מאגר סיפורי מורשת

סבא גבריאל מספר:

קורות משפחתי וזיכרונות ילדות מעיראק

נולדתי לפני כ – 80 שנים בבגדד שבעיראק, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

סבא שלי מהצד של אבא שלי נולד באירן ושמו היה גבריאל וכשנולדתי אבי החליט לקרוא לי על שם אביו – גבריאל. לסבא שלי היו שלושה בנים הבכור יחזקאל, השני ניסן והשלישי שמעון שהיה אבא שלי. שמעון היה הצעיר מבין השלושה וכאשר היה ילד קטן נפטרו שני הוריו באיראן. הוא לא זכה להכיר אותם. גידל אותו אחיו הגדול יחזקאל. כשאבא שלי הגיע לגיל שבע עשרה, שלח לו הצבא האירני צו גיוס ומאחר והוא לא רצה לשרת בצבא האירני אז הוא ברח לעיראק אל אחיו השני ניסן שגר שם. אבי הגיע לעיראק ושם הכיר את אימא שלי שנולדה וגדלה בעיראק. שמה היה לולו. הכרתי את ההורים של אימא שלי עוד בעירק שם הסבא אברהם ושם הסבתא אסתר. לאבא ולאימא שלי נולדו בעיראק ארבעה ילדים: הבכור הוא נחום, השני זה אני השלישית היא אחותי מרים והרביעי זה אחי אורי.

הזיכרון הראשון הוא מגיל חמש, הרגע בו הוציאו אותי ואת אחי הגדול ואחותי הקטנה מחדר ההורים כי אמי כרעה ללדת את אחי אורי, אשר נולד בשנת 1947. באותם הימים היה נהוג כי הנשים ילדו בבית והזעיקו מיילדת אשר ליוותה את תהליך הלידה מתחילתו ועד סופו. שם לא היה נהוג להתפנות לבית החולים. מהחדר הסמוך שמעתי את צעקותיה והייתי מבוהל, רווח לי כאשר בסופו של דבר כולם חייכו והיו במצב רוח מרומם עת קריאות "מזל טוב" שנשמעו מכל עבר.

זיכרון אחר שיש לי היה כשהיינו הולכים ברחוב וילדים ערבים היו אורבים לנו ומכים אותנו.

משחקים בהם נהגנו לשחק בארץ בילדות

באותם הימים לא היו לנו בבית, כמו היום, טלפון בייתי או סלולרי, מחשב, מזגן, מקרר. מכונית הייתה אבל רק למספר אנשים חריגים. רוב הזמן היינו מחוץ לבית, או בלימודים או עסוקים במשחקים, אם זה בשכונה אם זה ברחוב או זה בחוף הים. משחקי החברה שהיו נהוגים הפעילו אותנו פיזית הרבה יותר מהמקובל כיום. הנה דוגמאות של משחקים שהינו משחקים.

הייתי בגיל תשע כשלקחתי צמיג גדול ישן של משאית שהשליכו אותו. מעמיד אותו, נכנס לתוכו כשאני מקופל במעגל בחלק הפנימי שלו ומבקש מאחד הילדים לגלגלו מטה במדרון. הייתה לי תחושה של עמידה במבחן האומץ כלומר אני הפגנתי לפני החברים שאני אמיץ ובואו נראה אתכם אם אתם יכולים גם. הייתי המנצח במשחק הזה לעומת ילדים אחרים שלא העזו.

משחק אחר שהוא מסוכן והיום אני חושב שזה טעות לעשות אותו, הייתי מתחרה עם ילדים בגיל תשע או עשר, קפיצה מגובה: מי יקפוץ ארצה מגובה יותר גבוה. הצלחתי לקפוץ מהגובה הגבוה ביותר מבין הילדים. זה משחק שאני מאוד ממליץ לא לשחק בו כי אפשר לשבור רגליים ומאוד מסוכן.

משחק אחר היה בגיל אחד עשרה: איסוף גוגעים. לפרי המישמש היה גלעין קשה. היינו לוקחים ומשפשפים אותו עם מים על אבן משני הצדדים עד שהגלעין נהייה דק. ובסוף עושים חור משני הצדדים וזה הופך להיות צפצפה – משרוקית בה היינו שורקים. שימוש אחר היינו אוספים גוגעים. העונה של פרי המשמש היה בסביבות חג שבועות ואז היו הרבה גלעינים והיינו אוספים ומתחרים למי יש יותר, היינו מהמרים על הגלעינים בכל מיני משחקים. מי שיש לו אוסף יותר גדול היה נחשב למצליח ומבוקש.

משחק אחר של אותם הימים היה איסוף דגלים. באותם הימים היו מוכרים ארטיקים בתוך עטיפת קרטון עליו מודפס שם מדינה, עיר הבירה והדגל שלה. היינו אוספים דגלים של כמה שיותר מדינות והיינו עושים החלפות, נניח שיש לי שני דגלים של אוסטרליה ולילד אחר שני דגלי ארצות הברית, אז היינו עושים החלפות ביננו. היינו מחטטים בהרבה פחי אשפה שסמוכים למקום מכירת הארטיקים ומחפשים דגל מדינה שאין לנו. את קרטון האריזה היינו גוזרים ואז היו לנו דגלים בצורת קלפים בהם נהגנו לשחק. ככה למדנו על מדינות על ערי הבירה וזיהוי הדגל שלהן. זה היה משהו חיובי מאד שתרם להשכלה שלנו.

תחביב אחר שאהבתי זה לגזור מעיתונים תמונות של מטוסים. יצרתי אלבום של מטוסים שעד היום נמצא אצלי בבית ובהזדמנות ראשונה אראה לך אותו. לימים, אבא שלך בילדותו המשיך ותרם את חלקו.

תחביב נוסף היה איסוף בולים. באותם הימים כאמור, לא היה טלפון או וואטסאפ, הקשר בין בני אדם היה באמצעות מכתבים שנכתבו ונשלחו בדואר עם בול במעטפה.

באותם הימים משחקי כדור שונים היו מאוד נפוצים. המשחק הקבוצתי הפופולרי היה כמובן קטרגל. היינו בונים שערים מאבן על אבן וזה סימן את גבולות השער  – שער קטן ללא שוער. כך היינו משחקים שעות על גבי שעות ולא משנה כמה ילדים יש. תמיד התחלקנו לשתי קבוצות והתחרנו. היינו משחקים ברחוב, בחוף הים, בהפסקות בבית הספר ופעילות זו הייתה תחביב מאד פופולרי שתרם גם לכושר הגופני שלנו.

לימים נרשמתי לקבוצת כדורגל של הפועל נס ציונה ביישוב בו גרנו ואז שיחקנו בליגת נערים.

משחק קבוצתי נוסף היה משחק מחניים. תחרות בין שתי קבוצות על משטח דמוי מגרש כדורעף אבל בלי רשת כדורעף. התחרינו נניח עשרה נגד עשרה ילדים אחרים והמשחק התנהל כך שכל קבוצה שאצלה הכדור מנסה לפגוע בשחקן של הקבוצה השנייה, אם הוא פוגע והכדור נופל על הרצפה הילד יוצא מהמשחק ואם הוא תופס אותו אז הוא לא יוצא מהמשחק הוא משליך אותו על הקבוצה שהוא קיבל אותו ממנה ומנסה להפיל שם ילד. הקבוצה המנצחת כמובן היא זאת שנשארת אחרונה ועדיין יש לה ילדים שלא הופלו ונשארו בקבוצה.

משחק נוסף שהיינו משחקים בו הרבה בחוף הים הוא משחק המטקות כל פעם שהיינו הולכים לים היינו משחקים מטקות ללא הפסקה. עם הזמן אסרו לשחק במשחק זה כי הפריע לאלה שנמצאים בים, אבל הקצו מקום מיוחד שאפשר לשחק בו בלי להפריע.

משחקים נוספים היו דמקה, שחמט, קפיצה בחבל. היינו לוקחים חבל ועושים קפיצות. לפעמים אתה לבד עם החבל ולפעמים עם מספר ילדים שמתחרים לעבור בחבל המסתובב על ידי שני ילדים, מבלי להיתקל בו. כל פעם היה נכנס ילד אחר לקפוץ ויוצא ואחריו עוד אחד בשרשרת. הילד שנכשל ונוגע בחבל הי עובר לגלגל את החבל לאחרים.

משחק נוסף נקרא "עמודו". זה משחק בו זורקים כדור לאוויר כשהזורק תופס אותו הוא צועק עמודו וכולם נעמדים  והמחזיק בכדור משליך אותו על ילד ואם פוגע בו ונופל הכדור אז הילד יוצא מהמשחק, אבל אם פוגע והילד תופס אותו אז מתחלפים.

משחק נוסף בו היינו הולכים לנחל ובוחרים אבנים מיוחדות חלקות כמו שזיף או גולה ואז היינו משחקים מה שנקרא "חמש אבנים" כדי להדגים את המשחק צריך להביא חמש אבנים וזורקים באוויר אחת וכשהיא באוויר יש להעביר אבן אחרת בין שתי אצבעות המונחות על הרצפה. מי שמצליח להעביר את כל האבנים הוא המנצח.

משחק חברתי נוסף שהיה מקובל במסיבות, קבוצת ילדים שמסתובבת סביב כיסאות, אבל שמים כיסא אחד פחות ממספר הילדים נניח שמונה ילדים שמסתובבים סביב שבעה כיסאות ואז משמיעים איזה שיר וכאשר לפתע בבת אחת  מפסיק השיר להתנגן, אז כל אחד צריך לתפוס כיסא זה שלא תפס כיסא יוצא מהמשחק ואז מורידים כיסא וככה המנצח הוא זה שנשאר אחרון.

ברור שהיינו משחקים גם מחבואים. בחג חנוכה היינו משחקים בסביבון. הבנות היו משחקות קלאס. משחק נוסף ששיחקנו נקרא "חמור ארוך". עומדים קבוצה של ילדים, הראשון נשען על קיר וראש הילד השני מתחת ובין הרגליים של הראשון זאת כדי להגן על הראש. ככה יוצרים טור ארוך של ילדים. כל ילד של הקבוצה השנייה המתחרה, רץ וקופץ על טור הילדים של הקבוצה הכפופה, אחד אחרי השני. אם כל הקופצים מחזיקים מעמד ולא נופלים אז מנצחים. הקבוצה המפסידה היא זאת שלא הצליחה לעלות על החמור ולהחזיק מעמד.

סיפור עלייה וקליטה

יובל אהוב, כאמור, קרא סיפור זה "עלייה וקליטה" באתר התכנית במוזיאון אנו (בית התפוצות). הסיפור תועד עם ליהי לביא בן דוד ושקד לביא, בשנת 2018 בבית ספר בן צבי בהרצליה.

סיפורה של תמונה – סבא גברי במסדר כנפיים

מדובר בתמונה ממסדר כנפיים של חיל האוויר מיום ה- 14.03.1963 (מלפני כ – 58 שנים).

בתמונה מעניק לי מפקד חיל האוויר דאז האלוף עזר ויצמן (לימים נשיא מדינת ישראל), את כנפי הנווט כבוגר קורס הטייס. התמונה הינה אירוע של רגע שעם השנים הוא מהווה רגע מפנה בחיי כי:

זו התחלה של שירות צבאי שנמשך 42 שנים, מזה בשרות סדיר – 22 שנים ובשרות מילואים – 20 שנים. שרות התנדבותי מלא עשייה ותרומה למען בטחון ישראל שרות מלא סיפוק ואתגר. זהו רגע אשר חל כ- 12 שנים לאחר עלייתי ארצה ויכולתי לומר לעצמי: "תם פרק הקליטה שלי בארץ. הנה אני ישראלי באורח מלא. כך חשתי וכך החלו "לשדר" לי כל האנשים אשר סביבי.

זהו רגע אשר איפשר לי תוך 3 חודשים להתחיל לקבל משכורת אשר זרמה כמעט כולה לפרנסת הורי וששת אחי ואחותי, בימים בהם חיינו בעוני כבד ללא מקורות פרנסה. המשכורת הראשונה – הופנתה לרכישת המקרר החשמלי הראשון בחיי הורי.

זהו רגע אשר בעטיו זכיתי להכיר חבר בחיל האוויר, אשר הכיר לי בחתונתו את אשתי יעל ביום ה- 25.10.1966 ומאותו יום לא נפרדנו וזכינו לממש את כל חלומותנו ולגדל 3 ילדים נפלאים אשר העניקו לנו 9 נכדים אהובים ומקסימים.

זה אירוע אשר בהמשכו העניק לי חיל האוויר את האפשרות לרכוש בית פרטי ברמת השרון, עם חצר וגינה ולהגשים חלום נעורים.

זה אירוע אשר בהמשכו העניק לי חיל האוויר את הזכות ללמוד באוניברסיטה במסגרת השרות הצבאי ולרכוש את התואר האקדמי הראשון.

זיכרונות משנות גיל עשרים

הקשבנו למוזיקה ששודרה בערוצי הרדיו. הערוצים העיקריים היו קול ישראל וגלי צה"ל בלבד. היה נהוג לשדר את מצעד הפזמונים של השירים הפופולריים והיינו עוקבים אחריהם. מצעדי הפזמונים היו של שירים עבריים ושל שירים לועזיים. השירים העבריים הושפעו מאד מהמלחמות שהתרחשו במהלך תולדות המדינה. היו גם להקות שאהבנו לשמוע כמו להקת התרנגולים, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, ולהקות צבאיות רבות שהיו באופנה באותם הימים.

באותם הימים הקשבנו גם לערוץ רדיו של ירדן ששודר מתחנת הרדיו ברמאללה. בערוץ זה שודרו שירים לועזיים רומנטיים בעיקר בשעות הלילה והיינו מכנים את השדרנית "הלוחשת מרמאללה".

באירועים חברתיים ובמסיבות היה נהוג להשמיע שירים מתוך תקליטים שהונחו על פטיפון. הזמרים הזרים שהיו אז פופולריים: אלוויס פרסלי, קליף ריצ'רד, פול אנקה, להקת הפלייטרס, ניל סידקה ואחרים.

בתנועות הנוער ובמסיבות בית הספר, היה מקובל לרקוד ריקודי עם על רקע שירים עבריים. ריקוד ההורה היה נפוץ ביותר וכן ריקוד בו הנערים והנערות היו יוצרים מעגל ושרים את השיר: "בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הרבי אמר צריך להתחתן…." ובאותה העת, ילד מדלג בתוך המעגל ובוחר את אחת הילדות לרקוד אתה סיבוב אחד ופורש, והילדה הייתה מדלגת סיבוב ובוחרת לה בן לרקוד. היה בזה מתח חיובי ורמיזות לגבי מי מוצא חן בעיני מי.

בלילות שבת, התקיימו מסיבות חברים לרגל יום הולדת, ואז היו נהוגים "ריקודים סלוניים" המבוססים על שירים לועזיים. ריקודים אלו היו רועשים כמו רוק אנד רול, טוויסט, סמבה ורומבה, אבל היו גם שירים רומנטיים בהם רקדו סלוא שהיה מרגש את הנערים והנערות שהיו נצמדים זה לזה תוך השארת אורות מינמליים בחדר. ההזמנות למסיבות היו סלקטיביות והיה מתח רב מי מוזמן ומי לא.

בילוי עיקרי שהיה אז – לראות סרט בקולנוע. כמו כן – נהוג היה כי בקיץ, בכל שבת הולכים לחוף הים. לשם היינו מגיעים במשאיות שהיו יוצאות וחוזרות בזמנים קבועים.

אמצעי תקשורת שהיו נהוגים אז – משלוח מכתבים בדואר. למשפחות מעטות מאד היה קיים טלפון בבית. בשביל להתקשר בטלפון היינו הולכים לסניף הדואר וקונים שם אסימונים אותם היינו משלשלים לטלפונים ציבוריים שהיו פזורים בעיר.

רכב – היה רכוש מותרות שרק מעטים זכו בו. היינו נוהגים לנסוע בעיקר באוטובוסים ובתוך העיר – באופניים. ברור שטיסות לחו"ל היו נדירות. בשביל לצאת לחו"ל – היה צריך לקבל אישור של משרדי הממשלה ולרכוש דולרים בבנק בסכום מוגבל של עד 300$ לנוסע. האישור לא ניתן בקלות כי למשרד האוצר היה מחסור חמור במטבע זר והמדינה השתמשה בו ליבוא הכרחי ולרכש נשק ודלק.

באותם הימים לא הייתה טלוויזיה, או טלפון סלולארי, או מחשבים. גם לא היו מזגנים – לא בבית ולא בכלי רכב.

סיפור החתונה שלי ושל הסבתא שלך יעל

יובל אהוב, כאמור, גם סיפור זה תועד בסגרת התכנית בה השתתפתי יחד עם גל לביא וגיא לביא. הנה הקישור לסיפור זה באתר התכנית במוזיאון אנו (בית התפוצות). הסיפור נקרא: "האישה של חיי".

ביום נישואינו

חלקי בימי ההמתנה ובמלחמת ששת הימים

באביב 1967 הייתי סרן צעיר המשרת כנווט בטייסת 120, טייסת התובלה הכבדה של חיל האוויר. בטייסת הפעלנו בעיקר את מטוס הסטרטוקרוזר המיושן מסדרת B-377, ששמו היה בחיל האוויר – "ענק". כיאה למדינה ענייה, נרכש המטוס  מהגרוטאות של צבא ארה"ב. מדובר במטוס מסובך להפעלה וסבל מתקלות רבות. הפעלנו את המטוס בעיקר למשימות הובלת מטענים מצרפת, שכללו חלקי חילוף למטוסי חיל האוויר של אז שהתבסס כולו על מטוסים מתוצרת צרפת. כמו כן, בצענו טיסות לטהרן להובלת נשק למורדים הכורדים של עיראק וכן טיסות מטען ונוסעים לאנטבה שבאוגנדה – שם הקים חיל האוויר בית ספר לטיסה והכשיר טייסים אוגנדיים. המטוס גם הותאם לבצע הצנחות אספקה לכוחות הקרקע – למקרה והם יפעלו בשטח אויב.

באפריל 1967, תתי (סבתא יעל) ואני, היינו נשואים טריים, חג הפסח חלף וביום חג העצמאות ה- 19 למדינת ישראל, הפרה מצרים את הסכם הפסקת האש שהחזיק מעמד כעשר שנים, כרתה ברית צבאית עם סוריה וירדן, הכניסה את צבאה לסיני, חסמה את מיצרי טירן, סילקה את כוח האו"מ שישב בשארם א-שייך כדי לשמור על השלום ופגעה בחופש השייט של ישראל לאילת.

הציבור בישראל נכנס לחרדה בראותו כי התאגדו מדינות ערב לתקוף ולהשמיד את מדינת ישראל. התחושה הייתה כי שואה שנייה הולכת לפקוד את העם בישראל. העיתונות הערבית והרדיו שילהבו את ההמונים במדינות ערב לגבי סופה הקרב של ישראל. קול קהיר בערבית שידר בעברית ותיאר תמונות זוועה הצפויות לקרות בתל אביב. פחד גדול אחז בעם. כולם התגייסו והחלה תקופת המתנה דרוכה, נחפרו תעלות הגנה בכל מקום והוכנו גם אלפי קברים להרוגים אשר עלולים ליפול.

תקופת ההמתנה לא חלה על הטייסת שלי, להפך, נכנסנו למהלך אינטנסיבי של יום ולילה לביצוע טיסות בהולות במסגרת רכבת אווירית לאירופה, לאסוף ולהביא ארצה מטען חיוני למקרה של מלחמה ובעיקר חלקי חילוף למטוסי חיל האוויר וציוד הגנה כנגד אפשרות להפלת נשק כימי נגד ישראל.

יומיים לאחר כניסת הצבא המצרי לסיני, בתאריך 17.05.67 המראתי לפריז, בטיסה ישירה שנמשכה תשע שעות, ולמחרת מוקדם בבוקר טסנו ארצה עם מטוס מלא מטען. ב- 20.05.67 המראתי לרומא ומשם לפריז ושוב למחרת טסנו עם המטען ארצה. ב- 25.05.67 המראתי לרומא ומשם לוודינגטון – בסיס חיל האוויר הבריטי באנגליה, למחרת בבוקר טסנו לאורליאן -בסיס חיל האוויר הצרפתי, ממנו לפריז ומשם טסנו ישירות לישראל. ב- 31.05.67 טסתי לרומא ובאותו היום שבנו ארצה.

כך הופעלו במקביל וללא הפוגה כל מטוסי הטייסת. בטיסות האינטנסיביות שנמשכו שעות רבות מצאנו עצמנו לא אחת, עייפים ומותשים וקרה שאנשי הצוות נרדמו במהלך הטיסה כששניים בלבד מתוך חמשת אנשי הצוות נותרו ערים.

בתאריך 02.06.67 המראתי לטיסת האזנה באזור הנגב על גבול מצרים – במטוס היו אנשי קשר שהאזינו לפעילות של האויב בזירה, טיסה שנמשכה כשמונה שעות ובה ביצענו טיסת הלוך ושוב מה שנקרא: "גיהצנו" את השמים.

המתח במדינה הגיע לשיאים חדשים ובמקביל האויב חידד את איומיו והבהלה הייתה בעיצומה, מה עוד שישראל מצאה את עצמה מבודדת בעולם ואף מדינה לא הצהירה שתשלח כוחות צבא שיבואו לעזור בהגנה עליה. אני זוכר היטב את יום ה- 04.06.67, יום בו הודיע צה"ל על שחרור אנשי המילואים שהמתינו במשך כשלושה שבועות כשהם מגויסים וכל המשק משותק. זו הייתה פעולת הטעיה של ישראל. את צוותי האוויר בסדיר ובמילואים השאירו בבסיס כאשר למחרת בשעה 07:45 תקפו כל 185 מטוסי הקרב של חיל האוויר של ישראל בהפתעה גמורה, והשמידו באותו היום כ- 350 מטוסים של מצרים ירדן סוריה ועיראק. רוב המטוסים הושמדו כשהם על הקרקע בתוך שלוש שעות.

כוחות הקרקע של צה"ל פרצו במקביל לסיני והצבא המצרי הותקף במלכודת קשה הן מהקרקע והן מהאוויר.

בתאריך 06.06.67 המראתי במטוס דקוטה לנגב, לביצוע טיסת ממסר לכוחות צה"ל ולמחרת ב- 07.06.67 העברנו במטוס דקוטה, רקטות שלל משדה אל עריש הכבוש אל בסיס חיל האוויר בחצרים. כוחות צה"ל שעטו אל מרחבי סיני וביום ה- 08.06.67 בצעתי שלוש גיחות במטוס ענק, גיחות הצנחה של אספקה לכוחותינו שכללו דלק ומזון בעיקר לכוחות השריון במרכז סיני.  ב- 09.06.67 טסתי במטוס דקוטה לגיחת ממסר שנמשכה 6:40 שעות מעל עמק החולה וסייעה לכוחות שכבשו את רמת הגולן. ב- 11.06.67 בצעתי גיחת הובלה של לוחמים וציוד  בין שדות התעופה של אל עריש, ג'בל ליבני, חצרים וחזרה לבסיס חיל האוויר בלוד.

במהלך ימי ההמתנה ובימי המלחמה בצעתי כ- 16 גיחות ו- 114 שעות טיסה.

המלחמה הסתיימה בתוך שישה ימים, מלחמה בה הביס צה"ל את כל צבאות מדינות ערב שקשרו קשר להשמיד אותנו. המחיר אותו שילמנו היה כבד – 780 הרוגים וכ – 2,600 פצועים. לאויב נהרגו עשרות אלפי חיילים ורוב חילות האוויר והשריון שלו הושמדו. הגבולות השתנו וישראל שלטה בכל סיני, בגדה המערבית וברמת הגולן. הסיוט חלף והאופוריה השתלטה על המדינה. קרנה של ישראל בעולם  – עלה בצורה חדה אבל עם השנים הביא הניצחון המוחץ במלחמה זו גם לא מעט דברים שליליים מהם אנחנו סובלים רבות עד היום.

עקרונות חינוכיים שהיו במדינת ישראל

בימיה הראשונים של המדינה היה דגש חזק על התנדבות גורפת ורחבה לקליטת עלייה והייתה הצלחה רבה בכך. אני יכול להעיד מהניסיון שלי, כמה השקעה בחום ובאהבה השקיעו בי יושבי הארץ אשר קלטו את העולים.

ערך נוסף היה השירות הצבאי תוך דגש על ההתנדבות בו. אכן העם פעל על פי העיקרון של בן גוריון שאמר: "כל העם צבא וכל הארץ חזית".

ערך נוסף היה יישוב הארץ בכל גבולותיה ולכן צצו גרעיני נח"ל אשר הקימו קיבוצים ששמרו על גבלות ישראל גם במקומות רבים ונידחים.

ערך נוספים בא לידי ביטוי בתרומות לביטחון ישראל והוטלו מיסי מגן אשר מטרתם הייתה לאפשר רכש יקר של נשק לצבא. באותם הימים נהגנו לשיר: "תותחים במקום גרביים, טנק במקום זוג נעליים, …"

לצערי, ערכים חינוכיים אלו התמוססו עם השנים בחברה הישראלית ובמקום שאדם ישאל את עצמו מה הוא יכול לתרום לחברה הוא יותר דואג היום לרווחתו האישית.

תרומתי במבצע אנטבה

יובל אהוב, סיפור זה תועד בעבר, בשנת 2015 כשהשתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי עם רני לביא בן דוד. הנה הקישור לסיפור: תרומתי במבצע אנטבה, באתר התכנית במוזיאון אנו (בית התפוצות).

חלום שהגשמתי

בילדותי שלאחר עלייתי ארצה, חיינו בעוני כמו רבים אחרים שעלו לארץ באותה התקופה. גרתי באוהל, בצריף פח, בבית נטוש של ערבים שברחו מישראל ובשיכון עולים בדירה קטנה של כ-60 מטר מרובע בה חיינו תשעה בני אדם (הורי ושבעת הילדים שלהם)

החלום שהיה לי אז שכשאגדל אוכל מהר מאד לעזור לפרנסת משפחת הורי, להתחתן ולגור בבית משלי, עם גינה משלי ולגדל בו ביחד עם אשה אהובה את הילדים שלי ולזכות מהם בנכדים מקסימים ומלאי חיים.

כל חלומותי התגשמו

קישור לסרטון בו סבא גבריאל מעביר לנכדו מסרים ערכיים וחשובים לחיים

הזוית האישית

יובל לביא: היה לי מאוד כיף עם סבא ולמדתי דברים חדשים עליו, שמעתי סיפורים של הכרתי עליו, סיפורים מאוד מעניינים ומהנים. מאוד נהניתי לשמוע את סבא מדבר ולאחר מכן לכתוב את הסיפורים שלו.

גבריאל לביא: התכנית אפשרה לי העברה של הסיפורים וחוויות החיים אשר היו אובדים למשפחתי בציר הזמן, לולא תכנית "הקשר הרב דורי". בעקבות התכנית, גם ילדי נחשפו והגיבו: "אבא, איך זה שלא סיפרת לנו על כך אף פעם?". עבורי זו הייתה הזדמנות לבצע "שיעורי בית" בהם תיעדתי חלק ניכר מקורותיי, אותם אשאיר אחרי לילדי, לנכדי, לניני ולדורות הבאים של משפחתי. התכנית העמיקה וחיזקה את מרקם הקשר ביני לבין נכדי. לסיכום: תכנית מבורכת המחזקת והתורמת לגיבוש המשפחתי שלי.

יובל, אני מציע לך כי תקרא את זיכרונות הילדות שלי, באתר התכנית במוזיאון אנו (בית התפוצות), כפי שסיפרתי אותם לבן הדוד שלך שחר לביא, במסגרת תכנית קשר רב דורי.

בגוגל תקליק: "בית התפוצות מאגר סיפורי מורשת". נפתח דף "מאגר סיפורי מורשת" בשורה העליונה תלחץ על "בית הספר ישוב", בחלון "שם הישוב" תכתוב: "הרצליה", בדף שיפתח אתה בוחר בית ספר: "בן צבי". נפתחים סיפורים, אתה מגלגל מטה עד שתמצא את הסיפור שלי "רסיסי זיכרונות ילדות מעיראק". בסוף הסיפור בשורות התחתונות יש קישור לשלושה סיפורים נוספים שלי: "עליה וקליטה"  – סיפור אותו סיפרתי לבת דודתך ליהי לביא בן דוד ולבת דודך שקד לביא. "האישה של חיי"  – סיפור אותו סיפרתי לבן דודך גיא לביא ולבת דודתך גל לביא בן דוד. "תרומתי במבצע אנטבה" – סיפור אותו סיפרתי לבן דודך רני לביא בן דוד. אני מוצא לנכון לא לחזור ולספר לך על סיפורים אלה ועדיף כי ארחיב בסיפורים אחרים מחיי.

סיפור נוספים של סבא גבריאל  שהשתתף בתכנית בעבר:

2021 – תועד עם גל לביא וגיא לביא בבית הספר בן צבי, הרצליה – האשה של חיי

2018 – תועד עם ליהי לביא בן דוד ושקד לביא, בבית ספר בן צבי, הרצליה – "עלייה וקליטה"

2016 – תועד עם שחר לביא, בבית ספר בן צבי, הרצליה -"רסיסי זכרונות ילדות מעיראק"

2015 – תועד עם רני לביא בן דוד, בבית הספר בן צבי בהרצליה –"תרומתי במבצע אנטבה"