מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

האישה של חיי

עם גל וגיא בטקס קבלת התורה
בגיל 15 בתמונה הראשונה בצבע
סיפור ההיכרות שלי ושל סבתא יעל עד ליום חתונתנו

שמי גבריאל לביא (קלימי), נולדתי בבגדד בשנת 1942, עליתי ארצה עם הוריי בשנת 1950. אני גר מזה 43 שנים ברמת השרון.

בשנת 1966 ואני בן 24, קצין צעיר, נווט בטייסת תובלה, רווק, הוזמנתי על ידי חבר בחיל האוויר לחתונתו הצפויה כעבור כשבועיים, עם מסר: "שמע", הוא אומר לי, "לכלתי – אשתי לעתיד, מלכה, יש חברה טובה אותה הכרתי. מלכה ואני חושבים שאתם יכולים להתאים כזוג. שמה יעל ומלכה סיפרה לה עליך. מציע כי בחתונה תיצור איתה קשר".

אלה היו ימים שבין מלחמות, וכדברי בן גוריון: "כל העם צבא, כל הארץ חזית". באותם הימים העם אהב את חייליו, מגיניו, המבטיחים את קיומו, על כן היה מקובל באותם הימים להתהלך בארץ במדים גם במהלך השתתפות באירועים אזרחיים שוטפים של יום יום. החיילים זכו בכבוד, בתור לאוטובוס – לא עמדו, האזרחים הרשו להם לעלות לאוטובוס בלי תור. כל בית עסק זיכה אותם ברוחב לב בהנחה משמעותית בקניותיהם. אצל קצין העיר היו מקבלים בהנחה גדולה מאד כרטיסים לתיאטרון, לקולנוע ולכל אירוע תרבותי אחר. האווירה במדינה הייתה כדברי שיר הפלמ"ח: "כל בחור וטוב  – לנשק, כל בחור על המשמר!" ואנחנו – אנשי צוות האוויר, התהלכנו בגאווה לכל אירוע במדי א' עם כנפי הטיס וכנפי הצנחן על החזה ועם דרגות הקצונה על הכתפיים וזכינו למבטי הערצה סביב.

יום החתונה הגיע וכל החברים בטייסת "עלו" על מדי א' והתייצבנו בחתונה של גיורא ומלכה, שהתקיימה באולם שמחות ברחוב המסגר בתל אביב. החתונות של אותם הימים היו במתכונת קבועה שחזרה על עצמה. הכלה באמצע האולם – יושבת על "כס המלכות", החתן עם אביו הולך לחתום על כתובה. תקליטן מפעיל מוסיקת רקע ממיטב שירי מצעד הפזמונים של אותם הימים. כל האורחים ישובים על  כיסאות פשוטים סביב שולחנות מלבניים ארוכים העשויים פלטות דיקט, המונחות על גבי רגליות ומכוסות במפה לבנה. המנות הראשונות מיני סלטים, עם בקבוקי סודה ואורנג'דה, המונחים כבר על השולחן והאורחים מתכבדים בהם.

אני יושב בין החברים ועיניי תרות וננעלות חיש מהר על שולחן מרוחק בו אחת היושבות תואמת את התיאור שקיבלתי מראש מגיורא החתן. טקס הנישואין החל, רוב האורחים המשיכו לשבת במקומם, צופים בו מרחוק. בסיומו מתפנים החתן והכלה אל השולחן המרכזי בו ישובים מצד הכלה והחתן בני משפחתם. והנה מגיע "מסמר הערב", לפתע האורות באולם מעומעמים, ותקליט מתנגן ומשמיע את שיר הלכת הלקוח מהסרט המפורסם – "הגשר על נהר קוואי", ואל האולם פורצת לה שיירה של מלצרים, נושאים מגשים גדולים עם איזה זיקוק בוער באמצע מנות העוף  – כרעיים ושוקיים שחומים – והם עושים הקפה סביב האולם וכל המוזמנים מוחאים להם כפיים. לאחר מכן הם מתפזרים כל מלצר לשולחנו ומגישים ברוחב לב את מנת העוף הנחשקת כאשר מנות תפוחי האדמה והאורז כבר הונחו על השולחנות כמה רגעים קודם לכן. אני כל העת ממוקד באחת היושבת לה רחוק תוך המתנה לשלב הבא. עם תום הגשת המנה העיקרית, הזמין התקליטן את הזוג לריקוד פתיחה ואט אט החלו זוגות נוספים להצטרף אליו.  אני נחפז אל רחבת הריקודים ורואה כי המיועדת להכרות ביננו, חיש מהר "נחטפת" לריקוד ובקרבת מקום מתגודדים גברים צעירים נוספים הממתינים להזדמנות לרקוד איתה. מביט עליה, צעירה ויפה, עיניים שחורות, לבושה בשמלה לבנה, הדוקה לגזרתה הדקה עם שיער שחור כפחם, שיער מבריק וארוך, הגולש על גבה. ריקוד ראשון הסתיים ומיד היא מוזמנת לריקוד חדש – עם חברי לטייסת – עמרם אגמון. אני חש כי הזדמנותי נשמטת לי. אבל לא אתן – אני פורץ אל הזירה, טופח קלות על כתפו של עמרם ואומר לו בנחרצות: "עמרם, עכשיו תורי". לשמחתי עמרם מעביר לי אותה.

מיד פתחתי בשיחה תכליתית ועניינית, "שמי גברי", "שמי יעל". "נעים מאד, כן החתן סיפר לי עלייך, היכן את גרה?", "חולון", "איך הגעת לחתונה? אבא שלך הסיע אותך, הבנתי. מציע להחזיר אותך ברכבי". וכאן חטפתי אכזבה: "כבר הבטחתי למישהו אחר שיחזיר אותי", היא אומרת. "מי?" אני שואל. "ההוא שם", מצביעה על חבר אחר נוסף מהטייסת בשם אזולאי. "את מעדיפה לחזור איתי? טוב, אין בעיה, ניגש שנינו אליו ותודיעי לו כי התחרטת ואת חוזרת איתי, מסכימה?", אני שואל, "מסכימה" היא ענתה, ואני מרגיש בעננים. אבל אוי, מה עלי לעשות עם שלוש בנות שבאו איתי לחתונה ואמורות לחזור איתי? הרי לא אוכל להשאירן ללא הסעה בחזרה! מבאס שהן גרות בנס ציונה וברחובות וזה אומר שמסלול הנסיעה יהיה תל אביב – חולון שם תרד יעל, משם לרחובות והביתה לנס ציונה. לא יהיה!! אקבע עובדה, אשנה את המסלול: תל אביב – רחובות – נס ציונה – חולון (לבד ברכב עם יעל) וחזרה הביתה לנס ציונה.

מיד כאשר היינו לבד ברכב, הפקתי את מירב הנתונים; שנתיים בארץ, עולה חדשה ממרוקו, בת עשרים, למדה במרוקו בבית ספר תיכון צרפתי, ניכר הדבר היטב במבטאה. אביה אמיד, דתי, במרוקו היה בעל יקב יין כשר אותו שיווק בעיקר ליהודי מרוקו. צבר נכסים רבים, שלח שני בנים ללמוד בשוויץ. בקוטג' בחולון גרה עם הוריה ועם אחותה הצעירה ממנה. אח גדול נשוי גר בחולון, אחות גדולה נשואה גרה באשקלון. במרוקו היה לה חבר, הקשר הסתיים עם עלייתה ארצה כי הוא עבר עם משפחתו לגור בצרפת. כן, בארץ יש לה חבר –  צנחן, יליד אנגליה, גר בחולון. אביה התנגד מאד לגיוסה לצה"ל ולכן הוציאה פטור מסיבות דתיות. הצעתי שנפגש בשבוע הבא ביום שלישי בערב והסכימה. בדרכי הביתה לא היה מאושר ממני. באותו לילה – מהתרגשות – לא נרדמתי מהר.

ספרתי את הימים והשעות לפגישתנו הראשונה. היא חיכתה לי מחוץ לביתה בדיוק בשעה היעודה וזה מצא חן בעיני. נסענו לבית קפה בחולון ושוחחנו ארוכות. אמרתי לעצמי כי אני חייב לצאת בתחושה שהיא מעוניינת בהמשך הקשר, הייתי במתח רב שמא לא יהיה מפגש נוסף, ואז כשהגענו ליד ביתה, שאלתי "ניפגש ביום שישי בערב?" ענתה "כן" ונשקה לי ביוזמתה על שפתי ויצאה מהרכב. הייתי בהלם, יש !!!! סכר המתח התפוגג, המשך יבוא, היא האישה עליה חלמתי, לה השתוקקתי ובדרכי הביתה שרתי לעצמי. מצב רוחי הרקיע שחקים.

יעל ואני לאחר חודש מיום הכרותנו

תמונה 1

מהר מאד התפתח הקשר לקשר של אהבה. נפגשנו בדרך כלל פעמיים בשבוע וככל שחלף הזמן, כך הלחץ של אבא שלה להפסיק קשר שאיננו שידוך דרך ההורים, הלך וגבר. חייה בבית ההורים הפכו להיות בלתי נסבלים. בשלב מסוים הצמיד לנו אביה את אחותה הצעירה גילה, שתצטרף אלינו לכל מפגש. למזלנו אחותה שיתפה פעולה והייתה הולכת לביקור אצל חברה שלה במקום להישאר איתנו. הסבל של יעל בבית הוריה לא נפסק וחשתי היטב את כאב הלב שהדבר הזה גרם לה והחלטתי לעשות מעשה. מבלי לשתף את יעל, החלטתי לכתוב מכתב אישי ארוך לאביה הכולל מסר שהקשר שלנו הוא קשר רציני והוא ימשיך להתרחש כל עוד יעל ואני רוצים בכך, ללא תלות בדעתו ומוטב כי יפסיק לאמלל את יעל ועדיף שיניח לנו עם או בלי ברכתו. מאחר וכעולה חדש אינו שולט בשפה העברית, פניתי לעורך עיתון צרפתי בשם "לה אינפורמסיון" וביקשתי ממנו לתרגם לי את המכתב לצרפתית בתמורה לתשלום. העורך קרא את המכתב והתלהב מאד מהכתוב ותרגם לי אותו ללא כל תמורה. המכתב גרם ל –"רעידת אדמה" במשפחה ויעל הופתעה מאד ממנו ושכנעה אותם כי לא סיפרתי לה מראש על כך. המכתב עשה את שלו והלחץ בביתה קיבל אופי שונה.

רינה, אחותה הגדולה, נשואה שהתגוררה באשקלון הזמינה אותנו להתארח בביתה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1967. בדרכנו לשם עצרתי בצד הדרך וקניתי ליעל זר נרקיסים ריחני ומשם נסענו לחוף הים באשקלון ולנוכח השקיעה הצעתי ליעל להתחתן, נעניתי בחיוב ושמחתי ללא גבול. יום החינה נערך בביתה של יעל עם כל בני המשפחה המורחבת שלי כולל הוריי, אחי, סבתא שלי, דודים ודודות. מהר מאד "הקרח נשבר" והשמחה הייתה רבה מאד. למחרת ביום ה- 17 באפריל 1967, נערכה החתונה באולם שמחות בחולון בהשתתפות של כארבע מאות חוגגים. שמחתי לראות כי מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, כיבד אותנו ובא לחתונתנו. מתכון החתונה דמה לאותה חתונה בה הכרנו חצי שנה קודם לכן. כרגיל, בשעה 11 בלילה מסתיימת החתונה בשירת "המנון התקווה" וכולם מתפזרים. אלה היו ימים קשים של תקופת צנע והרבה משפחות התקיימו בדוחק רב. בהתאם גם היו מתנות החתונה שקיבלנו: עציץ, אגרטל, כוסות, צלחת, נרות, מלחיות, סיפולוקס להכנת סודה, ומעל לכל, לכבוד חג פסח הצפוי – חבילת מצות. בתום החתונה העמסנו את כל המתנות הארוזות לרכבי הפרטי מסוג "פורד אנגליה" ולפני שיעל ואני יצאנו לדרכנו לבית ששכרנו ברחובות, התעקש אחי הקטן יורם, שהיה בן שבע שנים, להצטרף אלינו כדי לפתוח ביחד אתנו את המתנות שקיבלנו.

יעל ביום חתונתנו 17.4.1967

תמונה 2

במשך כל עשרות השנים חיינו כזוג אוהבים והקמנו משפחה לתפארת, חלומותיי התגשמו במלואם. הקשר עם יעל היה מבוסס על אהבה ללא גבול, יחסית, עם מעט מאד ימים של מתח שתמיד התפוגג מהר כי לא יכולנו לשאת ריחוק ולו הקטן ביותר. שנינו, מבלי אומר, ידענו תמיד להעניק בשפע לצד השני את המסירות, החום והאהבה, בלי שום תנאים ומבלי לצפות לתמורה. זהו סוד ההצלחה של חיי הנשואים.

ביום חתונתנו 17.4.1967

תמונה 3

לאחר חמישים שנות נישואין, הפתעתי את יעל בבילוי של שבוע חלומי באיי סיישל ושם ביום ה- 17 באפריל  2017 בשעה שמונה בערב – שעת נישואינו – ערכתי ליעל בהפתעה גמורה, לעיני שולחן של ישראלים שלא הכרנו, טקס נישואין חוזר, בו הכרזתי שנית: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"…והכרזתי: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ושברתי את הכוס ברגלי. מיותר לומר כי במעמד זה נחנקתי מדמעות אותן ניגבה לי יעל.

הזוית האישית

סבא גברי: זה סיפור "בראשית" שלי ושל סבתא יעל, של ילדינו, של נכדינו, של משפחתנו. כיום, בגילכם, אולי אינכם מפנימים עדיין את מלוא משמעות הסיפור, הרי עם התבגרותכם, לאורך שנות חייכם, בכל גיל ובכל עת, תגלו בו שוב ושוב עניין חדש בו לא הבחנתם קודם לכן.

הנכדה גל: שמחתי להכיר את קשר האהבה של סבא וסבתא שבזכותו אנחנו קיימים.

הנכד גיא: היום אני מבין יותר טוב איך התחיל כל הסיפור של המשפחה הגדולה שלנו ואיך ההתעקשות של סבא להכיר את סבתא ולא לוותר גם זה לקרות. בזכות זה נולד אבא שלי, נולדו האחים שלי וכל בני הדודים שלי.

גבריאל לביא תרם סיפורים נוסף למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

תרומתי במבצע אנטבה

רסיסי זכרונות ילדות מעיראק

עלייה וקליטה

מילון

מתגודדים
נאספים סביב דבר או סביב אדם מזה נגזרת המילה גדוד בצבא.

תכליתית
עיקרו של דבר. מהות העניין.

הגשר על הנהר קוואי
הגשר על הנהר קוואי הוא סרט מלחמה בריטי משנת 1957, המבוסס על ספר בשם זה שכתב פייר בול. את הסרט ביים דייוויד לין, הוא מספר את סיפורם של שבויי מלחמה בריטים הכלואים במחנה שבויים יפני במזרח הרחוק בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור שהסרט מספר הוא סיפור של מאבק בין תרבויות: התרבות היפנית, התרבות הבריטית והתרבות האמריקנית. הסרט גם מביא מבט פסיכולוגי מעמיק אל נבכי נפשו של גיבור הסרט, הקצין הבריטי קולונל ניקולסון, שבניית הגשר על הנהר קוואי הופכת אצלו לשגעון אובססיבי לדבר אחד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הקשר עם יעל היה מבוסס על אהבה ללא גבול“

”כל בחור וטוב - לנשק, כל בחור על המשמר!“

הקשר הרב דורי