מאגר סיפורי מורשת

בבואי לכתוב על חברי ילדות, התקשיתי בבחירת חבר אחד, לכן בחרתי בשניים וגם זו הייתה משימה קשה.

יצא כך שהשתלשלות החיים גרמה לכך שהפסקת החברות עם הראשון עקב שינוי מגורים, החלה חברות שנייה. שמו של החבר הראשון היה יהודה פונק. בילדותי המוקדמת הוא גר בבניין שהיה בעל קיר אחד שהיה צמוד לבניין בו אני גרתי מיום הולדתי בדרום תל אביב. יהודה בא ממשפחה דתית, אך למרות העובדה שאני גדלתי כחילוני, זה לא הפריע לחברות אמיצה ביננו. את השעות בהן היינו יחד, בילינו בחצר הפנימית המשותפת לשני הבניינים. כמעט ולא בילינו איש בבית רעהו. ייתכן שזה נגרם מהשוני באורחות חיי שתי המשפחות.

אציין שתי חוויות בולטות הקשורות בחברותנו: האחת היא במנוסה הגדולה בה היינו פותחים כאשר החיילים הבריטיים בימים של עוצר בשכונה בה גרנו, היו שואגים לעברנו עת הפרנו את כללי העוצר ושיחקנו בחצר הפנימית. השנייה, קורית בשנות החמישים המוקדמות, עת פקדה את המדינה מגיפת פוליו. כדי להימנע מהדבקה, החליטו רופאי כי עלי לקבל מנות דם מאמי בהעברה ישירה. אני זוכר את אמי ואותי שוכבים על שתי מיטות צמודות בבית החולים הדסה בתל אביב ופעולת העברת הדם מתבצעת. בה בעת חיכה יהודה בחוץ, תוך הפגנת חברות אמיצה, עד ליציאתי מחדר הטיפולים.

כאמור, עם העתקת מגורינו לשכונת קריית שלום, פסקה החברות ההדוקה והפכה לפגישות קצרות ומרוחקות. לימים שינה יהודה את שם משפחתו לשביב, והפך לאחד הרבנים המוכרים בגוש עציון. לפני כשלוש שנים נפטר.

את החבר השני הכרתי בקריית שלום. שמו היה רשי ולקובסקי. החברות התמשכה עד עזיבתי את הקיבוץ בו היינו שנינו חברים לאחר השירות הצבאי בנח"ל. למדנו באותו בית ספר עממי ובאותו בית ספר תיכון. היינו חניכים ומדריכים בתנועה המאוחדת, שירתנו יחד בצבא וחיינו באותו קיבוץ.

רשי היה ילד יפה מראה ובלט ברעמת שיער בלונדיני מרשימה ביותר. מה שהוסיף לו הייתה העובדה שהפליא לנגן על כלי נגינה רבים. ימים רבים ביליתי בביתו והוקסמתי מיכולותיו שנראו לי כוירטואוזיות. בניגוד לחברות עם יהודה, בילינו שעות ארוכות איש בבית רעהו. חוויה גדולה הייתה לי לדבר עם אביו של רשי, שעבד כמגיה בעיתון דבר. שפתו הייתה רהוטה ואופן דיבורו היה מרשים. לימים החליף רשי את שם משפחתו ללבאות, וניגן שנים רבות בתזמורת ירושלים. חברות זו נמשכת גם היום, אך היא נעדרת את אותה אינטנסיביות של אז.

רשמיו של רסס במטע התפוחים בשנות השישים

בעברי הייתי חבר קיבוץ יפתח שבאצבע הגליל. שנה אחת מתוך התקופה ששהיתי שם עבדתי כרסס במטעי הקיבוץ. ענף המטע היה מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, וטיב פירותיו הגדילו את ההכנסות, ומכאן חשיבותו של הריסוס.

במטעי הקיבוץ היו תפוחי עץ, אגסים, אפרסקים, שזיפים ודובדבנים. כולם זכו לריסוס בחומרים שונים. העבודה בריסוס לימדה אותי את שמות כל הזנים שגדלו במטעים. העבודה נעשתה בלילות בלבד, ורק בלילות בהם לא נשבה רוח. הסיבה לעבודה בלילה הייתה כדי למנוע מהשמש לפרק את חומרי הריסוס לפני המועד, וכדי למנוע סיכון מהאנשים שעבדו במטע ביום.

אני ישבתי על טרקטור קטן שצבעו היה, כמה סימלי, ירוק. מאחוריו היה רתום המרסס, שהיה מיכל גדול למדי ובקצותיו היו צינורות קטנים שמהם יצא חומר הריסוס ופוזר בעצים. למרות העבודה הלילית שעשיתי בגפי במרחק קילומטרים ספורים מהקיבוץ, כשאין איש סביבי במרחק גדול, והקירבה לגבול לבנון שבאותה עת לא אכלס מחבלים, אהבתי מאוד את העבודה.

העובדה שפירות קיבוץ יפתח זכו תדיר בפרס התפוח היפה או האגס היפה הסבה לי הנאה רבה ובגין זאת זכיתי להערכה רבה על עבודתי. העבודה הייתה כרוכה במפגשים רבים עם חיות כמו חזירי בר, שועלים ותנים. לא הרגשתי מאוים שכן בעלי החיים נרתעו מרעש הטרקטור ופחדו מרטיבות חומרי הריסוס. המפגשים הקבועים הליליים האלה היו מאוד חווייתיים בעיני.

שני דברים ברצוני לספר על עבודתי זו: אחד, הוא העובדה שכבר בשנות השישים המוקדמות השתמשו בחומרים שגרמו לתפוחי העץ להיות אדומים במיוחד. ובלשון יותר עממית: צבעתי תפוחים, ומי שזוכר את האדמומית החזקה של תפוחי יונתן, צריך לדעת שהתפוח נעזר בידי אדם כדי להאדים כל כך. הדבר השני הוא, חוויותיי מתפוחי הגרנד אלכסנדר הידועים בגודלם ובחמוציותם. כשעזבתי את הקיבוץ והגעתי לעיר, ראיתי אנשים קונים את הזן הזה ומשלמים במיטב כספם. זה מאוד הצחיק אותי כי בקיבוץ הפרות לא היו מוכנות לאכול אותו. מאחר והיבול של תפוחי הגרנד בקיבוץ היו גדולים ביותר, השתמשו בחלק מהיבול להאכיל את הפרות. הן סירבו והתפוחים היו מרקיבים.

כל מה שסיפרתי הוא סיפור אישי, אך הקשר לתכנית בה אנו עוסקים, היא העובדה שבשנות השישים המוקדמות הייתה במדינת ישראל חקלאות אמיתית, שפרנסה היטב את העוסקים בה, ושמרה בדבקות על הקשר בין האדם לאדמה. עם כל העצב הכרוך בזה, תקופה זו נעלמה היום ואינני חושב שתחזור.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, התשפ"א, שנערכה בבית הספר אוסישקין ברמת השרון, בהנחיית המורה המובילה תמי חן.

דב צפריר תרם שני סיפורים סיפור נוסף למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים:

צילום משפחתי של ארבעה דורות

בית הילדות של סבא דב צפריר