מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה ספיר ולנסי. תקופה משמעותית בחיי היתה תקופת המלחמה שניהלתי ללא לאות למען גאולת העגונות. אף אני טעמתי את טעם המרור של העגינות והמשכתי את פעילותי בתחום הזה, גם אחרי שפתרתי את בעיית עגינותי. מדי פעם תקף אותי רצון לכתוב על התקופה הזאת אך לא הייתי מסוגלת לנבור בתוך ים התיקים, התמונות והזיכרונות מאז. קשה להאמין, אבל  40 שנה עברו מאז!!!… ים של רגשות, אירועים ולקחים קשורים לתקופה הזאת, וכנגדם – מחסומים המונעים את הכתיבה ומעוררים שוב את השאלה: לשם מה להחיות מחדש את סערות הנפש, הכעסים והכאבים מאז? אך היו גם רגעים יפים: אותה האחווה המהולה בשמחה ובהתלהבות בשורותינו – שורות הלוחמות בתקופה הזאת, שבה הופענו בלי סוף בעיתונות, מעל גלי האתר ובערוץ היחידי שהיה קיים בטלוויזיה – דבר שלימד משהו על המושג 'עגונות' ועל הבעיות בהקשר הזה, ופרסם אותנו כאמיצות ופורצות דרך.

והנה לפתע משהו קרה לפני שבוע, שהקפיץ אותי אל מנהרת הזמן: קריאה טלפונית מחברתי מאותם הימים, שמחה שקד, שבהתלהבות רבה הודיעה לי: "את חייבת לבוא לביקור אצלי ביבנה! אני רוצה לתת לך מתנה – את ספר השירים שכתבתי! לו יכולתי, הייתי באה בעצמי למסור לך את הספר, אך מצבי הבריאותי אינו מאפשר. אז בבקשה, עשי-נא מאמץ  ובואי!"

בדרך ליבנה

בדרך ליבנה ניקרו בי מחשבות רבות. מה נהיה עם כל החברות והמכרים מאותה התקופה? וכמה טוב היה לו יכולתי לארגן סוף שבוע כמו אלה שארגנתי בעבר לעגונות, שבהם צורפו גם כמה גברים שהתקשו להגיע לגירושים מוצלחים (אך לא נוכל לכנותם 'עגונים' כפי שיוסבר יותר מאוחר), ולמשפחותיהם – להחלפת כוח, צבירת אנרגיה ושמחה, והוספת ידע חשוב… היה נפלא לו יכולנו להיפגש שוב! להיזכר בחוויות, לראות מה השתנה אצלנו מאז – מי התחתנה שוב (למרות הטראומות מתקופת העגינות), מי חיתנה ילדים, מי זכתה בנכדים ואולי גם בנינים… מי התקדמה בקריירה, ועוד ועוד.

לפתע הבזיק רעיון: אם אין בכוחי לכתוב על כל אשר היה, אולי לפחות אכתוב על קומץ חברות, ונראה לאן הדבר הזה יוביל? הנה ההזדמנות ניתנה לי לפגוש את שמחה שקד היום. היא תהיה הגיבורה הראשונה שאתאר בסיפורי. ויש עוד חברה נוספת  ביבנה: מזל סעיל, שהסיפור שלה מעבר לכל דמיון – אולי אצליח גם אותה לראות? הנה כבר שתיים! ואורה אברהם המפורסמת? אי אפשר שלא להזכיר אותה! הנה כבר שלוש… ואותה החברה שכתבתי עליה מכתב לרבנים הראשיים לפני כמה חודשים, וטרם קיבלתי עליו תשובה? ("ולא תקבלי", אמרו לי..). הנה כבר ארבע! שונות מאד זו מזו, וזה בטח יוסיף עניין ונראה לי שיש אפילו מקום לחמש בסיפור הזה, כי גם אני אצטרך כנראה לספר משהו על עצמי.

אישה עגונה – אסור לה להתחבר לגבר אחר וללדת ממנו ילד (או ילדה), מפני שילד כזה (או ילדה כזאת) ייחשבו לממזרים וייאסר עליהם לבוא בקהל ישראל (להינשא ליהודים), וזאת לא רק עליהם כי אם גם על ילדיהם ועל כל צאצאיהם. זהו המוקד של כל מלחמות העגונות.

אך לא כן הדבר לגבי גברים. אצלם, אם הם מבקשים להתגרש והאישה מסרבת לקבל גט, הם רשאים להביא לעולם ילד מאישה אחרת (לא נשואה) והילד הזה לא ייחשב לממזר. לא זו בלבד, אלא שבמקרים מסוימים אם הדיינים משתכנעים שתביעת הגירושים מצד הבעל מוצדקת, עשוי הוא לקבל מהם היתר "לשאת אישה שנייה". רבנים וחכמים גדולים הציעו ויישמו פתרונות לבעיה. לדוגמה, הרמב"ם ז"ל פסק ש"אישה אינה שבוית חרב" שתוכרח לחיות עם אדם "שנוא" לה. רבי חיים פלג'י ז"ל פסק ש"אחרי 18 חודשים של חיים בנפרד, חייבים לפסוק גט", והרב משה אנטלמן, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, הקים בית דין מיוחד, שנתן לאישה גט במקום הבעל – בתחילה נמסרה אזהרה לבעל תוך מתן אפשרות שיגיב ואם לא הגיב תוך הזמן הנקוב, נמסר הגט לאישה על ידי בית הדין המיוחד. הפתרונות האלה לא אומצו ברוב המקרים בימינו.

אצל שמחה שקד (אבזרדל)

כשמה כן היא: שמחה! כבר בתקופה שבה קיימנו מפגשים, סופי שבוע, הפגנות ופעילויות למיניהן, היא הפיצה שמחה ומצב רוח מעולה לסביבה, חיוך ומילים מתוקות: "יפה שלי", "חביבה שלי", ועוד. והנה עכשיו בביתה – היא מזכירה לי במשפטים רצים ומתרוצצים ללא הפוגות אירועים שחוותה בחייה, ומוסיפה תיאורים חדשים. היא ביקשה גט מבעלה, מפני שהיה מהמר ללא תקנה, שהפקיר את ביתו ללא קיום ראוי. היא התאהבה בו בתקופת שירותה בצבא, אך לא היתה מודעת לבעיה הזאת. רק לאחר למעלה מעשר שנים של מאבק היא קיבלה גט מבעלה.

"אהבתי אותו," סיפרה. והוסיפה שהיה מוכשר מאד וקבלן גדול.

"לא סיפרת על כך," אמרתי. סיפרת רק שהיה מהמר!"

"היה קבלן גדול, מה יש לך!… הוא בנה בניינים מפורסמים. גם בכמה ארצות בחו"ל. אבל רק כשעבד בחו"ל הוא שלח כסף לבית בצורה סדירה. כשחזר, חזרו הבעיות!"

"מה, רגע – לא הבנתי," אני אומרת, מפני שקשה לעקוב אחר דבריה  המפליאים.

"מה, את לא שומעת טוב?!" היא אומרת.

"את מדברת על המון דברים בבת אחת! איך אפשר לקלוט הכול?"… אני מגיבה. "חוץ מזה, אני עשיתי בדיקת שמיעה מפני שלא תמיד הבנתי את השפה של אנשים מסוימים – ובמיוחד צעירים שבולעים מילים, ונאמר לי שהכול בסדר!… 'בינתיים!'…. וחוץ מזה, הערה כזאת מעליבה!"…

"סליחה, אני פשוט מתלהבת!" אומרת שמחה. "הנה, אני נזכרת בסוף השבוע הנהדר שהיה לנו בנתניה ובחוות הסוסים וגם בפגישות בכנסת, ובזה שקיבלת את 'אות הנשיא' על התנדבותך למען העגונות!  איזו נוסטלגיה!…"

"וגם אני לא שכחתי איך הצחקת אותנו תמיד! והשירים שכתבת וקראת לנו, והסיפורים שסיפרת, שאי אפשר היה שלא להתפקע מצחוק מהם!"

מתולתלת שיער בעל לבן יפה, חיננית. עיניים מחייכות, ללא איפור. בדירתה הקטנה שולט מין פיזור קל (על אף שהיא יודעת מה מקומו של כל דבר), שמשדר לי: "לא מה שמסודר ומבריק הוא העיקר, אלא:  לפעול, לתת, לשמח!… והיא אכן כותבת, סורגת ורוקמת ונותנת מפרי ידיה לקרובים ולחברים. וגם לי הכינה שי נחמד: שקית עם כרית קטנה ונעימת מגע וכובע וצעיף צהוב שסרגה ("אם זה לא הצבע שלך, תני למישהו אחר") וגם "מפית לכלה" שרקמה.

"איזו כלה?" שאלתי.

"מהמשפחה, חברים! תמצאי!"

"מזל טוב על הספר שלך, אני אומרת לה, אקרא אותו כנראה בשבת!". העטיפה שהיא בחרה יחד עם אנשי ההוצאה לאור 'ספרי ניב' יפה בעיניי. על רקע כתום עיגול גדול צהוב ובתוכו עיגול סגול כהה וכן הלאה עיגול בתוך עיגול: חום, ירוק, ורוד, תכלת, אדום, פס דק שחור וחלל לבן באמצע, ומתחתיו בקטן שתי ידיים הנושאות אל על את הספר בתנועת ניצחון. לספר נתנה את השם: "ממעמקים קראתיך י-ה' " ולשמה 'שמחה שקד' הוסיפה את שם ילדותה: 'אבזרדל'.

חוויות, רגשות ואירועים לא קלים מוזכרים בספר – כעסים על אמה ש"התאהבה באחר" ("איך היא עזבה גבר כל כך מושלם, יפה וטוב כמו אבי?… ומנעה ממני ילדות נורמלית ומאושרת!"). אהבה וגעגועים וכעסים משולבים ביחס לאותה האם. "היו לי שתי אימהות ואב, אך בגיל 8 נתנו לי מזוודה ביד ושלחו אותי מעיר הולדתי איזמיר שבטורקיה בעליית הנוער לישראל!"

"מה, לבד?!" אני מזדעזעת. בהמשך, מתברר שנשלחה עם אחיה הגדול בטרם עליית משפחתה מטורקיה, והייתה בקיבוץ עד גיוסה לצבא. היא פותחת את דפי חייה ומפזרת אותם לכל הכיוונים. "התרפאתי רק אחרי שיחות וטיפולים ממושכים, עם מטפלים שאני מכירה להם תודה!"…

"אקרא את ספרך," אני אומרת לשמחה. "אבל דבר אחד איני מבינה," אני מוסיפה: "למה את, אשת ספר שכמוך, לא קראת את סיפורי ששלחתי לך בווטסאפ: 'חלום הסמבטיון שלי' על העיסוק שבחרתי לעסוק בו אחרי תקופת הפעילות הקדחתנית עם העגונות?"

"קראתי!" היא אומרת. "אבל איני מבינה איך הגעת לזה!"

"את רואה!!! זהו, לא קראת!" אני אומרת. לו קראת, היית מקבלת תשובה לשאלה הזאת!"

"אבל אני שוכחת דברים," היא אומרת. ואני איני מרפה ונוגעת בנושא השברירי אצלי.

"וקראת על הבן שלי?"

"כן! אסור לעסוק בעיסוק כל כך מסוכן!… "  עונה שמחה.

היא מתכוונת לתחביבו הגדול של בני –  גלישת אוויר, שקיפחה את חייו לפני תשע שנים, כאשר נסע עם קבוצתו לפורטוגל להשתתף בתחרות בתחום הזה, שהתקיימה שם בין ספרד, פורטוגל וישראל. הוא היה כל כך מאושר כשהוא נסע לתחרות הזאת.

'זה כל מה שהיא מוצאת לנכון לומר', חשבתי, ויצאתי בנאום הגנה על בני-יחידי. "מה, גם לשחות וגם לרוץ, וגם לעסוק בכל ספורט אחר אסור? גם ללכת מסוכן, אפשר ליפול!…" ואני מוסיפה בלא מעט התרגשות: "בני ראה בגלישה האווירית דברים שלא ראינו, את ואני, ולא נראה, ולא נחווה לעולם!… הוא עף כציפור! והוא היה אלוף בספורט הזה. כמעט 20 שנה עסק בו, וגם נתן הרצאות על בטיחות! תאונות קורות גם לאלופים. ואם זה היה קורה בצבא? זה יכול היה לקרות גם שם! הוא היה בקורס טיס, המשיך וסיים קורס חובלים, והיה גם קצין ביחידה מובחרת בחרמון, ועוד ועוד. והוא תמיד, כבן יחיד, ביקש (או דרש…) שאחתום!…" – הוי, למה הייתי צריכה לנאום את הנאום הזה!… אבל אני בכל זאת מוסיפה: "אסור לך לשפוט!"

רציתי עוד לומר שבאותה השנה הוא חשב לעבור לספורט אחר, יותר בטוח ולא הספיק, אך לא אמרתי. כאבתי את היעדרו של בני בחיינו, בחיי ילדיו ובחיי אשתו, ודבריה של חברתי הוסיפו צער וגם כעס מסוים. לא שמעתי ממנה את המילה "מצטערת". אולי מפני שכעסתי לא שמעתי את המילה הזאת.

נרגעתי. ביקשתי משמחה לקרוא בקול אחד משיריה. היא קראה את השיר "בן קר ומתנכר – אך יקר" שהכרתי קודם, ואחר כך על חלום מוזר שחלמה, שלא הבינה מה פשרו, אך הוסיפה שאם תבין בהמשך, תרשום זאת יותר מאוחר… אולי בספר אחר?

ביקשתי ממנה לקרוא "משהו יותר שמח" והיא קראה את השיר "יום כיף". אני רושמת להלן שני הקטעים הראשונים של השיר:

"היום הכרתי בחור נחמד

הרבה איני

יודעת עליו

אך מה שידוע לי נראה

בסדר עד עכשיו

—————

אם גם בהמשך

יישאר בסדר ונחמד

זאת ימים יגידו בוודאי

כי אם הוא ישתנה אז

חבל לו על הזמן…".

"יש עוד שאלה שהייתי רוצה לשאול אותך, שמחה" אמרתי. "ושכנראה אשאל עוד כמה חברות: מה הלקח שיש לך מכל שנות העגינות שעברת? וכיצד רצוי לתקן את הבעיה?"

תשובתה של שמחה: "אישה במצב כזה צריכה לקחת את עצמה בידיים ולעשות דברים, לפעול, להתפתח, ותוך כדי כך להילחם על זכויותיה. ובתי הדין הרבניים צריכים להפעיל את כל הסנקציות נגד הסרבנים: למנוע ניהול חשבון בנק ואישורים למיניהם"…

ואני מקשיבה וחושבת: על בית-סוהר היא בכלל לא דיברה. והרי לפעמים רק בית-סוהר יוכל להיות הפתרון (למרות שהוא לא שכנע את יחיא, שאותו אזכיר יותר מאוחר). רבים יודעים מצוין איך להסתדר ולתמרן עם הסנקציות הידועות ורק מאסר סרבן הגט בבית-סוהר למעשה יוכל לעיתים להביא לשחרור עגונה מכלאה הבלתי נראה, החמור יותר מהכלא המעשי!

"ומה תציעי לזוג חדש שעומד להינשא?"

"לעשות הסכם ממון! כדי שאם יהיה משבר קשה ולא תהיה ברירה אלא להתגרש, שהסרבן במקרה כזה יידרש לשלם בהתאם לסנקציות הכספיות המתוארות בהסכם ויפסיק את סרבנותו. את ההסכם מממשים בבית משפט לענייני משפחה, אם אינני טועה. נכון?"

"אינך טועה! ואיזו פגישה מלהיבה הפגישה הזאת בינינו היום, שמחה יקרה! ותודה על ספרך!  ועל המתנות! וחיבוק!… והמון המון ברכות!"  ואני מוסיפה: "ועכשיו אנסה לפגוש את מזל!"

"גם אותי שימחת מאד, יפה שלי, אהובה שלי!.. ועם מזל – סיכמת מראש שתבואי?"

"טלפנתי, אך היא לא בדיוק הבינה. חשבה שאני רק דורשת בשלומה."

"גם אני ניסיתי לדבר איתה והיא לא הבינה… אולי היא כבר…?"

"היא לא כבר שום דבר!… אולי יש לה מכשיר שמיעה והיא לא אוהבת להרכיב אותו ולכן אינה שומעת טוב בטלפון…" (השערתי הסתברה כנכונה בהמשך).

"זו שעת מנוחה," אומרת שמחה. אולי היא לא תוכל לשמוע אותך מקישה בדלת?!"

"לא נורא! לפחות אנסה!"

אצל מזל סעיל (סעדה)

בחצר ביתה של מזל נבחו שני כלבים במקהלה כאשר התקרבתי לשער. דפקתי על דלת הברזל ואחרי כמה רגעים שמעתי קול מתקרב ומזל ניגשה לשער. נשמתי לרווחה ובפינת הרחוב שמתי לב שנהג המונית שהסיעני למזל היה בהמתנה (מבלי שנדברנו על כך) למקרה שאצטרך לחזור אתו, והסקתי מכך שנהגי המונית של יבנה חיוביים ואדיבים כנראה. מזל קיבלה את פניי בהפתעה ובשמחה. "שמעתי את נביחת הכלבים והבנתי שמישהו בשער," אמרה. "הכלבים טובים ואינם מזיקים, אלה הכלבים של אחי!"

"הם גם יפים," ציינתי. הגדול בצבע בז' נקי וחלק, והקטן חמוד וחמקמק. נכנסנו לסלון ביתה. הדבר שבלט במלוא העוצמה מיד שם היה שורת הרבנים וחכמי היהדות, שניצבו בשורה ארוכה לאורך הקיר הרחב וגם בפינות נוספות בקירות אחרים – מראות שונים לחלוטין מאלה שבביתה של שמחה… "לא אשקר אותך," אומרת מזל. "אני חושבת עלייך הרבה אך לא יוצא לי להתקשר. המון בעיות! ובמיוחד אחרי שנפלתי והיו לי בעיות בריאות קשות!"

מזל רזתה מאד וחששתי לשלומה. דיברנו על אותם הימים שבהם אמה הייתה בחיים, ועל סוף השבוע שאליו הגיעה עם אחייניתה החמודה קרן, שהיום היא נשואה ואימא לילדים ואפילו חיתנה (במקרה אתמול!) – אחת מבנותיה, ועל תקופת עגינותה מלאת הסבל, התעלומות והתהיות על גורלו של בעלה. סיפור עצום ומופלא!…

בעלה של מזל היה איש מוכשר מאד, שהביע מחאה בהזדמנויות שונות נגד מקרי עוול וחוסר צדק חברתי והתגייס למחאת הפנתרים השחורים. וככה זה התחיל: "ראו שהוא מוכשר מאד ויודע שפות וכפו עליו תפקידים שהוא כנראה לא בדיוק רצה בהם," ברגע מסוים הוא אמר לה שאינו יכול לחיות יותר בארץ וברצונו לחזור לעיראק. כמובן שזה היה רחוק כרחוק שמים מהארץ משאיפותיה. הוא הזמין אותה לחיות בספרד והם חיו שם באושר ובטוב כחצי שנה, אך יום אחד נעלמו עקבותיו והיא נאלצה לשוב ארצה ומשם לערוך את חיפושיה מורטי העצבים ולחכות לנס. עגונה שבעלה נעלם! הרבנות הייתה מעורבת בחקירות, וכן עורכי דין כמו ששי גז ואחרים. וכן אותו הבימאי, דויד פישר, שהתעניין מאד בסיפורה ולקח אותה עם צוות ההסרטה שלו לאותם המקומות שבילתה בהם עם בעלה בארץ ובספרד, כדי להתחקות אחר התעלומה, ואף לעיר הולדתה זרזיס בתוניסיה, ויצר בעקבות הסיפור הבלתי פתור סרט יפה ומרגש ביותר.

מה היא לא עשתה כדי לנסות למצוא את דני שלה. יום אחד היא ביקשה ממני לבוא איתה לאיזו ידעונית אמריקאית. הצטוויתי להישאר בחדר ההמתנה מבלי לזוז ממקומי גם אם אשמע צעקות, והיה לי קשה מאד כששמעתי צרחות מקפיאות לב, שלא "לרוץ להציל את מזל מציפורניה של הידעונית". רק כשהיא יצאה חיוורת והמומה מהמפגש הזה, היא הסבירה שהידעונית צרחה מפני שהרגישה על בשרה איך מכים את דני שלה ומענים אותו עינויי תופת. וכל הזמן ריחף באוויר החשד שבעלה של מזל נמצא בעיראק. והנה יום בהיר אחד התבשרה הקהילה היהודית בעיראק שישנו אדם העונה על השם והסימנים שלו, שנפטר ועליהם לדאוג לקבורתו. הידיעה הגיעה לרבנות בישראל ומזל הוכרזה כאלמנה. עובדה אחת התבהרה: הוא אכן היה בעיראק. והוא כנראה עבד למען העיראקים. אך לא רק למען העיראקים עבד כנראה, אומרת מזל.

"את חושבת שהוא באמת היה סוכן כפול?" אני שואלת אותה. "כל הסימנים מעידים על כך," היא אומרת. "כשהיינו בספרד, הוא קיבל שיחות טלפוניות רבות בערבית וגם בעברית… ומי רצח אותו שם? אולי זאת הייתה הסיבה לרציחתו?!" "מדוע ישראל אינה מודה בכך אם היה סוכן כפול? גם אם העניין סודי, מן הראוי היה להודיע לאלמנה!" "כי לא רצו כנראה לשלם לי פיצויים!"

"וכעת מה?" אני שואלת. "את חיה מאז בבית המשפחה שבו גדלת ואת מבשלת ודואגת כאן לאחים שלך?"

"כן. בוודאי! עליי לדאוג למשפחה, לדאוג לילדים!"

היא קוראת לאחיה "ילדים", למרות שהם כבר ממש לא ילדים!.. "בשבילי הם תמיד ילדים!" אומרת מזל. נשארו בבית שני אחים. אחד מהם למד רבנות וקיבל תואר רב וטוען רבני.

שאלתי את מזל אותה השאלה ששאלתי את שמחה: "מה הלקח שיש לך מכל שנות העגינות שעברת? וכיצד רצוי לתקן את הבעיה?"

"אישה צריכה להיות מאד חכמה ולדעת כיצד לנהל את ענייניה. יש בידיה כוח, אישה בונה ואישה הורסת!".

כמעט הזדעזעתי אך נשמתי לרווחה ושאלתי: "ואם בעלה רשע מרושע ואין שום סיכוי איתו?"

"במקרה זה, מלחמות!"

"מלחמות בין מי למי?"

"עם הבעל. וגם עם הרבנות!" 'הו! תודה לאל שאמרה זאת!' חשבתי.

ומה תציעי לזוג חדש שעומד להינשא?

"להיות ישרים ונאמנים!"

זוהי מזל, שכולה מסירות ויושר ותמימות!

מזל לא הייתה מסורבת גט, כי אם עגונה שבעלה נעלם. מי יידע כמה האיש הזה התגעגע אליה וכמה רצה לראותה שוב והדבר נבצר ממנו. לו לפחות השאיר לה ילד או ילדה, להקל על אסונה ולנחמה בחיים אלה.

אורה אברהם

היה היה סרבן גט מפורסם בשם יחיא. אשתו אורה ביקשה להתגרש ממנו ובשלב מסוים מצאו הדיינים שיש בתביעתה עילה צודקת לגט, אך הוא סירב והמשיך לסרב, עד שפסקו שיש לכפות עליו את הגט. לא הייתה ברירה אלא להכניסו לבית סוהר כאמצעי לכפות עליו את הגט. אך הוא לא נכנע. ניסו לשכנעו ולא עזר. "אני אוהב את אשתי ולעולם לא אתן לה גט," אמר. יום אחד גם ערכנו הפגנה מול בית-הכלא בו ישב, אך זה לא עזר.

המקרה הזה הזיק מאד לעגונות אחרות, מפני שכאשר דרשו שימצו את הדין ויאסרו את הסרבן שלהן הן נענו: "תראו את יחיא. הוא בבית-סוהר עשרות שנים וזה לא עזר!".

אורה הפכה להיות חברתנו בקבוצת הדורשות לגאול את העגונות. אישה כל כך יפה ונעימה! התיידדנו גם עם בנותיה, שסיפרו לנו מעט על ילדותן. "אהבנו את אבא ואת אימא כאחת," אמרו. "הצטערנו שהוא היה בבית סוהר. הצטערנו על כל המצב וסבלנו."

שמרנו על קשר עם אורה ועם המשפחה גם כאשר יחיא נפטר ואורה הפכה לאלמנה, נישאה שוב והתגרשה, וכאשר חלתה והייתה מטופלת בבית אצל אחת מבנותיה. גם בגיל מבוגר מאד היא שמחה לקבל מאתנו שיחה טלפונית, וכל שכן שמחה כשבאנו לבקר, והייתה צלולה ונעימה. אין בידי לשאול את אורה אברהם אותן השאלות ששאלתי את שמחה ואת מזל על לקחים שלה ממה שעברה ועל הצעתה לזוגות צעירים. אורה אברהם נפטרה ב-24 במרץ 2023.

האם לא ניתן היה למנוע מהמשפחה את כל הסבל שעברו? האם דיינים אינם יכולים במקרים כאלה לתת גט לאישה במקום הבעל, ובכך למנוע הימשכותה של טרגדיה מיותרת? אך לא תם סיפורנו וטרם יבש מעיין הדמעות.

דיברתי אחרי כמה חודשים שוב עם הבת של אורה, שדאגה לטפל בה בביתה עד יומה האחרון. כאן ציפתה לי הפתעה כהתפרצות סופה בעוצמה רבה. בתה של אורה בכתה ללא הרף ואני נדבקתי בבכייה ובכיתי איתה. אביה היה צדיק ואמה הייתה צדיקה, והיה מי שגרם להפריד ביניהם. ולמה היא ואחותה היו צריכות לעבור את הילדות הזאת בייסורים כאלה!, וכל רצונה הוא לחלום שאמה ואביה יהיו בגן עדן ביחד ללא כל הפרעה לנצח.

היא אפילו כתבה שיר לכבוד הוריה ולפי בקשתה, אני מצרפת אותו לסיפורי:

אימא יקרה שלי

היית צעירה יפיפיה והייתם עדיין בתימן

אכתוב טיפה על תימן ממה ששמעתי ממך

כשאבא בא לבקש את ידך,

היה נהוג לשלם מוהר

וכנראה אח של אבא היה מאוהב בך והיה נשוי

האח הציע לאבא של אימא,

אם אבא לא יוכל לשלם את המוהר,

אז הוא ישלם את המוהר והוא יתחתן עם אימא,

למרות שהוא נשוי- כאישה שנייה.

אבא של אימא לא הסכים להצעה הזו

אבא שילם את המוהר והתחתן עם אימא

ובעצם מאז האח של אבא לא בא על סיפוקו והתחיל לקלקל להם את החיים.

אימא יקרה שלי, אני יודעת שלא שנאת את אבא,

אף פעם לא השמצת את אבא,

ואפילו היית לוקחת אותנו לבקר את אבא בכלא.

אני מאוד כעוסה על הרבנים ומערכת המשפט

שכתבו בפסק הדין לא יצא עד שיאמר "רוצה אני".

אבא אהב את אימא ברמות שלא יתואר ואת בנותיו,

אבא היה בן אדם טוב וצדיק.

אפילו לא אישרו לאבא להיות בחתונה של בנותיו ולא בברית של נכדיו.

לא אתן לאף אחד להשמיץ את אבא.

כשהודענו לאימא שאבא נפטר,

היא הייתה בהלם וישבנו שבעה ביחד.

אימא יקרה שלי, אוהבת ואוהב אותך עד סוף חיי.

היית בת טובה להורייך,

היית אדם טוב,

אימא מדהימה ומסורה גידלת אותנו לתפארת,

היית סבתא אהובה לנכדים ולנינים

שאהבו והיו איתך עד יום מותך.

הנתינה והאהבה שלך הייתה אין סופית.

תודה לבורא עולם שזיכה אותי

וגרת אצלי ארבע שנים,

שלא עזבתי אותך רגע,

את היית ראשנה אצלי בכל,

כמה את חסרה לי ולנו.

אמא ואבא יקרים שלי,

שתהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים,

ואני מקווה שתתייחדו איפה שאתם,

ואף אחד לא יוכל להתערב לכם –

אהובים שלי

שרעבי יוכבד, 25 בדצמ׳ 2023

האישה הצעירה והרגישה הזאת עברה תקופה כל כך קשה אחרי פטירת אמה! כל חסרונו של עולם נחשף עם חסרונה של אמה. שבועות ארוכים חשבתי על השיחה הזאת ולא ידעתי את נפשי. הגעתי אפילו לרגע שבו חשבתי שלהיות דיין זה לא כל כך קל.. וחשבתי על הילדים המתמודדים עם עגינות הוריהם: כמה קשה (וכי איני יודעת?…) אך מחשבה ברורה הצטיירה לי, והיא: שאם דיינים היו נותנים את הגט במקום הסרבן אחרי תקופה קצובה כי אז היה הסבל מצטמצם, והיה אם בני הזוג היו למרות הכול "מיועדים משמיים זה לזו" כי אזי היו חוזרים זה לזו ופותחים דף חדש!… (מחשבה המוקדשת לאישה הצעירה והרגישה כל כך), ועם כל זאת ולמרות כל אלה, אסור להשאיר מצבים כאלה ללא פתרון.

 תמי צדוק (טסלר)

התלבטתי אם לכתוב את סיפורה של תמי ללא ציון שם, או ליצור קשר איתה שוב כדי לבקש הסכמתה לציון שמה. הייתה בי שאיפה בלתי הגיונית לסיים את כתיבת הסיפור הזה ביום או יומיים וחששתי ששיחה עם תמי תעכב אותי ותכניס אותי למערבולת, שאם מתקרבים אליה מסתכנים להיבלע, או לקבל ממנה שתקת מרוב רצון לצעוק. ידעתי רק שאני חייבת לרשום שירטוט מסיפורה, אך לא אני זו שאכתוב את סיפורה. מי שיעשה זאת צריך להיות לא פחות כביר רוח ורב כישרון מאמיל זולא, שכתב את ה"אני מאשים" שלו.

כתיבת סיפורי התארכה יותר מהצפוי. רק היום, תשעה ימים אחרי ביקורי ביבנה, אני מוצאת את העוז לטלפן אל תמי והאישור ניתן. חכמה, פקחית, חריפה ויפה – כך היא תמי. גם ידעה שהיא כזאת, לפי השאלון שהעברתי לכמה עגונות, וגם לה, על "דימוי עצמי" במסגרת עבודה שעשיתי אצל פרופסור יעקב רנד ז"ל (אביו של השחקן והזמר שולי רנד) כשחזרתי ללמוד, באוניברסיטת בר-אילן בשנת שבתון מעבודתי בהוראה.

עברו שנים. ועוד שנים. וחברתי היפה תמי (אכן יפה גם היום, למרות שהיא כועסת על כך שהזמן עושה את שלו ויופיינו אינו בדיוק כפי שהיה בהיותנו יותר צעירות…) צברה עוד כעסים ועוד אכזבות ועוד כאבי לב ועוד פליאות על המצב הלא הגיוני, לא צודק ולא ייאמן שאליו נקלעה. היא הספיקה להביא לעולם ילדה אחת וקיוותה שתתקן את חייה, תבנה בית חדש ותביא לעולם ילד או ילדים נוספים. בעלה היה סרבן גט, ולא זו בלבד אלא שנסע, או ברח, יום אחד לארה"ב ולא חזר. באמצעות הרבנות בארץ ובארה"ב היא תבעה גט אך הוא סירב. אדם סדיסט שאוהב להתעלל – אם נותנים לו אפשרות כזאת מבלי להענישו – מדוע לא ינצל זאת? הרבנות שלחה שליחים כדי "לשכנעו" לתת גט, אך הוא גירש אותם ואיים עליהם שיתבע אותם על השגת גבול וכו'. הם חזרו לארץ בידיים ריקות. אגב, הסכם הסגרה על פשע של גרימת עגינות – במילים אחרות – גרימת מאסר עולם בבית סוהר ללא סורגים נראים לאישה חפה מפשע, לא קיים בין ארה"ב וישראל (וכן לגבי ארצות אחרות). על דברים פחות חמורים כמו עבירה כלכלית כן קיים. ניסינו לפעול למען שינוי האבסורד הזה אך זה לא עזר. קשה לבני עמים אחרים להבין עד כמה חמורים ביהדות המושגים 'עגינות' ו'ממזרות', ומה האינטרס שלהם להתערב בנושא הזה? אך אם נקשור את המושג 'עגינות' לחוב כספי של הסרבן, שהולך ומתנפח ככל שעובר הזמן, זה הרי יכול לעזור.

כמה שנים עברו מאז? לאט, איני רוצה לכתוב זאת. איני רוצה! אך אני חייבת. חברתי תמי חיכתה לגט עד כה מ-1975. לפי חשבוני – 48 שנים. לפני כמה חודשים שלחתי מכתב לרבנים הראשיים בעניינה וכתבתי שהגיע הזמן לתקן תקנות, ושלדעתי, תמי צריכה לקבל פיצויים רציניים ממדינת ישראל, אך לא נעניתי.

דרך אגב, כבר הזכרתי כאן ששיתפתי את תמי צדוק בעבודה שמסרתי לפרופסור יעקב רנד במסגרת השתתפותי בשיעוריו המרתקים בשנת שבתון שהייתה לי. וגם ציינתי שפרופסור רנד הוא אביו של הזמר והשחקן המוכשר והמוערך שולי רנד. בכך נוצר קשר בין שלושה אנשים מצוינים. מקרי? אולי לא, לפי הגרסה ששום דבר איננו מקרי. כי שולי רנד, הזמר והשחקן שאני מאד מעריכה ומכבדת, קיבל היתר לשאת אישה שנייה לאחר שהחתים 100 רבנים, אך לעומת זאת – חברתי תמי צדוק לא תזכה לקבל גט ולא תשתחרר מעגינותה גם אם תחתים 1000 רבנים.

מפני שהגט אינו יכול להינתן במקרה זה אלא על ידי אותו הרשע היושב בחו"ל והנהנה שם מחייו ומרשעותו. מפני שלא תיקנו תקנות עדיין שדיינים יכולים, וצריכים, לתת גט במקום בעל רשע או בעל שנעלם אחרי מספר שנים מהיעלמו, או סתם בעל שאינו מסוגל לתת גט בעצמו, ולא השתמשו בפתרונות שהיו קיימים בעבר, ולא בפתרון שיישם באומץ המדען והרב משה אנטלמן.

מימין: אצל הרב בקשי דורון זצ"ל, משמאל: מפגש עם הרבנים הראשיים הרב מאיר לאו והרב בקשי דורון זצ"ל

ועתה, מה תענה תמי אם אשאל אותה אותן השאלות ששאלתי את שמחה ואת מזל? רק באירוניה ובסרקזם היא תענה, להערכתי. ומה אני הייתי עונה לו הייתי במצבה? אולי הייתי אומרת לשואל: "רגע, קודם אקנה כמה כדים, ואוכל לענות! והייתי מנפצת את כל הכדים ברעש גדול ואומרת: "זאת תשובתי!" באמת, איני יודעת מה הייתי עושה, אך זוהי לפחות הרגשתי. אז על השאלות ההן נוותר לתמי, ונשוחח איתה שיחה חופשית. טלפנתי לתמי, ולשמחתי, היא ענתה מיד:

"שלום גברת!" אמרה.

"שלום תמי צדוק!" אמרתי.

"צדוק הסבתא שלך, זה שם שאינו מכבד אותי!"

"אז מה שם המשפחה שלך מילדות?"

"טסלר! כמו של הונגרים!"

"תמי, רציתי לשאול אותך אם תסכימי שאכתוב את שמך בסיפור שכתבתי על עגונות. לשנות את הסיפור, לא אשנה, אך אם לא תרצי שאציין את שמך, אזי אכתוב על המקרה שלך ללא שם. מה את אומרת?"

"תכתבי את שמי! מה כבר יכול לקרות לי? שיבוא הנסיך וייקח אותי?"

"תמי, בעצם, מה חדש אצלך?"

"מה חדש? אתמול היה יום חמישי והיום יום שישי!"

"מה שלום הבת שלך?"

"בסדר. עם השטויות שלה! הילד שלה? בן 4 וחצי. והבת בת תשע!"

"ושני הכלבים שלך?"

"אין לי כלבים מזמן. הגיע זמנם, הלכו!… יש לי חתול. פחות עבודה! כן, הוא יוצא החוצה. אני משחררת אותו. אצלי כולם חופשיים… אף אחד לא מוגבל בשום דבר. אם יאכל בחוץ שטויות? מה פתאום? חתול שמקבל חלב עזים ופינוקים לא יאכל בחוץ שטויות! את שותה חלב עזים?"

"אני שותה חלב שקדים!"

"תדייקי, זה משקה שקדים, עם אחוז קטן של שקדים"… כמו צפונובונית!"

"לא ידעתי ש'צפונובונים' שותים משקה שקדים!… ממש מעניין!"

"תראי איך הוא יושב!… כמו בן אדם! על הגב, עם רגליים מפוסקות, ידיים לצדדים… מטומטם אחד!"

שיחה כזאת מזכירה לי מה שסיפרה לי פעם חברה שהגיעה מ"מסך הברזל": פעם היה שליט איום ונורא. כל פעם הטיל איסורים וסנקציות איומות. וכל פעם נאנחו האנשים ומחו ורטנו. יום אחד הם התחילו ליצור הצגות קומיות ולספר בדיחות. או אז נבהל השליט, כי הבין שהמצב הגיע לקצה גבול התהום.

שאלתי את תמי אם להוסיף לסיפורי תמונה עכשווית שלה. היא ענתה: "מה פתאום? שיראו אותי מיובשת אחרי כל השנים האלה?

"אני רוצה לקבל מדלייה," אמרה תמי.

"על מה?"

"על מספר השנים שבהן אני עגונה. 48 שנים!… לא ייתכן שמישהי אחרת תנצח אותי בעניין הזה!"

הוי תמי יקרה! לצערי – וכמה נורא הדבר! איני בטוחה שאת תנצחי בתחרות הזאת, שכן, כבר בתחילת מלחמותיי לגאולת העגונות נתקלתי באחת, שחיכתה המון שנים. איני יודעת איפה היא היום ומה איתה. אני בכל אופן יודעת שיש נשים רבות שהפסיקו לתבוע את זכותן או את זכויותיהן בעניין הזה, כי אינן מאמינות שימוצו.

וגם אני

גם אני, כאמור, הייתי עגונה מסורבת גט במשך 12 שנים. החלפתי שישה עורכי דין וטוען רבני אחד. היה לי קשה ובלתי נסבל בכל התחומים עקב בעיית העגינות, דחקתי וסילקתי מעליי זיכרונות כאב וחוסר אונים והתקוממתי לנוכח אי הצדק, וכשהבנתי שאינני היחידה ושנשים רבות סובלות מהמכה הזאת, הקמתי את "הארגון למען העגונות ומעוכבות/י הגט וילדיהם" בשנת 1984. פרופסור אריאל רוזן צבי וחשובים אחרים (פרופ' זאב פלק, פרופ' מיכאל קורינלדי, גב' לאה גלוב, רבנים חשובים ואחרים – סליחה שאיני מציינת שמות אנשים נוספים שפגשתי בדרך) שיתפו פעולה. אין סוף פעילויות פעלנו (כנסים, הפגנות, ישיבות עם דיינים ועם ח"כים, ואפילו עם ראש הממשלה יצחק שמיר, סופי שבוע ועוד). ארגוני הנשים ואחרים הצטרפו למחאה. היו כמה הישגים, אך אם המצב באמת השתפר, עד כי שום עגונה לא תושלך בדמי ימיה לחיים של עקרות כפויה וישימון? תשאלו את תמי צדוק טסלר! (וגם אותי, בעצם!…)

יום אחד, אחרי מלחמות אישיות וציבוריות רבות, נאמר לסרבן הגט שלי שאם הוא עדיין חושב להמשיך בסירובו בדיון המשפטי הבא בעוד שבוע, שיגיע עם מברשת שיניים, כי לא תישאר דרך אחרת אלא בית הסוהר. וראו איזה פלא! הוא אמר: "אני מיד נותן גט!", וכאשר האיש נתן לי את הגט, הוא השמיע פנינה, שלעולם לא אשכח. וכך אמר: "אני כועס על הדיינים על כי לא כפו עליי את הגט לפני שנים רבות".

לו הייתי דבורה הנביאה, הייתי אומרת: "שמעו מלכים, האזינו רוזנים!…" (שופטים פרק ה' פסוק ג') או במילותיי: "שמעו דיינים, האזינו גדולי תורה!", והנביא ישעיהו היה מוסיף: "כי פי ה' דיבר" (ישעיהו פרק מ' פסוק ה'), ובמילותיי: "כי פי סרבן הגט דיבר!" – איך נתתם לסרבן גט לסבול 12 שנים!, איך לא חשבתם על האגו שלו או על התת-מודע!? לא יכולתם למנוע ממנו סבל נורא כל כך ולשחררו מייסורי המצפון ואובדן 12 שנות חיים חשובות?! אינכם יודעים שהפה אינו תמיד אומר את האמת (גם תחת שבועה) ושלעתים הוא אף אינו אומר דבר?

והנה הייתה לי הפתעה גדולה כאשר הראיתי את טיוטת הסיפור הזה לטוען רבני נכבד והוא סיפר לי שהוא הכיר מקרוב שלושה גברים שהייתה להם אותה התגובה ואותה התלונה כאשר אחרי תקופה ארוכה של סרבנות מצידם הם נאלצו סוף סוף לתת גט לבת זוגם: "אני כועס על הדיינים על כי לא כפו עליי את הגט לפני שנים רבות!". והוסיף הטוען הרבני הנכבד, שגם חבריו המשפטנים שמעו את הטענה הזאת נאמרת על ידי סרבני גט רבים. מה להסיק מהגילוי הזה, אם לא שעל בתי הדין הרבניים לקחת את המושכות לידיהם במקרי סרבנות מתמשכת ולתת את הגט בעצמם לעגונה במקום הסרבן, שנהגו כלפיו כאילו הינו פאר הבריאה, שפיו קדוש ודבריו קדושים?

תלמיד ישיבה אמר לי פעם: "אי אפשר לתקן תקנות בעניין העגונות כי כתוב בתורה שהאיש צריך לתת ביד את הגט לאישה". אבל ידוע שהגט יכול להינתן גם על ידי שליחים, ויש לזכור גם שהיה פעם בתנ"ך עונש מוות וששחררו את הרוצחים מעונש מוות. אם שחררו רוצחים מעונש מוות, מדוע לא ישחררו חפות מפשע מכלא עם סורגים בלתי נראים, שהוא גרוע לאין ערוך מכלא נראה לעין? לו היו בינינו הרמב"ם וחכמי ספרד נוספים, הם לא היו מרשים שהמצב יהיה כפי שהוא היום. האם לא הגיע הזמן להתעשת ולתקן את התקנות הדרושות?!

הנה ניהלתי פעם בכל כוחותיי מלחמות בלתי מתפשרות למען העגונות. יכלו לטלפן אליי בכל שעות היממה. והייתי גם אני עגונה מסורבת-מעוכבת גט. רציתי גם אני כמו חברתי תמי להינשא שוב כי אני מאמינה שיש דבר כזה נישואים טובים על בסיס חברות ואהבה ואחריות, ולהביא לעולם ילדים נוספים, אך לא הגשמתי שאיפתי זו כתוצאה מהעגינות שנכפתה עליי ומספיחיה, ובני-יחידי משה ולנסי ניספה לפני תשע שנים בתאונת ספורט. האם עלי להתמרמר?

אני בכל זאת מודה לאל ולבני משה ורעייתו שהביאו לעולם ילדה וילד מקסימים, שאני מאחלת להם ולאמם את כל הברכות הטובות בכל, אמן! ויחד עם זאת, אני תובעת תיקונים למצב הבלתי נסבל הזה. לא ייתכן שבדת שלנו – הדת הראשונה ששחררה עבדים וחוקקה את החוקים החברתיים המתקדמים ביותר בהשוואה לדתות אחרות בתקופתה – תתקיים בעיית העגינות כפי שהיא קיימת היום. הסנקציות על סרבן גט צריכות להיות לדעתי יותר חמורות, ולכלול מאסר אחרי תקופה קצרה, כפי שזה היה בעבר. וכן חייבים לתקן תקנות חדשות והדיינים צריכים לקבל את הזכות – ואת החובה – למסור גט ללא עיכובים מיותרים במקום סרבן גט להכעיס, או מי שנעלם מבלי להשאיר עקבות, או מי שאינו מסוגל לתת גט בעצמו. ורק אחר כך לדון בבעיות ממון – כדי למנוע סחטנות.

למי שחושב שהפתרון הוא נישואים אזרחיים ולא יותר, אני חייבת להבהיר הבהרה. זהו אכן פתרון טוב לכאורה, המעיד על פתיחות, אך גם כאן עלולה להתעורר בעיה אם חלילה יפרוץ סכסוך בין בני הזוג והמילה "ממזרות" תצוץ ותופיע פתאום… ח"כ שולמית אלוני (ז"ל), שגם איתה נפגשנו במהלך ניסיונותינו למצוא פתרונות לבעיית העגונות, לא מצאה כעצה אלא לומר לנו: "תחיו את חייכן ואל תעשו חשבון אם אין ברירה!" אך תשובה כזאת איננה אחראית כלפי ילדים שעלולים להיוולד מקשר "בלי חשבון" ולרשת כתוצאה מכך את כתם ה"ממזרות". קשר כזה אף מוריד מראש מכבודה, ממעמדה ומזכויותיה של אישה עגונה ומונע ממנה את הגשמת זכותה הטבעית והאנושית לחיות חיים כראוי וללדת ילדים בשמחה.

אני חייבת לפתוח את לבי בהזדמנות הזאת ולומר שאני חוששת מאד שאם לא יתוקנו התקנות המתאימות למניעת העגינות במהרה, עלולים רבים וטובים מבני עמנו לבחור בחיים "ללא חשבון", דבר שעלול לסכן ילדים שיוולדו ולגרום לחיץ ולפירוד בין חלקי העם. ואנו היום יותר מתמיד זקוקים לקירוב, לאחווה ולאחדות.

הגיע הזמן לתקנות! לא לטיפול פרטני בלבד ולא לישועת בודדות תוך השארת האחרות במצוקתן, כי אם לסלק מקיומנו באומץ את חרפת העגינות.

וכמו שמחה שקד, אף אני ממליצה שבני זוג לפני חתונתם יוסיפו לכתובתם הסכם ממון בנוסח חזק וממצה, שמכוון למנוע עגינות אם חלילה לא תהיה ברירה אלא "לפרק את החבילה", באמצעות קנסות כספיים גדולים ואף מאסר. אני יכולה להבטיח שהסכם כזה לא יגרום לריבוי גירושים, חלילה, כי אם להיפך. הוא יוסיף יותר זהירות וכבוד במערכות הזוגיות ונצא כולנו נשכרים ממנו.

יום אחד בתקופת מלחמותיי למען העגונות, פניתי לכיוון אחר. הקמתי את האגודה לעידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית. על פעילותי במסגרת הזאת כתבתי את הסיפור "חלום הסמבטיון שלי".

עברו שנים רבות מאז ולתמי צדוק אין גט אחרי 48 שנים. ואני באמת חושבת שהיא צריכה לקבל גם מדליה וגם פיצוי ממדינת ישראל על כי לא פעלה במלוא הכוח והסמכות הרבנית והאזרחית שבידיה כדי לפתור את בעייתה.

תודה לאלה שהחזיקו מעמד והצליחו לקרוא עד הלום. ותודה לחברותיי היקרות ששיתפתי בסיפור הזה: שמחה המשוררת, הדוגלת באהבת חינם ובעשייה יצירתית, שהייתה עגונה מעל 10 שנים, מזל, שכולה נאמנות ומסירות, תום ותמימות, שהתאלמנה בעודה עגונה, מבעל שנעלם בניכר, אורה – שהתאלמנה מבעל סרבן גט, שהעדיף לבלות בבית סוהר עד יום מותו, במקום לתת לה גט, ולאפשר אפיק חיים חדש לה ולעצמו, תמי – שהייתה עגונה 48 שנים, שבהם סבלה עינויים שלא יתוארו בכל השטחים עקב הסטטוס הנורא הזה ומאבקיה רוויי האכזבות להיגאל ממנו, ושלמרבה אוזלת היד האכזרית של המערכת בעניינה הינה עגונה עד עצם היום הזה, בעוד אשר בעלה חי בארה"ב חופשי ומאושר וממשיך בסרבנותו, ודניאלה – כותבת הסיפור הזה, שהעגינות שחוותה גרמה לה לא להקים משפחה חדשה ולא ללדת ילדים נוספים, והגט שקיבלה אחרי שנים רבות של מאבק הגיע מאוחר מדי, והיא משחררת מדם לבה היום את הסיפור הזה ומקווה שנזכה לכך שראשי הרבנות הנכבדים וגדולי הדור ביהדות יתעלו לדרגה הנשגבה הדרושה, כדי להביא לתיקונן של התקנות שהוזכרו. ועל ידי כך תיווצר יותר אחדות בעם ישראל, כי הכול קשור.

סיפרתי כאן רק על חמש נשים שהיו עגונות (ואחת מהן עדיין בצרה הזאת), מתוך מאות שפגשתי, או שמעתי, או קראתי מכתביהן, או שהזדמן לי לשמוע על בעייתן. היה מי שטען ש"ניפחתי" מספרים, כי "לבטח יש פחות מקרים" – אך מה זה משנה? כל עגונה עולם ומלואו, וכל עגונה היא יחידה ומיוחדת, וראויה להיגאל!

הזוית האישית

דניאלה: אני מודה לתכנית הקשר הרב דורי, שבזכותה ניתנה לי ההזדמנות לכתוב על נושא חשוב שעסקתי בו בחיי, ולא הצלחתי לכתוב עליו עד כה.

דניאלה ספיר ולנסי פרסמה סיפורים נוספים במאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

אמי הגיבורה רחל

חוות השומר – סג'רה – זיכרונות ילדות (1954-1980)

חלום הסמבטיון שלי