מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במצרים להורים שהיגרו לשם מירושלים. סבי מצד אמי הגיע למצרים ברכבת מירושלים. הוא היה ירושלמי מדורי דורות. בירושלים המשפחה גרה בין החומות ולאחר מכן עברה למשכנות שאננים לאזור של דוברי הלדינו. בשנות העשרים של חייו, מצויד ב-6 לירות, הוא הלך לרכוש חנות בשוק מחנה יהודה ונשדד. בעקבות האירוע החליט סבי לעלות לרכבת ולחפש את מזלו במצרים – ארץ האפשרויות. בתקופת האנגלים מצרים שגשגה וסבי ניהל שם בית מרזח. הוא הכיר שם את סבתי ונישא לה. נולדו להם 3 ילדים, אמי הצעירה שבהם.

סבי מצד אבי, שהיה חייט במרסיי שבצרפת, לקח את אשתו ושלושת בניו הבוגרים ויחד הם הפליגו למצרים לחפש אחר מקורות פרנסה. אבי היה בנו האמצעי. בשנת 2010 התגלו לי עובדות חדשות על משפחתי: באוקטובר 1923 הגיעה משפחתי ליפו שבפלשתינה, שהתה שם כעשרה חודשים ובספטמבר 1924 חזרה למרסיי.

תעודת המעבר

חתונת הורי הייתה אחת החתונות המפוארות ביותר שהתקיימה בבית הכנסת הגדול של אלכסנדריה.

אבי, שכבר אז היה איש עסקים מצליח מאוד (בן 28), בנה וילה של שתי קומות עם חצר ענקית וקרא לה ע"ש אמי – וילה אסתר. הווילה הצריכה משרתים רבים לאחזקתה ושם נולדנו – אני ואחי.

ברשות אבי היה בית קולנוע "ספורטינג", מפעל טקסטיל ומפעל לעיבוד צמר כבשים.

אבי השתייך וניהל את "לשכת  האחים המסונים" שבאלכסנדריה (הבונים החופשיים), הוא היה נדבן גדול והעביר כספים ונשק לארץ.

עם המתיחות שנוצרה באמצע שנות החמישים, לפני מבצע קדש–סיני, אמי העדיפה לעבור לדירה צנועה כדי לא להתבלט. לאחר מבצע סיני היו הלשנות על יהודים שפעלו נגד השלטונות – אבי חש מאוים והיה ישן עם מזוודה ליד המיטה למקרה שיבואו לעצרו.

בשנת 1957, לאחר מבצע סיני, יצאנו לצרפת, אך נתקלנו בה באנטישמיות רבה: בכל מקום ובכל הקירות הופיעו סיסמאות "יהודי מלוכלך". הוריי, שהיו ציונים מושבעים, החליטו לעלות לישראל.

ביוני 1957, בהגיענו לישראל, העבירו אותנו למעברת אסבסטונים בקריית אתא. שהינו בה כשנתיים. בהתחלה המים והשירותים היו מחוץ לצריף. כיום באותו המתחם נבנה אולם ספורט ובריכת השחייה "רקפות".

הקליטה בארץ עבור משפחתי הייתה קשה והלם עצום בגלל ההבדל הגדול ברמת החיים לה היו רגילים במצרים. למדנו לחיות בתנאים הקשים האלו ולהשתמש בתלושי אוכל והקצבת מצרכים כמו כולם, גם במציאת עבודה הייתה בעיה והגברים מצאו עבודות זמניות בקיבוצים שליד קריית אתא .

למדתי בבית הספר "לוחמי הגטאות", בעיקר כדי ללמוד את השפה העברית. כשנה לאחר מכן בנו בית ספר חדש ששמו "עצמאות" ולמדתי שם בכיתה ח'. את התיכון עשיתי בבית ספר מקצועי "ויצו " ע"ש חנה סנש בכרמל. את בעלי, יליד קריית אתא, הכרתי ביום העצמאות בשנת 1966 ונישאנו כעבור תשעה חודשים.

בשלוש השנים הראשונות של נישואינו גרנו בירושלים לשם התמחות במקצועו בבית חולים "הדסה". בני הבכור נולד בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, ובשנת 1970 חזרנו צפונה לקריית ביאליק, בה נולדו לנו שני בנים נוספים.

בשנת 1987 נסענו לטיול במצרים וביקרנו באלכסנדריה בכל המקומות שבהם גדלתי וזכרתי, החל מבית הכנסת הגדול, הקולנוע שחזותו שופצה שנתיים לפני כן, הווילה והדירה. נפגשתי עם בנו של עורך הדין של אבי, בבית המלון בו שהינו במונטזה, שהיה בעבר ארמון המלך פארוק. ברצוני לציין שכל הרכוש והבתים שלנו הולאמו!

בני הבכור עבר עם נישואיו לקריית אתא ונולדו לו שלוש בנות. אחריו הבן האמצעי, גם הוא אב לשלושה ילדים, גם הוא תושב קריית אתא. בשנת 2002 בנינו בית בגבעת טל  ועברנו גם כן לקריית אתא. בני הצעיר, שעבורו בנינו מבנה בצמוד אלינו בגבעת טל, עבר לגור בו עם נישואיו וכיום גם הוא אב לשלושה ילדים.

עבדתי כמנהלת חשבונות ראשית בחברות גדולות ומאז יציאתי לפנסיה אני מציירת, עוסקת בוויטראז'ים ובפיסול – מלבד התנדבויות במשמר האזרחי, ברווחה, באגודת של"ם (שירותים לאוכלוסייה מבוגרת) ובפרויקט המבורך הזה "הקשר הרב דורי" ברוגוזין חטיבה א'.

יש לציין שקריית אתא הינה הקריה הגדולה והמובילה בתחום החינוך בשנים האחרונות, תנופת הפיתוח ואיכות החיים בה היא הגבוהה מכל שאר הקריות, זאת יש להודות לראש העיר שלנו יעקב פרץ שפועל ללא לאות לפיתוחה של קריית אתא.