויקט, תרמנו את כל השולחנות והכיסאות ודברים רבים אחרים למתנ"ס המקומי…).

מלבד קיומו והפעלתו של מרכז אופיר, יישמנו התערבות חינוכית בכמה בתי ספר. קיימנו שיעורים בפני כמה כיתות מעורבות (שכללו תלמידים ישראלים ככלל ומהמוצא האתיופי), שבהם קראנו וניתחנו סיפורים שתורגמו ביוזמתנו מאמהרית לעברית.

פעלנו גם בעשייה חברתית – קיום סופי שבוע למשפחות (במיוחד לאימהות וילדים).

תמיכה חברתית בבר-מצווה

סיפור בר המצווה היה כשנוכחנו שקיים חשש שילד נחמד שהכרנו את אמו יגיע להנחת תפילין בבית הכנסת ביום בר המצווה שלו ולא יהיה שם קהל שישמחם. העברנו צו קריאה להשתתף בתפילת הבוקר של עלייתו לתורה של הילד. הייתה זו השכמת בוקר מיוחדת ובעקבותיה – אירוע מבורך.

מימין לשמאל: רוז מיכאליס (ז"ל), ירדנה רינון, ינטופו, סבינה דסלאי (יו"ר העמותה במשך כמה שנים), פרופ' חגי ארליך, בועז טירולר, נצנת פרדה וחברים שעזרו במרכז אופיר

ערבי "שילוב תרבותי"

חשוב לי לציין שמגמת העמותה הקטנה (קטנה במשאבים ולא בעשייה!) שהקמנו היתה תמיד לקיים אירועים שאינם אתניים בלבד, כי אם רב-תרבותיים, שיש בהם הזדמנות לאומנים ממוצא אתיופי וממוצאים אחרים לפרסם את אומנותם וכישרונם. לשלב ולא להפריד! (בניגוד לגישת תיאטרון 'ענבל' לדוגמה, שבנוי על הצגת האתני בנפרד).

דוגמאות של ערבי שילוב תרבותי שקיימנו: הערב הראשון שהפקנו ב"עידן ימי התום" היה "ערב חגיגי גדול של חוויה אתיופית-ישראלית בסימן אחדות ישראל', שקיימנו ב-28.2.1999 ב"בית דני" בתל-אביב. השתתפו בו אמנים מהשורה הראשונה בהתנדבות (אריאל זילבר, משה בקר ויגאל בוכריס, סלומון מרשה, מקהלת ילדי 'גבעת המטוס' בהדרכת רות בר ומנגנים בכלים שונים, ח"כ אדיסו מסאלה, שלמה מולה ונציגי שגרירות אתיופיה ועיריית ת"א – בהנחיית אילן דר ומהרטה ברוך…). הערב הזה ריגש וחימם לבבות וביטא היטב את "עידן התמימות" המופלא, והוא לא יישכח לעולם. היו בו גם הפתעות מרגשות נוספות, כמו אותם רקדנים שצצו מתוך הקהל והצטרפו לריקוד מלהיב, והצייר יעקב ברסלב, שצייר שני ציורים יפהפיים ממה שראה על הבמה והקדיש לי אותם "בידידות", והחברה החדשה שזכיתי בה, אביבה מהרי, מספרת הסיפורים, שילדתה הקטנה העדיפה להתכרבל בזרועותיי (היום היא נשואה ואימא לשני ילדים).

ערב נוסף הוא זה שקיימנו בתיאטרון ענבל ב-2001. השתתפו בו צעירים מוכשרים, שהיו בזמנו חלק מחוג שהקימה אילנה אבן טוב ישראלי, שפרסמה בעקבותיו את ספרה "תנו לי לדבר" (אספו ברו, מניסן סלומון, סלומון מרשה), השגריר גירמה אמרה, שר התרבות דאז, מתן וילנאי, והנעימו בלחניהם גם חברי מקהלת 'מורנים' של הסתדרות המורים, בהנחיית ד"ר מרדכי סובול – שעלו על הבמה כשעיניהם בורקות מהזדהות ושמחה על השתתפותם בערב זה (אמרתי "שילוב"? הנה שילוב!)

ריקוד-ואירוע-אתיופי

קיימנו אף ערב גדול באמפיתיאטרון מרכז דוהל בת"א ב-2003, שכלל את הפרויקט של עידן רייכל ואת הלהקה 'אסקסטה' בהנחיית הכוריאוגרפית רות אשל, בהשתתפות הסופר אדנה גולה, שקטע מיצירה שכתב באתיופיה הוצג על ידי אברהם ירדאי וסוניה רוסו (ניסינו יותר מאוחר לעזור לו, אך הוא לא הצליח לחשוף את יצירותיו ולהתאימן לרוח הישראלית, אבל באותו ערב – הקטע שהוצג התקבל באהדה רבה). השתתפו גם אשר שלאין,  השחקנית טטנה אספה, רחמים אלעזר ונציגי שגרירות אתיופיה.  בני נוער בסוף הערב אמרו לי: "באנו ל'פרויקט' של עידן רייכל אך הופתענו מאד לגלות בערב הזה עד כמה התרבות האתיופית עשירה ויפה!"

אני מגיעה בסיפורי לשני ערבים משמעותיים הקשורים לספר 'פקר אסכה מקבר' – (אהבה עד הקבר), ו-"עיקר חלומנו". הראשון התקיים ב-2006 והשני ב-2019. למה היה צורך בשני ערבים, ולמה במרווח זמן כל כך ארוך ביניהם? את התשובה לשאלה אני מעדיפה שתקראו ב'דבר המערכת' של הספר השלם, וכך אתפנה יותר לתיאור שני ערבי ההשקות.

ערב השקת החלק הראשון של הספר 'פקר אסכה מקבר' ב-2006, שעמלנו שנים כדי לתרגמו (למה שנים? למה היה כ"כ קשה? זהו סיפור שיסופר בהזדמנות). בערב הזה השתתפו אמנים ואנשי ספרות, מספרת הסיפורים אביבה מהרי, והרב מיכאל מלכיאור, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת דאז, ואהוד בנאי – שחיכיתי כל הערב מתי יישמע השיר שלו, שבו המשפט המופלא "ומי יודע אם אברהם לא היה שחור?"…). למען אלה שאני מקווה שיקראו את חיבורי, אצטט את הבית הראשון  של השיר:

דניאלה באירוע של מספרי סיפורים

"האחים כהי העור שבאים מאתיופיה

מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה

הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך

מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה

הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות

כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.

ואני בעיניהם ראיתי איזה אור

ומי יידע אם אברהם לא היה שחור"

כמה נפלא!!!

הדבר הנפלא ביותר, שחימם את לבי והציף אותי בשמחה ובהודיה באותו ערב, היה שבין הקהל היו יקיריי – בני משה ורעייתו יוספה וילדתם – נכדתי – גלי, שהייתה אז תינוקת בעגלה, המיסה לבבות, והתנהגה "למופת", ללא בכי פתאומי ובהתעניינות רבה לכל שהתרחש על הבמה. אחיה המתוק נעם נולד שלוש שנים לאחר מכן.

דניאלה עם שגריר אתיופיה

באותו אירוע שקיימנו ב-2006 לכבוד ההוצאה לאור של חלקו הראשון של הספר, שימח אותנו בהגעתו סיום הדיס (אחד משני היורשים של הסופר הדיס אלמיו). הוא הגיע במיוחד משוודיה (היורשת השנייה היא אחותו רוז צגרדה, המתגוררת בלונדון). לבקשתנו, משרד החוץ מימן את נסיעתו ושגריר אתיופיה אירח אותו בביתו. אחת החוויות שלו בשהותו בארץ לכבוד האירוע הייתה כשבועז טירולר, חבר העמותה, הסיע אותנו לביקור יחד איתו לסדנה הפיסול והציור מחומרים ממוחזרים של אחותי צביה בבית הספר שבו עבדה בפתח תקווה. היה גם נחמד לראות שם את הילדות והילדים מצטופפים בתור כדי לזכות לגרוס את כמויות הנייר ששימשו לעשיית היצירות…

את הערב השני החגיגי של השקת הספר השלם קיימנו במתנ"ס זיו בירושלים ב-2019, ובו השתתפו ד"ר אנבסה טפרה, וכמעט כל המתרגמים והעורכים שנטלו חלק בתרגום הספר מאמהרית לעברית ובעריכתו, וכן… חן רטה המתוקה, הרקדנית שבחרנו שתמונתה עם חבר נוסף מלהקת אסקסטה (מהתקופה שבה היו סטודנטים באוניברסיטת חיפה ב-2003) תפאר את עטיפת הספר השלם… והיא כאילו יצאה מעטיפת הספר והמשיכה לרקוד, ורקדה עם הכוריאוגרפית של להקת אסקסטה, ד"ר רות אשל, והרקידה את כל המשתתפים והמשתתפות באירוע… היה שמח ומרגש עד אין קץ.

ועוד יותר מרגש בעיניי היה שהשתתפו באירוע כלתי יוספה, נכדתי גלי (בת 13 אז) ואחיה נעם (בן 10). אביהם משה בני לא היה באירוע. מדוע? אזכיר זאת יותר מאוחר, במכתב שכתבתי להדיס סיום.

תיארתי חלק מערבי השילוב התרבותי ישראלי-אתיופי שקיימנו. את הנקודות הבאות אצטרך לסכם עוד יותר בצמצום, למרות שכל אחת מהן גילמה עולם ומלואו, העסיקה אותנו שנים רבות, הרטיטה את ליבנו ואכלסה שטחים נרחבים ביותר בהווייתנו. והיום, הן דורשות השלמת עשייה על ידי הגשמת החלום שלי  כעת – הנגשת הספר 'פקר אסכה מקבר' (אהבה עד הקבר) להשמעה, לטובת כבדי הראייה והמתקשים לקרוא בעברית או בכלל ולאוהבי הקריאה בדרך. בהמשך, אנסה לגעת במקצת בחוויות שכל הפרויקטים האלה יצרו, בציפיות ובהתרגשויות, ובתקוות לעתיד, שיכולות להסתכם, בעצם בשתי מילים: אחדות ישראל.

השתלמות המתרגמים והיוצרים

לפני שהתחלנו בפרויקט התרגום, ביקרנו בכמה ספריות אתיופיות, במיוחד ב'בהלצ'ין', כדי ללמוד יותר על הספרות האתיופית, וקיבלנו הסברים ורקע על סופרים וספרים. במיוחד התפעלנו מהידע וההנחיה של שמעון מנברו, אוהב קריאה מושבע. בחרנו סיפורים מכמה סופרים עכשוויים ויצאנו לדרך לחפש מתרגמים. ערכנו מבחני תרגום למועמדים ומועמדות. הייתה זו עדיין תקופת 'היינו כחולמים' וכמה בתי מלון בתל אביב ובירושלים העמידו לרשותנו אולם עבור הנבחנים, וגם כיבוד!… אלה שנבחנו היו ברובם משכילים ומתקדמים ובחלקם כבר בעלי משרות נכבדות, וחלקם התנסו בתרגום בבתי המשפט או בחומר מדעי או אחר, אך לתרגם ספרות – זה הרי סיפור אחר… המשכנו במאמצינו בתחום הזה וקיימנו קורסים למתרגמים וכותבים פוטנציאליים ב'מרכז אופיר', עם הרצאות מעולות. זכורות לטובה במיוחד הרצאותיו של ד"ר שלם קוליבלי, שהגיע לישראל הישר מהסורבון, בניסיון להיקלט בארץ כראוי לרמתו האקדמית, על 'ספרות אפריקאית ושחורה באירופה ובעולם'. כעבור זמן מה, רצינו לאחל לו שנה טובה אך לא מצאנו אותו בשום מקום (אולי לא קיבל את המשרה ששאף לקבל?), אך מצאנו את שמו בוויקיפדיה בצרפתית, עם אזכור חלק ממחקריו. בסופו של דבר, שלושה מהמשתלמים השתתפו במפעל התרגום לספרות שיסדנו.

דניאלה עם הקייס אייצ'או והרב הדנה

קונגרס בן 3 ימים בטבריה

בחנוכה תשס"ה – 2000 –  קיימנו בטבריה במלון 'כרמל – נהר הירדן' קונגרס בן שלושה ימים. (גם ילדי מרכז אופיר הגיעו). קשה להאמין כמה יופי, כמה התעניינות, כמה התנדבות וכמה אהבה היו באוויר. כל המרצים המעולים באירוע זה הגיעו ממקומות שונים בארץ בהתנדבות. ביום הראשון קיבלנו העשרה רחבה על היסטורייה של אתיופיה ושל האזור הגיאוגרפי שלה מפי פרופ' חגי ארליך, פרופ' יקותיאל גרשוני וד"ר אירית בק, העשרה בתחום הדתי –  מפי הרב יוסף הדנה והקייס ימהרן אייצ'או, והרצאות מעניינות אחרות מפי שמעון מנברו (על סופרים אתיופיים נבחרים) והאמן עלמו אישטה, שהספיק כבר להציג מציוריו בכמה תערוכות חשובות בארץ. ד"ר ליסה ענתבי הרצתה על קשיי רכישת השפה העברית אצל מבוגרים וד"ר שושנה בן דור – על תפילות של יהודי אתיופיה.

גב' גיטה שרובר (ז"ל) העמידה ברוב טובה לרשותנו בערב הראשון את האמפיתיאטרון ב'בית גבריאל' (מקום חתימת השלום בין ישראל וירדן, עם המלך חוסיין ויצחק רבין ב-1994) ואת המסעדה היפה במקום. אירחנו במקום גם צוות משגרירות אתיופיה. היו ברכות, הדלקת נרות חנוכה והופעות (בין השאר של צעירי וצעירות מרכז אופיר), ומחווה מוזיקלית נעימה ונאה קיבלנו מהנגנים והנגנות של התזמורת הצעירה של טבריה, בניצוחו של נעם יעקבי.

היום השני היה מוקדש לספרות אתיופית ואפריקאית, ולספרות שנכתבה בארץ על הקהילה האתיופית, כולל סדנאות (בהשתתפות פרופ' אהרן קומם, המפקחות לספרות ד"ר נילי לוי ואסתר קולומבוס, אספו ברו, דורית אורגד, אברהם אדגה, שמעון מנברו ואילנה אבן טוב ישראלי).

הכינרת, מקור חיים

באותו מלון שבו התקיים הקונגרס, המשקיף לחופי כינרת שסבלו מהבצורת של אותם הימים, סיפרה לנו אספו ברו סוגיה מעניינת (ואגלה כאן שבחרנו לערוך את הקונגרס בטבריה כמחווה מיוחדת לכינרת ולעיר טבריה, כפי שעשו אותם האנשים שהקיפו את הכינרת "בחיבוק", בתקווה ובתפילה שהבצורת תיפסק). אספו ברו, שהתגלתה כסופרת מוכשרת, והיתה באותה התקופה סטודנטית לספרות באוניברסיטת בן גוריון, סיפרה שהסבא האהוב שלה, המנהיג הרוחני טגניה ביינה, נהג לקיים טקסים הקשורים לברד ולגשם, שהזכירו מאד את חוני המעגל. בחורף שלאחר מכן, ירדו גשמים, לרווחת הכינרת וחובבי הטבע בארצנו, ובעצם – לשמחת כולם.

היום השלישי של הקונגרס היה מוקדש ליהדות אתיופיה (בהשתתפות אדיסו מסאלה, שלמה אקלה – מנהל 'בהלצ'ין – חיים רוזן, יעקב מלקמו, יעקב באבו, ירמיהו מהרט, וד"ר מלכה שבתאי). אחד הרגעים המרגשים באותו היום היה כאשר הגיע תורו של אסיר ציון אתיופי לשאת את דברו, אך הוא לא הגיע!… מה עושים? אחרי המתנה קצרה, פניתי לקהל ושאלתי: "האם יש ביניכם אדם, שאף הוא היה אסיר ציון באתיופיה, שיוכל לספר לנו על מה שעבר?…"  קם ירמיהו מהרט ואמר: "אני מוכן!"  הוא החל לספר על ילדותו באזור וולקט, על אורח חייהם של היהודים שם, שהורשו לעבד אדמה, בניגוד לאזורים אחרים, על יחס השכנים אליהם ועל הימים המרגשים שלפני עריכת המסעות לישראל ובמהלכן. הוא ליווה כמה משלחות ונתפש ונאסר פעמיים – בפעם הראשונה  על ידי המורדים, ובשנייה על ידי הסודנים, ועבר עינויים קשים.

מאז, אנו נוהגים לשוחח על אירועים שונים, וירמיהו מספר לי על משפחתו ועל עבודתו כמתרגם בבתי משפט, ומתי הוא נוסע שוב לביקור באתיופיה. בהזדמנות זו מעניין לציין עד כמה גדולים הגעגועים של עולי אתיופיה לארץ הולדתם. רבים מהם נוהגים לבחור באתיופיה בתור היעד לנופש ולשינוי אקלים מרגיע (על אף העובדה שאתיופיה נמצאת היום במצבי מלחמה פנימית, המתחדשת לפרקים על רקע הבדלים אתניים בין קבוצות שונות).

אחרי שרכשנו ידע על 'ספרות אתיופית' וקיימנו השתלמויות למתרגמים פוטנציאליים, הבאנו לידי תרגום סיפורים מאת חילה-איסוס פקאדו, אדם רטה, מולוגטה גודטה וסלומון למא וקיבצנו אותם לספר שקראנו לו 'הילד והגשר וסיפורים אחרים מאתיופיה'. הספר יצא לאור בשנת 2000.  המתרגמים היו: אברהם ירדאי, אברהם וולדה צדיק, סלומון מרשה, גדי מלקו, נצנת פרדה ופרופ' אולגה קפליוק, ומרגו עיון תרגמה את ההקדמה וגם אחד מהסיפורים לאנגלית. ערכו את הסיפורים: ירדנה רינון, ברכה רוזנפלד וכותבת שורות אלה, ו"אימצו" את הסיפורים בלפור והרצל חקק, אהרון אלמוג ויהודה עמיר. ומדוע היה צורך "לאמץ סיפורים"?… התשובה היא: מפני שזה היה המפעל הראשוני (והיחידי עד כה) של תרגום ספרות מאמהרית לעברית בארץ!  ביקורת מצוינת על הספר התפרסמה במאמרו של ראובן מירן "תחת שמש חבש" בעיתון 'הארץ' ב-7.8.2002.

הספר 'אתיופיה ויהודי אתיופיה – אז, היום ומחר' יצא לאור ב-2002, בהשראת ההרצאות והפעילויות שהיו בקונגרס בטבריה. גדי מלקו שקלט קטעים רבים מההרצאות המעניינות, הוספנו ראיונות: גדי ראיין את שלמה אקלה, מנהל 'בהלצ'ין ואת יעקב מלקמו, מפקח עליית-הנוער, ואני ראיינתי את אדיסו מסאלה, שלא נשאר חייב ושאל אותי: "מה זה, את קוראת לעצמך עכשיו 'דניאלה ספיר'? לא מוכר, לא ידוע! את מורידה מהמפורסמות של 'דניאלה ולנסי' וקוראת לעצמך 'ספיר'. זה לא מתאים. דניאלה ולנסי – זו הפמיניסטית, שלא פחדה לדבר, שהפגינה, שפעלה במרץ למען נשים עגונות. תחזרי לשם הקודם שלך, 'ולנסי!"  (אכן עסקתי בתחום הזה של "עזרה ופעילות לשחרור העגונות" מתוך אינטנסיביות לפני שהקמתי את העמותה בנושא האתיופי. הערה מעניינת השמיע אדיסו, שניתן להבינה, או לנתח אותה בכמה אופנים!…) הוספנו בספר גם קטעי עיתונות, וצירפנו לו איורים וצילומים מיוחדים. את תמונת השער צילמתי בנסיעתי לאתיופיה – ילד יפה שיושב על שפת אגם טנה. לקנות נעליים לא יכול היה להרשות לעצמו, אך הוא החזיק מחברת, ומבטו העצוב במקצת גילה לי עד כמה היתה חזקה שאיפתו ללמוד ולדעת. ביקשתי ממנו רשות לצלמו אך לא הצלחתי למצוא את כתובתו כדי לשלוח לו את התמונה, בצרוף שי קטן. אני מקווה שהחיים הטיבו עימו.

והגענו ל'פקר אסכה מקבר' ('אהבה עד הקבר'). הספר הזה היה קשה ביותר לתרגום ודרש שנים רבות של עבודה. ב- 2006 הוצאנו לאור 17 פרקים מתוך הספר ורק ב-2019 הצלחנו להוציא לאור את הספר בשלמותו, על 34 פרקיו. השתתפו בתרגום שישה מתרגמים ואחד נוסף, לכמה השלמות, וארבעה אנשי עריכה. למה? איך? מדוע? את התשובות ניתן למצוא ב'דבר המערכת' שהוספתי בסוף הספר. מאמר מעניין של גרמאו מנגסטו על הספר התפרסם בעיתון 'הארץ'  – 'אהבה מחוץ לקנון' ב-29.11.19. חגגנו את הוצאתו לאור של הספר השלם ב-2019 בשמחה רבה. שום ח"כ או שר או שרה או נציג ממשלתי, מוניציפלי או מארגון בעל נכסים וקשור לנושא לא הוזמן, מפני שנחלנו אכזבות למכביר מהם. אך האווירה הייתה חמה ונעימה מאד בזכות הקהל האוהד, המתרגמים והעורכים והגרפיקאית, וכן בזכות  ד"ר אנבסה טפרה, מנהלת להקת אסקסטה רות אשל וחן רטה, רקדנית להקתה בעבר, שאת תמונתה שיבצנו בעטיפת הספר.

סיפוק רב היה לי מהגעתה לערב הזה של שני מנקס, שאיתה הכנתי את חקר המקרה על סטודנטים וסטודנטיות ממוצא אתיופי באוניברסיטת בר אילן ב-1990 (29 שנים עברו מאז!), יחד עם בעלה ד"ר יוסי מנקס ובנם אבישי. וסיפוק ענק והתרגשות היו לי שנכדתי גלי (שהיתה כבר בת 13) ונכדי נעם (בן 10) הגיעו עם כלתי אמם יוספה, והרגע המתוק בשבילי היה כשנעם החמוד הושיט לי ספר שקנה וביקש ממני חתימה.

ביקורי באתיופיה והפגישה עם הסופר הדיס אלמיו

ערכתי נסיעה מרתקת לאתיופיה במשך שבועיים ב-2001. ראיתי נופים יפהפיים, כולל מקום המפגש בין הנילוס הכחול והלבן ופגשתי אנשים מעניינים ביותר, בסיוע שגרירות אתיופיה. פרופ' חגי ארליך צייד אותי בטלפון של ד"ר זאודה גברה סלאסי, אדם יקר, שהיה מקורב בעבר לקיסר היילה סלאסי ובעצמו ממשפחת המלוכה, ואהוד על כל חלקי העם. בזכותו הגעתי לסופר הדיס אלמיו, שמיעט לקבל קהל באותה התקופה. הוא נתן לנו את הזכות לתרגם את הספר (הוא היה אז בן 94 ונפטר אחרי שנה). התרגשתי מאד מהביקור אצל הדיס אלמיו. הוא הקרין חוכמה ואצילות. "לפניי האיש שעבר תהפוכות היסטוריות ואנושיות רבות," חשבתי, "שכיהן בתפקידים מדיניים וייצוגיים רבים, שליווה את הקיסר היילה סלאסי בשהותו בירושלים בתקופות טעונות, ושכתב את ספריו בין תפקיד שקיבל למשנהו!" הדיס אלמיו קיווה שהספר 'פקר אסכה מקבר' יפיק רווחים בעקבות תרגומו לעברית, ומהם יהנו יורשיו – שאחד מהם, הדיס סיום, נכח אף הוא באותו מעמד, אך הדבר הסתבר כרחוק מהמציאות (ואני מצטערת על כך עד היום).

שיתוף פעולה עם ארגונים אחרים וכמה אכזבות

שיתפנו פעולה עם ארגונים אחרים שפעלו למען יהדות אתיופיה, וניסינו (ללא הצלחה) להתחבר לארגון יותר גדול, מפני שהתנאים לקבלת תקציבים לפעילות הוקשחו מאד וקיפחו ארגונים קטנים (הדברים מתוארים ב'דבר המערכת' של הספר 'אהבה עד הקבר' השלם). גם 'צומת ספרים' וסטימצקי', החולשים כמעט על כל שוק מכירות הספרים, לא הקלו עלינו את החיים, והתנו תנאים בלתי אפשריים למכירת ספרינו אצלם (נוסף לרווח האפסי, שלא היה מכסה אפילו את הוצאות הכנת הספרים, הם סירבו להבטיח שלכל הפחות יוצגו הספרים על שולחנות התצוגה). נאלצנו אני וחברה נוספת (במקרה, אחותי) לתת "בינתיים" הלוואות מכספנו לעמותה כדי לסיים פרויקטים  (בנוסף לתרומות ולהתנדבות), בתקווה שנקבל אי פעם את החזרן.

כולם אמרו לנו: "אתם עושים עבודת קודש!" אך לא עזרו. לאור המצב הזה, הרימו ידיים לא פעם חברות וחברים יקרים מהעמותה ונטשו. לפעמים הרגשתי כמהלכת על חבל דק בחלל הפתוח, כשהחסד הגדול ביותר שיכלו לעשות עמי חבריי הוא: לא להרים צעקה פתאומית, לבל אפול… אך בזכות העקשנות ביצענו על אף הכל פרויקטים שהם יחידים מסוגם בשטח (לדוגמה, תרגום ספרות מאמהרית: שום ארגון לפנינו לא תרגם ספרות מאמהרית לעברית). עם כל זאת, חלמתי שנגיע יום אחד למצב שבו נהיה מסוגלים לפצות במקצת את יורשי הדיס אלמיו… על כך אמר לי עורך דין ידיד: "את לא נורמלית! הם צריכים להגיד לך תודה על שאת מפרסמת את יצירתו של קרובם היקר ולא להיפך!"

הספרים שתורגמו מאמהרית לעברית

תעתועים

יום אחד פגשנו, חברתי יעל המבורגר ואני, את הגברת שעומדת בראש 'התאגיד הממלכתי – המרכז למורשת יהדות אתיופיה'. יצאנו מהפגישה כל כך מעודדות… שכתבתי להדיס סיום (יורשו של הסופר הדיס אלמיו), שאני מקווה שנוכל לשלוח להם בקרוב פיצוי קטן כבקשתו של הסופר הדגול בעבר. אך כאשר שאלנו מה התקדם בנוגע לבקשתנו, נענינו שהגוף דנן "תורם רק למחקרים" (ואולי גם לנוער בסיכון). הדיס סיום שאל מה עם הפיצוי הקטן וסיפרתי לו על האכזבה. הייתי במצב שכמעט הרמתי ידיים והתייאשתי מהכול כאשר ב-16.6.2014 קרה לי הגרוע מכל, ובני יחידי משה נספה בתאונת תחרות לגלישת אוויר שהתקיימה בפורטוגל, בין ישראל, ספרד ופורטוגל. הדיס ענה לי מיד שהוא מצטער מאד, ו"תשכחי ממה שכתבתי!"…

בני יחידי משה ולנסי בני משה ולנסי היה מהנדס תוכנה מוכשר ומוערך ב'אינטל' (והוא גם הספיק להמציא ולפרסם כמה פטנטים עבור 'אינטל') ותחביבו העיקרי במשך שנים רבות היה גלישת אוויר. הספורט הזה העניק לו עוצמת חוויה אדירה של מעוף כציפור וקליטת מראות ונופים בעיניו באופן מרהיב ללא גבול. אם הבנתי נכון, הוא בכל זאת התעניין בשנה האחרונה באפשרות החלפת הספורט הזה לאחר – שגם ייתן לו להרגיש שהוא עף כציפור – אולי לא באותה עוצמה, אך אולי ביותר מוגנות. הוא לא הספיק, לצערנו. אני מודה לאל, שהספיק לפחות להביא לעולם ילדה וילד יקרים, ואני מברכת אותם ואת אמם היקרה תמיד. לא ידעתי שאציין את הפרט הזה בסיפורי הנוכחי, אך זה הרי סיפור חיים, והפעילות שלי בהקשר האתיופי היתה אמנם חלק גדול מחיי, אך בתוך החלק הזה לא נעדר החלק האישי והמשפחתי שלי.

סיפרתי את סיפור הקשר שלי לאתיופיה ולעדה האתיופית עד היום, וכן את שאיפתי להנגיש את הספר להשמעה לטובת כבדי הראייה, המתקשים בקריאה והקוראים בדרכים. היוזמה הזאת תקרב בין הורים וילדים ממוצא אתיופי וממוצאים אחרים, כאשר ישמעו ביחד פרקים מהספר, וכך גם ידעו יותר על מורשתם ואוצרותיהם של אתיופיה ויהודי אתיופיה. כך היה באתיופיה כאשר העלו כל יום ראשון, ברשות השידור חלק מהרומן הגדול. כל אתיופיה היתה אז מרותקת למקלט. הזמנים אמנם השתנו מאז – גם באתיופיה וגם בישראל, אך אני מקווה מאד שהספר הזה יגיע לאוזניהם של רבים, יעניין ויוסיף נחת.

אני מקווה שהחלום שלי יתגשם.

אני מודה לכל אלה שעזרו לנו אי פעם להגשים באופן כלשהו את הדברים היפים שעשינו במסגרת שתיארתי. אני מודה לתכנית הקשר הרב-דורי, מורים ותלמידים כאחד, שבזכותם התמקדתי וישבתי לכתוב על הפרק החשוב הזה בחיי, ועל השאיפה הנוגעת להנגשת הספר 'אהבה עד הקבר' להקראה. לאחר הגשמת החלום הזה, אני מאד מקווה לומר לצעירים וצעירות ממני: "עכשיו תורכם להמשיך! ותנו לי כעת לפנות להגשמת חלומות אחרים!"

יהי רצון שחלומנו יתגשם ויעזור לקדם אחדות בעם ישראל, אמן!

הזוית האישית

דניאלה: אני מודה לכל אלה שעזרו לנו אי פעם להגשים באופן כלשהו את הדברים היפים שעשינו במסגרת שהצבנו לעצמנו לחשוף מהאוצרות של אתיופיה ויהודי אתיופיה, אני מודה לקשר הרב דורי מורים ותלמידים כאחד שבזכותם התמקדתי וישבתי לכתוב על הפרק החשוב הזה בחיי ועל השאיפה העכשווית להנגיש את הספר אהבה עד הקבר להקראה.

אריאל: זכיתי לפגוש אישה גדולה, עם מעוף ורצון לתת ולעשות למען אחדות ישראל. עם התמדה ועקשנות לללמוד עוד ועוד…