מאגר סיפורי מורשת

בילדותי קראו לי BECKY מלמד. אני נקראת על שם סבתי REBECA. עם עלייתי ארצה נקראתי רבקה ועם נישואי שמי הפך לרבקה יעקב.

נולדתי באלכסנדריה שבמצרים ב-8.11.1943 כבת בכורה ואחות לאחי שצעיר ממני בשנתיים.

נולדתי באלכסנדריה בוילה "אסתר" הקרוייה על שם אימי. אחי נולד אחרי בשנתיים ושמו רפאל וכינויו FOULY.

הוילה נמצאת בין שכונות ספורטינג וקליאופטריה באלכסנדריה, מבנה בן שתי קומות עם גינה גדולה מלאה בעצי פירות טרופיים. בגינה הייתה כלבת זאב גדולה בשם "בלה". כשהיינו קטנים אבי נהג להושיב אותנו על גבה לסיבוב.

כמו כן, בעליית הגג היו שני מבנים: האחד לעובדים והשני שימש את הכובסת שהגיעה פעם בשבוע. בחדר הכביסה היתה גיגית נחושת גדולה (פיילה), שרפרף קטן מעץ, פרימוס עם מיכל גדול להרתחה וברז מים נמוך. כל הכביסה הולבנה בעזרת "כחול כביסה". לאחר שהכביסה התייבשה הכל נמסר למגהצים (מקוואגי) ואלה החזירו הכל מגוהץ ומקופל. לא הורשינו לעלות לשם מלבד הפעמים שהתגנבתי לראות את "דאדא סמבו" הכובסת שתמיד בקשה להביא מאמא דבר מתיקה ("חגא חלוואה").

לא נהגנו לאכול מאכלים מצריים אלא אוכל טורקי כי סבותיי הגיעו משם. הן נהגו לשיר לנו רומנסות בלדינו. בפסח קראנו את ההגדה ושרנו בספרדית. בבית שמענו מהרדיו שירים בצרפתית, ומהפטיפון מוזיקה קלאסית ואופרות באיטלקית. בחגים בילינו עם המשפחה. נהגנו לבקר את הדודים וחברים של הוריי. לעומת זאת, לא נהגנו לבקר חברי בית ספר בבתיהם.

כל שבת בקיץ יצאנו לחופים היפים של אלכסנדריה ולפארקים. מדי פעם שטנו בסירה בתוך הנמל ודגנו דגים עם חכה או רק עם חוט דייג, נהגנו לעגון ליד אניות ישנות ולעלות עליהן. אחרי הצהריים היינו הולכים עם אמא לבית קפה קליאופטרה (אבי היה שותף בו ובהמשך יצא מהשותפות). בבית הקפה הופיעו קוסמים, רקדנים וזמרים. אני נהגתי להזמין עוגת קרם שכבות עם ריבת משמש ולשתות גזוז. כשהתאפשר הלכנו עם האומנת לבית הקולנוע של אבי שנקרא ספורטינג ובו תא (LOGE)  פרטי של המשפחה. אהבתי לקרוא ספרי בלשים.

את ימי ההולדת חגגנו בבית, היינו מזמינים את כל המשפחה, והשולחן היה מלא בכל מיני דברים טובים. למדתי בבית ספר פרטי באזור רושדי. נהגנו לנסוע ברכבת – מטרו, מהבית עד לבית הספר ובחזרה לבד. הייתי חברה בתנועת הנוער הצופים.

תולדות הוריי במצריים

סבי מצד אימי, אליהו סטרוגו, יליד ירושלים (7 דורות). משפחתו גרה בין החומות ולאחר מכן עברה למשכנות שאננים. שם היו שני מבנים- אחד לדוברי יידיש והשני לדוברי לדינו. משפחת סבי גרה באזור דוברי הלדינו. בשנות העשרים לחייו מצוייד ב-6 לירות הלך לרכוש חנות באזור מחנה יהודה, בדרך נשדד ע"י שודדי דרכים. בעקבות האירוע החליט לחפש את מזלו במצרים, ארץ כל האפשרויות – האנגלים שלטו בה.

במצרים הכיר את סבתי, ילידת טורקיה והם נישאו. נולדו להם 3 ילדים- אימי הצעירה מביניהם.

סבי מצד אבי, רפאל מלמד, היה חייט במרסיי שבצרפת. המשפחה נהגה לנדוד אחרי הפרנסה. הוא הגיע למצרים ושם נולדו להם 3 בנים, אבי, סלומון, האמצעי שבהם. כשהילדים היו צעירים המשפחה חזרה למרסיי. בשנת 1923 עלתה המשפחה ליפו/פלסטינה (ישראל) שהו שם עשרה חודשים וחזרו למרסיי. לימים כשילדיהם היו בוגרים, שוב הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים בחיפוש אחרי פרנסה.

חיינו במצרים

במצרים אבי הכיר את אימי ונישאו בחתונה מפוארת בבית הכנסת הגדול של אלכסנדריה.

אבי, שכבר היה איש עסקים מצליח, בנה וילה בת שתי קומות באזור בין שכונות קליאופטריה לספורטינג. שם נולדתי בכינוי בקי ושנתיים אחרי נולד אחי רפאל (פולי). למדנו בבית ספר פרטי בשכונת רושדי LYCEE DE L-UNUON JUIVE POUR LENSEIGNEMENT.

בבית דברנו צרפתית וספרדית. הורי דברו גם איטלקית ויוונית. אחזקת הבית הצריכה משרתים רבים כי באותם הימים, הכל הכינו לבד בבית. כאיש עסקים לאבי היה בית קולנוע, ספורטינג, ומספר חברות.

אבא היה נשיא לשכת המסונים באלכסנדריה (הבונים החופשיים).

עם הכרזת מדינת ישראל בשנת 1948 התחילו התנקלויות ליהודים שגברו עם המתח לפני פרוץ מלחמת סיני ב-1956.

לכן הורי, שלא רצו להתבלט, עברו לדירה גדולה ברח' טיגרן 40 לא רחוק מבית הקולנוע שלנו, ספורטינג. הדירה היתה גדולה בת 6 חדרים בבנין בן 3 קומות, שני דיירים בכל קומה. גרנו בקומה האמצעית. בצד האחורי (חדרי השינה) היתה גינה משותפת לכל דיירי הבניין מטופחת ויפה. לבניין היה שומר (באוהאב) שהיה אחראי על אחזקת הבניין וטיפול בגינה. הוא נהג לשבת מחוץ לבניין על כסא עשוי מריפוד קש. לבושו היה תמיד גלביה וכובע מבד מצרי ונעל נעלי בית. הוא התגורר בבניין מתחת למדרגות הרחבות. אני זוכרת אותו מכין לעצמו שתיה חמה על פרימוס קטן מוזהב.

בדירה היה לי חדר משותף עם אחי ובימי הקיץ הוסיפו מיטות עבור בני דודים מקהיר שהתארחו אצלנו. בצמוד היה חדרם של הורי, מולם חדר אמבטיה. מול הדלת – כיור ומעליו מראה. מצד ימין אמבטיה שהיתה מורמת על רגליים ומולה הבידה של אמא. בהמשך חדר שירותים, לידו מטבח גדול, בהמשך הפרוזדור חדר עם ארון לבן, ספה ושולחן עם כסאות עליו נהגנו לאכול, להכין שעורים ולשחק. מעל הספה היה שטיח קיר גדול.

צמוד – חדר אוכל מפואר לארוחות חגיגיות עם רצפת פרקט, שולחן ושני מזנונים גבוהים משני צידיו, וילונות קטיפה בצבע ירקרק – זית (חלק מוילונות אלה מצוי ברשותי עד היום). חדר זה שימש את הורי למשחקי פוקר ולאורחים.

צמוד אליו היה סלון עם רצפת פרקט מבריקה. זכורה לי תמונה גדולה עם דמות אשה שקראנו לה "כרמן מירנדה". מולה היה מזנון עם רדיו ופטיפון. מעליהם שתי תמונות נוף עם מיסגור עתיק בצבע חום כהה ווילונות קטיפה בצבע בורדו. חדר זה נועד בעיקר לאורחים שנסגר בשתי דלתות זכוכית גדולות. מאחורי דלתות אלו היה חדר כניסה עם שתי ספות ושולחן. ממול הייתה דלת כניסה ראשית ובצד הפרוזדור – דלת שירות.

סיפורו של השטיח המשי שהיה תלוי על הקיר בחדר עם הארון הלבן

הציור נראה לי בצבעים חיוורים, לכן בעזרת גירים צבעוניים צבעתי אותו. אבוי, חטפתי מאמא צעקות וכעס נוראי, מאחר והיה זה שטיח שקבלנו מתנה מחבר של אבי חאג' איברהים שהביא אותו ממכה, מקום קדוש למוסלמים. באותם הימים לא היו אמצעי תחבורה כמו בימינו, הדרך הארוכה והחום המדברי גבו אלפי קורבנות מעולי הרגל שנסעו לשם, כך שכל מי שחזר בשלום ממכה והצליח להביא דברים משם, היה להם ערך יקר ביותר. שטיח זה ברשותי עד היום.

אבי היה ברשימה השחורה כיהודי אמיד עם סיכון של מעצר (הוא ישן עם מזוודה ליד המיטה). לכן ביקש מבן דוד מפריז שיזמין אותנו אליהם וכך יכולנו לצאת ממצרים.

יצאנו כפליטים עם 2 מזוודות לאדם והשארנו את כל רכושנו מאחור. נעלנו את הבית על כל התכולה והמכונית והפלגנו לצרפת – מרסיי, העיר בה גדל אבי. שם נתקלנו באנטישמיות רבה, בכל הקירות היו סיסמאות של "יהודי מלוכלך". משם עברנו ברכבת לפריז וגם שם הקליטה לא נראתה בעיני הוריי, גם בגלל האנטישמיות. לכן, אבי שהיה פטריוט גדול החליט שזה הזמן לעלות לישראל.

העליה והקליטה של סבתא בישראל

לישראל הגענו באמצע יוני 1957 ומהאניה נלקחנו הישר ל"מעברת אסבסטונים" בקרית אתא (באזור בריכת אביבים של היום).

קבלנו מהסוכנות 4 מיטות ברזל, מזרוני קש, שמיכות צמר אפורות, עששית נפט (כי לא היה חשמל בתוך הצריף), שולחן עץ קטן, שרפרפים ופתיליה. היה ברז מים בחוץ. כמו כן השירותים היו במבנה בטון מחוץ לאזור המגורים, בשדות. את צרכינו עשינו בכריעה לתוך בור. בלילה, בחשיכה, היה פחד ללכת לשם כי היו תנים שייללו. לכן בכל בית היה סיר לילה ובו עשו את הצרכים.

כדי להשיג חלב היה צורך לגשת לרפת עם מיכל לקנות חצי ליטר, אותו הרתחנו על פתיליה כי גם גז לא היה.

היה עגלון עם עגלה רתומה לפרד שמכר נפט. עם השמע הפעמון רצנו אליו עם ג'ריקן כחול. הנפט שימש לעששיות, לפרימוס ולפתיליה ובחורף לתנור חימום "פרידמן". בבית היה ארגז קרור. מקררים עדין לא היו אז. בכל בוקר עם השמע הפעמון של העגלון היינו רצים עם מגבת על מנת לקנות שליש בלוק קרח שאותו הניחו לנו על הידיים מעל המגבת.

לא ניתן היה לקנות מצרכים בסיסיים ללא פנקס התשלומים. בעזרתו רכשנו סוכר, מלח, שמן, אורז, קמח, דג פילה, מרגרינה ועוד.

הלכתי לבית הספר "לוחמי הגיטאות", בעיקר כדי ללמוד את שפת העברית. לאחר מכן למדתי בבית הספר "עצמאות" עד כתה ח'. בית הספר התיכון שלי היה "ויצו" ברח' חנה סנש, חיפה.

החיים בארץ לא היו קלים, כי לא היה, כמו היום, אינטרנט, טלוויזיה וטלפונים. לכן, היינו נפגשים ברחוב והמצאנו משחקי רחוב כמו קלאס, חמש אבנים, מחבואים. הבנים שיחקו עם גולות, משחקי כדור, טיולים בשכונה. פעם בשבוע נהגנו ללכת לקולנוע. בקרית אתא היו שני בתי קולנוע: "אמפיתאטרון" ו"קול עטה".

 

הקמת משפחה

את בעלי, גדעון, לבית יעקב (יליד קרית אתא, בן לאב מגרמניה ואם מאוקראינה) הכרתי בערב יום העצמאות 1966 במדורה על הכרמל וב-1 בינואר 1967 נישאנו ברבנות בת"א. עברנו לגור בירושלים מכיוון שלא נמצא מקום עבודה באזור במקצועו – טכנאי רנטגן. בחתונות לא נהגו לתת צ'קים כמתנות, אלא מתנות כמו למשל סרוויסים, סכו"ם, מצעים ומגבות תוצרת "אתא, וסיפולוקסים. בתום 3 שנות שהות בירושלים עברנו להתגורר בקרית ביאליק ובשנת 2002 עברנו לקרית-אתא, גבעת טל.

נולדו לנו 3 בנים:

איל יליד ירושלים 12.3.68 אב לשלוש בנות – מתגורר בקרית אתא. שיר כיום בת 22 סיימה בהצטיינות בי"ס רוגוזין, גלי כיום בת 17 ומעין כיום בת 14.

יובל יליד 7.6.70 אב לארבעה ילדים – מתגורר בקרית אתא. אופק כיום בת 21 סיימה בהצטיינות בי"ס רוגוזין, נועם כיום בן 17 יאיר כיום בן 8 ורומי כיום בת 4.

אסף יליד 26.9.75 אב לשלושה ילדים – מתגורר בקרית אתא. עידן כיום בן 14, גיא כיום בן 11 ונגה כיום בת 10.

עיסוקים ופעילויות

עבדתי במזכירות עד גיל 35 ובמקביל למדתי הנהלת חשבונות. בהמשך ניהלתי מערכות חשבוניות במפעלים גדולים כמו "התכוף", ניהול 2 חברות-בת וכל הכספים של "התכוף". המפעל עבר ממפרץ חיפה לנצרת והיה לי קשה לנסוע כל בוקר ברכבי מקרית ביאליק כ"כ אימי חלתה והייתי צריכה להתלוות אליה להקרנות.

עברתי לחברה נוספת בה ניהלתי את כל מערכת החשבונות עם זכות חתימה על הצ'קים, חברה שהעסיקה מעל 500 עובדים.

עם יציאתי לפנסיה הגשמתי חלומות ילדות. עסקתי ברפואה אלטרנטיבית, אני מציירת, עוסקת בויטראז', בקרמיקה ובפורצלן. אני נהנית גם לסרוג ולרקום ולחרוז תכשיטים.

מצאתי זמן להתנדב ב"בני-ברית", במתנ"סים, בש.ל.מ. ב"משמר האזרחי", במשטרת התנועה. כמו-כן אני מתנדבת במחלקת הרווחה מהקמת פרויקט מ.ז.ל. – מרכז זכויות לאזרח.

פעילויות מיוחדות

טיילנו בעולם – אירופה, ארה"ב, תאילנד וסין. כמו כן ערכנו בשנים 1986-1987 שני ביקורי מולדת במצרים – ביקור במקומות בהם גדלתי.

היינו בוילה "אסתר", שם נפגשתי עם הדיירים הקופטיים שגרים שם. הם סיפרו שמשלמים שכר דירה לממשלה (כלומר הבית מולאם) משם הלכנו לדירה ברח' טיגרן אך איש לא היה בבית. הלכנו לבית הקולנוע שהיה בבעלות אבי, הראינו את תמונתו ואנשי המקום זכרו את שמו.

בית הקולנוע שופץ שנתיים קודם והיציע (LOGE) המשפחתי בוטל. גם שם סיפרו שהמבנה הולאם. נסענו לשכונת רושדי לבית הספר בו למדתי אך מצאנו שהוא נהרס. הגענו גם לבית הכנסת הגדול באלכסנדריה, נפגשנו עם אנשי הקהילה, וסיפרתי שאני הבת של סלומון מלמד. ההתרגשות היתה גדולה, כולם זכרו אותו בזכות תרומותיו לקהילה. כמו כן ביקרנו גם בפורט סעיד, בקהיר, בפירמידות והספינקס ובאזור אסואן והמקדשים העתיקים בדרום.

אלה מעט מהיצירות שלי:

הזוית האישית

הנכד גיא: היה לי כיף ומעניין לדעת ולשמוע על ילדותה וחייה של סבתא.

סבתא רבקה: גם אני נהניתי מאד, לספר לגיא על ילדותי. נזכרתי תוך כדי סיפור בפרטים קטנים ששימחו אותי מאד.

בעלה של רבקה השתתף אף הוא בתכנית וסיפר את זיכרונותיו ואת סיפור חייו.

רבקה משתתפת בתכנית שנה שנייה, בשנה הראשונה סיפרה את זיכרונותיה מהילדות ומהמלחמה