מאגר סיפורי מורשת

שמי דב צפריר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי תומר. סיפורי זה עוסק בבית ילדותי.

הדירה אליה נולדתי נמצאה בדרום תל אביב, קרוב לגבול יפו. בדירה חדר וחצי. חצי החדר היה מטבח ששימש גם כסלון. בו היו מתרכזים כל החיים. בחדר היו המיטה של הוריי, שולמית ויוסף, והמיטה שלי. השירותים והמקלחת היו מחוץ לדירה והיו משותפים למשפחתי ולמשפחת שכנים, עובדה שיצרה "פקקים", תורים וצורך לתיאומים. הדירה הייתה בקומה השנייה של הבניין בן שתי הקומות. חזיתו של הבניין הייתה לרחוב גרוזנברג, לא רחוק ממה שלימים הפך לכלבו שלום. בעורף הבניין הייתה חצר בה הייתי משחק עם חברים מהבית הסמוך.

אירועים בולטים הזכורים לי מדירה זו, הם כדורי הרובה שחדרו לדירה. הכדורים נורו על ידי ערבים יפואיים שהתמקמו במסגד חסן בק השוכן עד היום לחוף ימה של תל אביב ליד מלון דן פנורמה של היום. כמו כן זכורות לי פשיטות של חיילי צבא בריטניה, "הכלניות", על דירתנו כדי לעצור את אבי שהיה חבר פעיל באצ"ל. פשיטות שהבריחו אותי, משותק מאימה, להתחבא בארגז כלי המיטה מתחת למיטת הוריי. שעות רבות הייתי מבלה על אדן החלון שצפה לרחוב, וסקרתי בפחד והשתאות את פעילות החיילים הבריטיים ברחוב. חלק מהם היו שיכורים ביותר, מה שהבהיל אותי במיוחד.

דבר נוסף שחרוט בזכרוני מדירה זו, הן ההליכות בימי שישי אחר הצהריים עם אמי הנושאת סיר חמין לשבת, לצורך בישולו בתנור המאפייה הסמוכה לביתנו. את אותו סיר היינו מחזירים בשבת מהמאפייה לקראת ארוחת הצהריים של יום השבת. טקס זה היה אהוב עלי ביותר ואכלתי את החמין בשקיקה רבה. הצטערתי צער רב עם בוא האביב, כי אז פסקה תקופת החמין עד החורף שיגיע מחדש.

בהיותי בן שש נולד אחי, חיים, וכך הפך החדר בדירה למקום שנתם של ארבע נפשות. הצפיפות גרמה להוריי לעבור דירה לשכונת קריית שלום. הייתי בן אחת עשרה כשהחלתי את הפרק השני בחיי. הדירה כללה שלושה חדרים, מטבח ושירותים ומקלחת – הפלא ופלא – בתוך הדירה. השכונה נבנתה במקום בו היו קודם לכן פרדסים ושטחים לא מעובדים. בעת המעבר לדירה החדשה, עוד לא היו תשתיות בשכונה ונעדרו חנויות, באופן שחייב לנסוע באוטובוס למכולת הקרובה. בלילות נשמעו יללות תנים ושועלים קרוב מאוד לבית.

מה שזכור לי במיוחד מתקופה זו היא האחווה בין הדיירים השונים, וקיום קשר הדוק של קהילה. בהיעדר כלי רכב משפחתי, רכב אבי על אופניו לעבודתו כפקיד באגד באופן יומיומי. זה היה מרחק של כ 15 קילומטר לכל כיוון, אך זה לא הפריע לו. הטקס שנהג של הידוק תחתית המכנסיים באטב כביסה, כדי שהמכנסיים לא ייתפסו בשרשרת האופניים זכור לי כעניין משעשע מידי יום.

בדירה זו העברתי את ימי עד גיוסי לצבא. מעבר ללימודים, ביליתי זמן לא מבוטל בתנועה המאוחדת, חלק מהשנים כמדריך. בחלק מהערבים חברתי לחוג שחמט שנוהל על ידי מנדל מרמורש, שהיה דמות מוכרת בעולם השחמט של שנות המדינה הראשונות. בהשראתו זכיתי באליפות הילדים של תל אביב בשחמט. ובאיזשהו מקום מתגלגלת לה המדליה שקיבלתי.

פרק חשוב בילדותי היא התקופה בה נשלחתי על ידי הוריי להיות בן לוויה לסבי שמואל, שאיבד בילדותי את אשתו השנייה. בתקופה זו, סבי – שהיה חרדי מהפלג הליטאי – קירב אותי לדת. הלכתי איתו פעמיים ביום לבית הכנסת. למרות הקושי בתקופה זו, אהבתי את חיי במחיצתו, למדתי הרבה על התורה, מצוותיה והליכותיה. כל ידיעותי ביהדות ומנהגיה נטועות בתקופה זו, שנמשכה כשנתיים.

חגים  בביתנו בילדותי

את כל החגים היהודיים חגגנו אצל סבי, שמואל, אביה של אמי שולמית. סבי, כאמור, היה חרדי והשתייך לפלג הליטאי שהיה מאוד אורתודוכסי. לפיכך, החגים נערכו ונחגגו באופן דתי מלא, וסבי הקפיד על קלה כחמורה. למרות האדיקות וההקפדה, החגים בביתו של סבא היו אהובים עלי ביותר: ההליכה המשותפת לבית הכנסת, ההשתתפות בתפילות, קיום המנהגים שבבית הוריי לא התקיימו נראו לי קוסמים ובעלי משמעות.

החגים כאמור נחוגו בקפידה וברצינות. המאכלים היו כמיטב המסורת האשכנזית וחלקם מאוד מצאו חן בעיני, עד כדי ציפייה לבואם. לאחי ולי היו קטעי הומור הנובעים מכך שבכל חג במשך שנים, סבי היה שואל את אותן השאלות, ובדרך כלל היה צריך לתת גם את אותן התשובות, ומשנה לשנה היינו שוכחים את התשובות והריטואל נמשך במשך שנים ארוכות. זכיתי שסבי האריך ימים ועשרות שנים חגגנו באופן זהה זה.

מקרה משעשע ביותר אירע לי באחת מחגיגות ההושענה רבה, ביום השמיני של סוכות. בהיותי ילד רך בשנים, באחת החגיגות הייתי עם סבי בבית הכנסת. כשהחלו להקיף את הבמה במרכז בית הכנסת עם ספרי התורה, שלח אותי סבי לנשק את התורה. הוא לא פירט את מה לנשק, ואני לא הבנתי, אז עליתי לבמה ונישקתי את הגבאי הקשיש. שנים רבות הזכירו לי את האירוע המשעשע הזה.

כשבגרתי ונשאתי אישה ממוצא אפגני, השתנה אופי החגיגות במאה ושמונים מעלות, אך זה סיפור לעבודה אחרת.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, התשפ"א, שנערכה בבית הספר אוסישקין ברמת השרון, בהנחיית המורה המובילה תמי חן.

דב צפריר תרם שני סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים:

צילום משפחתי של ארבעה דורות

על שני חברים וחקלאות ישראלית