מאגר סיפורי מורשת

הוא מגיל חמש, הרגע בו הוציאו אותי ואת אחי הגדול ואחותי הקטנה מחדר ההורים כי אמי כרעה ללדת את אחי אורי, אשר נולד בשנת 1947. באותם הימים היה נהוג כי הנשים ילדו בבית והזעיקו מיילדת אשר ליוותה את תהליך הלידה מתחילתו ועד סופו. לא היה נהוג להתפנות לבית החולים. מהחדר הסמוך שמעתי את צעקותיה והייתי מבוהל, רווח לי כאשר בסופו של דבר כולם חייכו והיו במצב רוח מרומם עת קריאות "מזל טוב" נשמעו מכל עבר.

זיכרון נוסף העולה לי הוא מאחד הימים הראשונים לתחילת לימודי בכיתה א'. הלימודים נערכו בבית הספר של הקהילה היהודית ולמדנו קרוא וכתוב בעברית עם דגש על קריאה בתורה. מזג האוויר היה חם ולוהט. בכיתה לא היו כמובן מזגנים. בתקרה הייתה מקובעת מניפה גדולה וכל תלמיד בתורו היה יושב ומושך בחבל הלוך ושוב כך שהמניפה ערבלה מעט את האוויר החם שבחדר. הייתי תלמיד קשוב, ממושמע ושקדן. יום אחד הפריע אחד התלמידים והרבי (המורה) סבר כי אני התלמיד שהפריע והנחית לי בהפתעה גמורה לחלוטין, סטירת לחי מצלצלת שהכתה אותי בהלם. בכיתי ורעדתי כולי. סיפרתי זאת להורי ובמשך שלושה ימים לא הגעתי לבית הספר כי הייתי חולה עם חום גבוה. אמא שלי לקחה אותי לבית הספר אל הרבי המכה אשר נתן לי כוס מים בהם היה טבול פתק בו מודפסות אותיות "קודש" אותם נתנו לי לגמוע עם המים כסגולה לרפואה משמים. הטראומה הזו השאירה בי רתיעה רבה מכל הקשור לממסד הרבני והדתי במהלך חיי.

חוויה אחרת העולה בזיכרוני מגיל שש, היא שייט בסירה במשך יומיים שלושה על נהר החידקל ביחד עם כל המשפחה הרחבה שהחליטה לעלות לרגל ולהשתטח על  קבר עזרא הסופר שעל פי המסורת נקבר בעיר בצרה, על גדות נהר החידקל בדרום עירק מלפני  כ- 2,500 שנים. בדרך פקדה אותנו סערה והסירה הטלטלה אנה ואנה ואני זוכר את האמהות שצרחו וזעקו לעזרה מעזרא הסופר. במונחים של היום כנראה שנכנסו לפניקה עקב גלים מעט גבוהים והפחד אפף אותם כי לא ידעו לשחות. הגענו לקבר אשר אליו עלו יהודים רבים כדי להתפלל וזה היה בתקופה של חג השבועות.

זיכרון נוסף מגיל 6 קשור להכרזת העצמאות בארץ ישראל. זוכר כי כל יהודי עירק התרגשו מהאירועים שהתרחשו בארץ באותם הימים והשמועות אף העצימו את האירועים. שמעתי על סיפורים של הצעירות הגיבורות בישראל הנלחמות וקוטלות רבים מחיילי האויב. התהלכו סיפורים על ניסים ונפלאות של מעטים מול רבים והתחוללה התרוממות רוח כבירה אשר נכבשה בכל מגע עם המוסלמים בני המקום. שמעתי על כך שפעמי המשיח בפתח ושאפשר ובן גוריון הוא המשיח ולא מקרה הוא ששמו דוד. רוח חדשה החלה מנשבת בקהילה ומידי יום החלו לזרום סיפורים  על משפחות שבצורה זו אחרת נעלמות להן ובסתר עושות דרכן לארץ ישראל.

באחד הערבים של שנת 1948 הייתה שמחה גדולה במשפחה כאשר דודתי נעימה (אחות אימי), צעירה בת 16, התחתנה עם אפרים. החופה נערכה בבית הכנסת והמסיבה התרחשה בבית אשר היה צפוף, רועש, עם המולה רבה מאד אבל כולם היו עם מצב רוח מרומם ואני נרדמתי לי זמן קצר לאחר תחילה המסיבה והשכיבו אותי במיטת "נדנדה" אשר הייתה באותו בית, בסמוך לקלחת החוגגים סביב. באותם הימים היה מקובל כי מיטת התינוק  הייתה מיטת עץ אשר תלויה על קורת עץ מאוזנת הנתמכת בשתי קורות ניצבות  מכל צד, בצורת האות v הפוכה, ואותה היו מנדנדים עד שהתינוק נרדם.

בשלהי שנת 1949 ואני בן שבע וחצי, זוכר כי במפתיע ובבהילות, את החיפזון שאפף פתאום את הורי. מכרו את מעט המטלטלים שהיו. ארזו את מה שניתן להכניס למזוודה אחת גדולה וביחד עם הורי ושני אחי ואחותי, עלינו באישון לילה אחד אל אוטובוס כאשר לנו סיפרו כי אנחנו נוסעים לבקר את הדוד יחזקאל  – אחיו הבכור של אבא שלי, שחי בטהרן שבאירן. הבנתי כי מאחר ואבי הוא יליד אירן שבגיל עשרים לערך היגר מאירן לעירק וברשותו היה דרכון אירני ובעזרתו התאפשר לנו לצאת את עירק לביקור משפחתי בטהרן.הדרך הייתה ארוכה ומתישה, בהרי אירן הקור היה עז ומקץ שלושה ימים הגענו אל "מחנה עולים" בטהרן. שם התקבצו מאות משפחות אשר המתינו בתורם לעלות לארץ במטוס אשר הטיס עולים מטהרן לישראל. הייתה המתנה של כמה חודשים, בהם הספקנו לבקר את הדוד יחזקאל אשר שפתו הייתה פרסית ועל כן השיחות התקיימו רק בין אבי לבינו.

כאשר הגיע תורנו לעלות לישראל  – הקיץ כבר היה בעיצומו ומטוס הבוכנה נראה לנו כציפור ענקית מעופפת, ההתרגשות הייתה גדולה מאד לעלות באווירון לשמיים, לטיסת חיינו הראשונה. בדרך מעל ההרים בטורקיה היו כיסי אויר והמטוס הטלטל עלה וירד והקרביים התהפכו להם. אחותי בת החמש זעקה בכל רגע בו המטוס צנח לפתע בכיס אוויר ובכדי להשתיקה היא זכתה לסטירת לחי מצלצלת מכף ידו אל אבא אשר הכניסה אותה לפניקה עוד יותר גדולה.

אני זוכר כי בין הנוסעים עבר לפתע רחש ושמועה שקטה התפשטה לה כי בסוף המטוס יש  מנות מזון בתוך קופסאות קרטון ולפתע החלה נהירה המונית של נוסעים לכיוון זנב המטוס דבר אשר סיכן ושיבש את איזון המטוס מבחינת חלוקת המשקל וצוות המטוס נזעק להדוף בחזרה את הנוסעים למקומם.נחתנו בשדה התעופה לוד (היום נמל התעופה בן גוריון) ואני זוכר כי הרגע הראשון בו דרכו רגלנו על הקרקע, כרע אבי ארצה ונישק את מגרש האספלט החם של חודש אוגוסט 1950.

מחנה עולים: "מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה – צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיות למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו".

תשע"ו

גבריאל תרם סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו כאן: