מאגר סיפורי מורשת

שמי הגר ניר, נולדתי בקבוץ שריד, הוריי עלו ארצה מאירופה. אבא מרדכי נולד ברומניה, הוא היה סופר, צייר, עורך ספרים, עיתונאי ומתרגם. אימא יוכבד נולדה בפולין, היא הייתה מורה בבית הספר. את העלייה ארצה עשו דרך תנועת השומר הצעיר, שם גם הכירו לראשונה כשנפגשו בהכשרה  בכפר אתא. אנחנו שני ילדים במשפחה, אני הייתי הצעירה ויש לי אח מבוגר מממני ששמו אדם.

כל שנות הילדות שלי עברו כאן בשריד. למדתי בדיוק באותה כיתה שעידו, נכדי, לומד בה. היה בבית הספר אותו מגרש משחקים שעכשיו קוראים לו "המגרש הירוק", היה משק חי מלא בחיות שהיינו כל יום מטפלים בהן, והיה בית ילדים (לינה משותפת) – באותו הבית ממש שעכשיו אתם לומדים בו. היה לנו גם חדר אוכל, כיתה, מקלחת וחדרי שינה. שיחקנו הרבה בחוץ, משחקי חברה. אני זוכרת את שנות הילדות כשנים שמחות ועליזות, היינו יוזמים לעצמנו כל מיני פעילויות ללא המבוגרים.

הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל

כשהייתי בת 9 הודיעו לי ההורים שאנחנו נוסעים לשליחות לברזיל לתקופה של שלוש שנים מטעם מפ"מ – השומר הצעיר במשימת הסברה והכנה  ליהודים החיים בברזיל לפני העלייה שלהם ארצה. באותה התקופה לא נסעו אצלנו לחו"ל וזה היה אירוע יוצא דופן.

לא ידעתי בכלל היכן הארץ הזו נמצאת, באיזו שפה אנשים מדברים שם, איך הם נראים ואיך מתנהגים. זה היה מאוד רחוק, בכלל לא יכולתי לדמיין איך ומה יהיה. אני זוכרת את השמלות הארוכות  שתפרו לי לכבוד הנסיעה, כי כך נהוג להתלבש בברזיל. קנו לי נעליים מיוחדות שלא היו לי אף פעם, שינוי גדול עבור ילדה שהולכת כל היום עם מכנסיים קצרים ויחפה, היה לי שם חיבה בבית – "יחפנית". פחדתי מאוד מהבלתי נודע ולא ידעתי אז שנהיה במסע של חודש ימים בים.

התרגשתי מאוד כשהיום הגיע. נפרדתי מכל הקבוצה שלי, כולנו היינו ביחד מהיום בו נולדתי, נפרדתי גם מהמטפלת האהובה שלנו, שקראו לה מינה. נסענו לחיפה ועלינו על אונייה הכי גדולה וחדשה שהייתה אז ונקראה בשם "ירושלים". הכל באונייה נראה כמו מבוך גדול בתשבץ. עלינו על הסיפון והחזקתי חזק חזק במעקה ופחדתי, מאוד פחדתי שהאונייה תתחיל בהפלגה, נתנדנד ואפול. בסופו של דבר האונייה החלה להפליג ואפילו לא הרגשתי.

באונייה היו שלוש קומות ואותנו מיקמו בקומת הביניים, כאשר אסור היה לעבור בין הקומות, אך בגלל שהיינו מעט ילדים באונייה הצוות איפשר להסתובב חופשי. כך שטנו במשך חמישה ימים דרך איטליה עד לצרפת לעיר בשם מרסיי, שבכל זמן ההפלגה אני ואח שלי יורדים ועולים במדרגות ולומדים להכיר את האונייה. ילדים כמעט ולא היו שם, לכן קיבלנו יחס חם ומיוחד מהצוות.

במרסיי היינו חמישה ימים. אני לא זוכרת הרבה מהעיר, רק את התחושה בגוף כאילו אני עוד שטה באונייה. לא הכרתי את שפת הדיבור ואת האנשים. לאחר חמישה ימים עלינו לאונייה בשם פרובנס. הפלגנו דרך כף התקווה הטובה לברזיל במשך שלושה שבועות. אני זוכרת שהאונייה עגנה למשך כמה שעות באי גיברלטר. לאחר חציית קו המשווה ירדנו וטיילנו באזור, האנשים שפגשנו היו מאוד כהי עור, כאלה שאף פעם לא ראיתי ופחדתי מאוד.

באונייה הרגשנו כמו בבית, הצוות פינק אותנו, הכרנו את האונייה כמו את כף היד שלנו וכל היום עלינו ירדנו וטיפסנו. ואז הגיע היום – אמרו לנו שמגיעים לברזיל, לעיר בשם ריו דה ג'נירו. ושוב מאוד פחדתי, חשבתי שכל האנשים שם מפחידים. האונייה עגנה, על הרציף חיכה שליח אחר של התנועה שקיבל את פנינו. לגבי החשש שלי מאנשים שאראה, פגשתי אנשים רגילים עם שפה אחרת, הרבה אנשים והרבה רעש.

התארחנו בביתו של אותו שליח שאסף אותנו מהאונייה וגרנו שם כשבועיים בערך, אני זוכרת שהייתה להם בת בגילי וזה היה כיף, אבל לצד זה כל הסביבה הייתה שונה ואחרת. לאחר כשבועיים נפרדנו מאותה משפחה שהכרנו ויצאנו לעיר היעד שלנו, סאו פאולו, שם היינו אמורים להתגורר במשך כל תקופת השליחות. הגענו לעיר אחרי נסיעה של שמונה שעות ומשם הגענו לדירה שבה גרנו כל תקופת השליחות.

עד היום, 70 שנה אחרי, אני עדיין זוכרת את הכתובת: רובע בומרטירו, ר"ח גוארני מס 154, ושם התחיל הסיפור הגדול של שהייה במקום כל כך שונה מהקבוץ. בבית הספר בלי שפה, בלי חברים. היה שונה ונוקשה מאוד. פגשנו אוכלוסיית אנשים שנחשפנו אליה שלא הכרנו בארץ. אבל כמו כל הילדים בעולם, הסתגלנו מהר, למדתי את השפה (פורטוגזית), הלכתי לקן השומר הצעיר שהיה קרוב ומצאתי חברות חדשות. אבל כל הזמן התגעגעתי ורציתי לחזור ארצה.

אני בעת השהות בברזיל

בתקופה בה היינו מעבר למכשול השפה הפורטוגזית ודיברתי שוטף, חוויתי הרבה חוויות חדשות ונחשפתי לעולם חדש. בית הספר היה מאוד נוקשה: בקיבוץ המורים היו חברים לילדים, בברזיל המורה היה סוג של מנהל שהיינו צרכים לפנות אליו בתואר "אדוני", ובכל פעם שהמורה נכנס לכיתה היינו צרכים לעמוד. הייתי תלמידה עם הישגים טובים בלימודים וגם ספורטאית טובה. המשכתי ללכת לקן של השומר הצעיר למרות גילי הצעיר, שם הייתי נפגשת עם עוד ילדים.

חלפו שנתיים ואמי חלתה במחלה שקשה היה לטפל בה ולכן הוחלט שחוזרים ארצה. אני זוכרת שמרגע שהבנתי שאנחנו חוזרים (שלושה שבועות לפני), הדבר הראשון שאמרתי היה: "אני לא הולכת לבית הספר", וכך היה. אני זוכרת שהחזרתי את הספרים ובמשך שלושה שבועות עד החזרה לארץ נשארתי בבית.

החזרה הביתה הייתה הפעם במטוס, הטיסה ארכה שלושה ימים שמהלכה נחתנו למשך יום שלם ברומא. טיילנו, היינו בוותיקן ובקולוסאום. אחר כך טסנו ארצה, הביתה.

לא הייתה מאושרת ממני.

הזוית האישית

סבתא הגר: התכנית העניקה לנו חוויה משותפת ומגבשת.