מאגר סיפורי מורשת

כאשר החלה שואת יהודי תוניסיה בנובמבר 1942, עם כיבוש תוניסיה על ידי הגרמנים הנאצים, היו הוריי, אברהם ורחל, זוג צעיר עם ילדה בת שנה וארבעה חודשים ותינוקת בת חודשיים. אבי נלקח לאחד ממחנות הכפייה שהוקמו במקום, יחד עם כל הגברים היהודים הצעירים. ומה נכפה עליהם לבנות באותם מחנות הכפייה, אם לא אותן תשתיות ההשמדה שיועדו להם ולכל משפחותיהם? אכן אותן התשתיות, ובפיקודם של מפקדים נאציים אכזריים במיוחד, שהגיעו למקום עם ניסיון עשיר של השמדה באירופה.

ניתן לקרוא על שואת יהודי תוניסיה בספרי היסטוריה, בוויקיפדיה ובערכים נוספים בגוגל – על הסנקציות, על העמידה בתורים אינסופיים כדי להשיג מצרך מזון מינימלי, על ההפחדות והרדיפויות ועל אשר התרחש במחנות הכפייה.

דבר אחד אושר לאסירים במחנות הכפייה: לכתוב מכתב מדי שבוע למשפחותיהם. אמי קיבלה את מכתביו של אבי, שלא סיפרו על כל הזוועות, אך לפחות היא ידעה מקבלת המכתב שהוא עודנו בין החיים. לפתע, נפסקו המכתבים והיא נכנסה לפחד נורא. אישה צעירה עם ילדה בת שנה ותינוקת, שגיסתה הגיעה להתגורר בביתה באותה התקופה מפני שהאזור שבו התגוררה היה מועד יותר להפצצות.

רחל בצעירותה

היא החליטה, לא פחות ולא יותר – לנסוע למחנה הכפייה "לבקר" שם את אבי.

"מה עולה בדעתך? זה שיגעון! את לא מודעת לכל הסכנות?!" הזדעקה גיסתה.

"אני חייבת לדעת מה קרה לו, אם הוא חי, אם הוא מת.." אמרה רחל.

"ומה עם התינוקות?… ואם לא תחזרי, מה יהיה?" שאלה הגיסה.

"הם יישארו איתך ואת תשמרי עליהם, ואני אחזור!!!" אמרה רחל. "אין ברירה, וזה אחיך!…"

היא הצטרפה לנסיעה למקום במשאית, שבה הצטופפו אנשים מוטרדים ומודאגים, ותמהים על הצטרפותה של אישה צעירה זו לנסיעתם. הנסיעה, עם טלטוליה הרבים ארכה שעות רבות. לבסוף הגיעו לעיר ביזרט, שבה ממוקם מחנה הכפייה, ואמרו לה שעליה להמשיך כברת דרך כדי להגיע ליעדה. בתים הרוסים מהפצצות היו בכל הסביבה ורחל החליטה שתסתתר באחת מהפינות בבית ההרוס שמולה כדי להשתחרר מהלחץ שצברה שלפוחית השתן שלה במשך הנסיעה הארוכה. אך יצאה ממקום המסתור שמצאה ומולה ניצב קצין גרמני מטיל אימה:

"באת לחפש במקום רכוש נטוש, או מסמכים?" צעק עליה האיש. "את כנראה מאותן המרגלות המסוכנות, ועלי לעצור אותך!"

היא ניסתה להסביר שהיא באה לבקר את בעלה במחנה הכפייה במקום. אך ממתי אישה צעירה באה לבקר את בעלה במקום התופת הזה?…

לבסוף החליט הקצין הגרמני לבדוק אם דבריה של אמי נכונים. הוא ליווה אותה עד למחנה הכפייה ובירר אם אדם העונה לשם שציינה נמצא במקום.

"הוא יחזור עוד מעט מהחפירות," ענו.

הקצין הגרמני פנה אל אמי ואמר לה: "אני נוכח לראות שצדקת. אז אבקש את סליחתך. את סולחת לי? " והוסיף: "והאם תרצי שנשלים?"

"אני סולחת לך, אך אין ברצוני שנשלים," ענתה אמי.

אבי הופיע כולו שחור מחומרי העבודה שבהם עבד ומזיעה. רק עיניו הכחולות הגדולות בלטו בפניו הרזים והמיוסרים.

"למה באת? למה באת?  למה הסתכנת?!… " קבל.

"רציתי לראותך. דאגתי. הנה, הבאתי לך גם תמונות של התינוקות!"

"לא. אל תראי לי. אל תראי לי!" הגיב אבי בבהלה.

מאלבום התמונות

בינתיים, ההסעה שהיתה צריכה להצטרף אליה אמי חזרה לעיר תוניס. במחנה הכפייה, אמרו לאבי שהוא יכול להצטרף אליה ולשהות איתה באחד מהמקלטים בעיר עד למחרת בבוקר. הם הלכו לחפש את המקלט הקרוב, אך האחראי על המקלט סירב לקבלם כשראה שאבי במדי אסיר. "אני עלול לסכן את כל האנשים במקום, אם אתן לך להיות פה," אמר.

הם נאלצו לישון בטבע, לאור הכוכבים, ומעליהם הבזיקו הפצצות. למחרת בבוקר, כשחזרו ועברו דרך המקלט, התברר שהוא פוצץ ולא נשארו ממנו כי אם הריסות. אמי חזרה, כולה מכוסה כינים, שלקח לה זמן רב לסלקם משיערה ומגופה. הסיבה לכך שאבי לא כתב מכתבים תקופה מסוימת היתה מפני שהוא נענש באי שליחת מכתב למשפחתו מפני ששימש כערב למי שיצא לחופשה קצרה ממחנה הכפייה ולא חזר.

במאי 1943 היתה פלישת בנות הברית בצפון אפריקה ותוניסיה שוחררה מהעול הנאצי. אבי חזר הביתה, לרעייתו האמיצה רחל, לילדתו הקטנה ולתינוקת. אני הייתי אותה התינוקת.

הזוית האישית

ליאב: היה מעניין ומסקרן לעבוד עם דניאלה , למדתי דברים שלא ידעתי.

דניאלה: התכנית שחיברה אותי לבית ספר הימלפרב ולתלמיד ליאב ולתלמידים אחרים הייתה מרגשת וחדשה עבורי. למדתי דברים טכנולוגיים חדשים (שאזכור אם אחזור עליהם).