מאגר סיפורי מורשת

עידן נולד בישראל ביום 25.6.2008 להוריו הדס (לבית שיינבוים) ויואב טוקר, נכד שני למשפחת טוקר המתחדשת ויש לו אח צעיר ממנו, שמו דור. סבא אמנון נולד בישראל ביום 10.7.1944 בתל אביב ,להוריו חנה (ניורה, לבית בלך) ולאביו משה טוקר והיה הבן השני להוריו. אחיו אבנר נולד בישראל ביום 1.1.1941. הוריו של סבא בחרו לו בלידתו את השם בועז, אבל אחיו התעקש שיקראו לו אמנון. לימים כשסיפרו לסבא את הסיפור, הוסיף לשמו גם את השם בועז.

סבתא ציונה טוקר (מבית לוי -שיך) נולדה בישראל ביום 3.3.1950 בראש העין, כאשר הייתה "מועמדת" להיות בין ילדי תימן שנלקחו ממשפחותיהם. כאשר באו אנשי הממשלה לחפש תינוקות, השכיבו אותה בארגז וכיסו אותו בשמיכות כדי שקול בכיה לא יישמע וישבו על הארגז – כך ניצלה מחטיפה. לסבתא שני אחים ושתי אחיות, כאשר אחות נוספת נהרגה בצעירותה בתאונת דרכים.

סבא שוקי שיינבוים נולד בישראל ביום 15.11.1946 בפתח תקוה. סבתא פנינה שיינבוים (לבית גרינבאום -אלון) נולדה בישראל ביום 22.10.1946 ברחובות. לסבא שוקי ולסבתא פנינה נולדו שני ילדים: עומר והדס, שהיא אימא שלי (עידן), ויש להם ארבעה נכדים. לסבא אמנון ולסבתא ציונה נולדו שלושה בנים: איל, ביום 4.7.1973.  יואב, אבא של עידן, ואחיו התאום אסף נולדו ביום 28.10.1975 ויש להם שישה נכדים ונכדה אחת, אני השני ברשימה זו.

סבא אמנון והנכדים לבית משפחת טוקר

היסטורית המשפחה

אמו של סבי אמנון נולדה בעיר רובנה באוקראינה כמו הוריה והורי-הוריה והיו "אשכנזים". פירוש שם העיר "מאה אחוזות", זאת לאחר שהנסיך הפולני רכש את אדמותיה בשנת 1492, וכשעברה העיר לידי הנסיך לובומירסקי קרא לה ROVNO STO, שפרושה "מאה אחוזות". הוא ומשפחתו אחריו החזיקו בעיר עד שנת 1793, עת עברה העיר לשלטון רוסיה, בעיר נבנתה טירה גדולה מוקפת מצודה וכנסיות, היה בה אגם בו משייטים ברבורים ואת העיר חוצה הנהר אוסטיה. רובנה או כמו שנקראה על ידי השלטון הפולני "רובנו", הייתה חלק מהקיסרות הרוסית עד תחילת 1920 עת הוחזרה לפולין.

מימין: סבתא של סבא שלי, רבקה. משמאל: סבא של סבא שלי, מנחם

אחותה של אמו של סבא אמנון ,מוניה, עלתה לישראל בשנות השלושים של המאה הקודמת והקימה בארץ משפחות לתפארת, כשבתה היא פרופסור לספרות, סופרת ומשוררת ידועה – חמוטל בר יוסף. אחותה השנייה, הוריה, ויתר בני המשפחה שנותרו ברובנו, נרצחו על ידי הנאצים.

אביו של סבי אמנון נולד בעיר בריסק דליטא שהייתה עיר מפורסמת מזמן ממלכת פולין ונבנתה על צומת דרכים שקישרה בין ורשה למוסקבה ואת ליטא לפולין ולווהלין. הטבע חנן את העיר בשני נהרות – הבוג והמוכוויץ, המהווים מעין הגנה על העיר. הנהר מוכוויץ משמש קו תחבורה לסביבה המיוערת ורבת הביצות, והבוג משמש קשר תחבורתי מסחרי חשוב עם המערב, לדנציג דרך נהר הויסלה ומהמערב לקייב דרך נהר הדנייפר.

היהודים הגיעו לבריסק בשנת 1388 מגרמניה ומרוסיה והנסיך הגדול ויטולד חתם על "כתב קיום" ליהודי העיר. בשנת 1793 לאחר חלוקת פולין העיר נפלה לידי המשטר הרוסי והוקם בה מבצר ומתחם צבאי רוסי ולאחר הסכם ברסט-ליטובסקי שסיים את חלקה של בריה"מ במלחמת העולם הראשונה ולאחר הסכם ריגה בשנת 1921, צורפה העיר לפולין. בשנת 1939, כשאבי סבי כבר עלה לישראל, פלשו צבאות רוסיה וגרמניה לעיר – הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח. העיר הועלתה העיר באש, תושביה נמלטו ליערות והעיר שבתיה היו בנויים מעץ נשרפה כמעט כליל. בבניית העיר מחדש נאסר על בניית בתים מעץ מחשש לשריפות והבתים החדשים נבנו מאבן.

בעיר נולדו מאות אנשים מפורסמים ומשפחות עתירות ילדים כישרוניים וביניהם: ליאון טרוצקי ששמו הקודם היה לייב ברונשטיין, הרב סולובייצ'יק, הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה לימים הרב הראשי בישראל, סמואיל שיינרמן (אבא של אריק שרון), מנחם בגין שהיה לימים ראש הממשלה, אהרון בקר שהיה לימים מזכיר ההסתדרות, נחום אפשטיין שהקים את החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, המתמטיקאי יעקב גרומל שהיה עוזרו של אלברט איינשטיין, יעקב חזן ממנהיגי מפלגת הפועלים המאוחדת מפ"ם, ומשפחות מפורסמות אחרות, בין היתר – לוצקי, רימלנד, ביאלוגורסקי ורבות אחרות.

מרבית צעירי העיר היהודים היו חברים בתנועת ה"חלוץ" ועלו לישראל בשנות ה-30 , מספר הסרטיפיקטים (רישיונות העלייה לארץ) היה קטן מאד ולאור הרצון לעלות לישראל התארגנו קבוצות גדולות לעלייה בלתי חוקית בסיוע "הקיבוץ המאוחד", תנועת "החלוץ" וההגנה והתארגנו לעלייה לארץ. קבוצה אחת התארגנה ועלתה  לאונייה "ולוס", משמעות השם ביוונית: "המהירה".

העלייה לארץ ישראל

אבא של סבא שלי, משה (מוקף מצד שמאל) ואחיו צבי (מוקף מימינו) ביחד עם קבוצת חברי "החלוץ" בבריסק לפני העלייה לארץ

הספינה יצאה לדרכה ועליה 350 עולים נשים וגברים יהודים, עולים בלתי חוקיים, והגיעה לחופי עתלית, שם נתקלו בספינות שיטור בריטיות ורק 50 נוסעים ואבא של סבא ביניהם, הצליחו לרדת מהאונייה, להגיע לקיבוץ בית אורן ולהיטמע בין חבריה כך שהבריטים לא יוכלו לאתר אותם. יתר הנוסעים נותרו על האונייה שגורשה ע"י הבריטים ושבו חזרה לפולין. במהלך השנים רובם עלו לארץ, הפעם עם רישיונות עלייה.

גם אחיו של אבא של סבי – צבי, עלה לארץ, אחיהם ליטמן ואחותו אסתר והוריהם נותרו בבריסק ונרצחו ע"י הנאצים. אחותם רוזה ברחה לרוסיה ונולדו לה שלוש בנות ובן. בת אחת הגיעה לישראל בעלייה הגדולה מרוסיה ביחד עם בנה כלתה והנכדה.

בהמשך אבי סבי התגורר בקיבוץ אשדות יעקב, עבד בסלילת כביש צמח והיה בין מקימי קיבוץ גליל ים ביחד עם אריה צוקרמן ומשה קוסובסקי (אבא של ששי קשת שנולד בשם ששון  קוסובסקי), ולאחר מכן היה חבר קואופרטיב הארגז. אבי סבי גר ברווקותו בתל אביב במספר דירות באיזור כיכר דיזנגוף, ולאחר נישואיו ביום 9.7.1940 עברו לרח' ז'אן ז'ורס 10, שם נולד סבא אמנון ולפניו אחיו הגדול אבנר. הם גרו בדירת חדר שהייתה חלק מדירת שלושה חדרים ובכל חדר גרה משפחה, כשהמטבח והשירותים היו משותפים לכולם. אבי סבי היה חייל בהגנה ואמו של סבי הייתה אחות. עם הקמת המדינה היה אבי סבי חייל בצה"ל בדרגת סמ"ר ונלחם בקרבות לטרון, במבצע סיני נלחם באל עריש ולימים חזר לעיסוקו כנגר וכאומן עץ.

מימין: הורי סבי בכיכר דיזנגוף בתל אביב, משמאל: הורי סבי בצעירותם

השם טוקר פירושו אומן וחרט עץ, עיסוק שדורות רבים במשפחה עסקו בו, וגם כאן הוכיח אבי סבי את יכולותיו כשעיצב ובנה פרוטזות לחיילים שנפגעו במלחמות ובתאונות, ועסק מרבית שנותיו בעבודות נגרות מגוונות. אחותו של סבא אמנון, רבקה, נולדה בשנת 1950 בבית היולדות בכפר סבא שהיום משמש מרכז שיקום גריאטרי ברח' גלר. מיטתה הראשונה הייתה ארגז לאחסון תפוזים שרופד בעבורה.

ילדותו של סבא

בתל אביב, כמו במקומות רבים בארץ, היו מחסומים של הצבא הבריטי כאשר הבריטים (האנגלים) היו שליטי הארץ, ארגון ההגנה שהיווה את הבסיס לצה"ל, האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והלח"י (לוחמי חרות ישראל) שהיו ארגונים מחתרתיים בלתי חוקיים ביקשו להעביר כלי נשק ותחמושת בין חבריהם, השתמשו בעיקר בחיתולי התינוקות, בהם הסתירו אקדחים מפורקים, כשאמותיהם של התינוקות עוברות את המחסומים בלי בדיקה. גם בחיתולים של סבא שלי העבירו אקדחים ותחמושת, סבא שלי והוריו גרו בסמוך לביתו של בן גוריון שגר בשדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) והאימהות היו נפגשות בשדרה מול ביתו, גם ביניהן לשיחות בין אמהות  וגם עם פעילי המחתרות כדי לקבל הוראות "הברחה". בן גוריון היה נוהג לישון בשעות הצהריים ופולה אשתו הייתה יוצאת וצועקת לאימהות: "שקט, בן גוריון ישן.."

סבא זוכר את ליל "אלטלנה", ספינה בה הביא האצ"ל נשק מוברח, ובן גוריון דרש לקבל את הנשק. מנחם בגין סירב, ובן גוריון נתן פקודה להפגיז את האונייה. בגין הורה  בהחלטה אמיצה לא להשיב אש כדי לא לגרום למלחמת אחים. סבא זוכר גם את ליל כ"ט בנובמבר וגם את ליל הכרזת העצמאות כשאלפי בני אדם יצאו לרחובות, התכנסו בככר דיזנגוף חגגו שרו ורקדו עד אור הבוקר.

עגלון עם כרכרה ומשקל מוכר אבטיחים בתל אביב

בשנותיה הראשונות של המדינה היה מחסור גדול במזון ולמזלם של סבא ומשפחתו בדירה סמוכה לזו שגרו בה התגורר זוג, עולים מאוסטריה, שאפו עוגות לבתי הקפה שהיו בעיקר ליד חוף הים, הם "התכבדו" בשאריות של העוגות ובאלו שהוחזרו על ידי בתי הקפה. המזון חולק בקיצוב באמצעות תלושים שקיבלה כל משפחה כשהיו תוספות לילדים ולעובדי עבודה גופנית קשה, התקופה ידועה "כתקופת דב יוסף".

תחרויות של פעם – תחרות ריצה עם מקל וצמיגי אופנים

בת דודה של אימא של סבי, לנה קרמרמן, גרה בכפר סבא. בחצר היו תרנגולות צבעוניות שהטילו ביצים, היו ירקות בשפע והיו עצי פרי רבים, תפוזים, אשכוליות, שסק, גואיבה, תות, רימון, ואנונה שגדלה ליד בור השופכין ופירותיה היו עסיסיים. בעלה של בת הדודה זאב (וואבה) היה מנהל מחסן "תנובה" בפתח תקוה, ובבית שלהם היה שפע מזון וכל ילדי המשפחה של בת הדודה היו באים לעיתים בסופי שבוע ולרוב בחופשות בתי הספר ובחגים לאכול בביתם. השכן של לנה קרמרמן היה פנחס ספיר (שלימים היה שר האוצר השלישי של מדינת ישראל) שגם בביתו היה תמיד שפע מזון. אשתו של ספיר, שושנה, הייתה בשלנית מעולה והכינה מטעמים והזמינה כל שכן וכל אדם שעבר ברחוב לאכול, ואנשים היו באים "להסתובב" לפני ביתם כדי לזכות בארוחה כיד המלך.

חלוקת חלב

בימים ההם לא היו קרטוני/ שקיות חלב , והחלבן היה מתמקם בפינת הרחוב עם כדי חלב ומוזג מהם לפי הצורך ללקוחות. גם מקרר חשמלי לא היה, ולמשפחה היה ארגז קרח שהיו מכניסים אליו גוש קרח אותו היו קונים מעגלות שהסתובבו ברחובות, וכך היו מקררים ושומרים על המזון. פעמים רבות ביום היו צריכים לפנות את המים שנוצרו מהמסת הקרח. ירקות ובעיקר אבטיחים היו קונים מעגלות שהסתובבו ברחובות רתומות לסוס ומכרו את תוצרתן, בימי חמישי בשבוע לא יכלו מרבית המשפחות האשכנזיות להתרחץ באמבטיה, מפני שאליה הוכנסו דגי קרפיון חיים ששחו במים ומהם הכינה אימא של סבא "גפילטע פיש" לשבת. סבא עוד סיפר לי על החלפת הלירות שהיו אז בדולרים בשוק השחור שהיה ברחוב לילנבלום בתל אביב, על מצחצחי הנעלים שהיו מתמקמים ליד סניפי בנקים ובמקומות מרכזיים אחרים, על ה"סטודיבייקר", "פורד אסקורט" "והסוסיתא" שהיו מכוניות שיוצרו בארץ בעיקר במפעלי רכב בנצרת.

סבא סיפר לי על המשחקים ששיחק כשהיה ילד: כדור הרגל היה גרב ממולאת בסמרטוטים, שיחקו חמש אבנים, גולות, קלאס, חמור ארוך, מחבואים, הם בנו "סקייטבורד" מקרשי בניין עם גלגלים שהיו מיסבים (קוגלרים) של מכוניות, רוגטקה, "פורפרה" ועוד. כמה שונים היו חיי הילדים והמבוגרים כשלא הייתה טלוויזיה, לא היה טאבלט ולא טלפון סלולרי לא מחשבים ובתי קולנוע מועטים והחברויות בין הילדים היו פנים אל פנים ונוהלו בגני משחקים בגינות ציבוריות, במגרשים ריקים בין הבתים, בחצרות הבתים וברחוב.

המעבר מתל אביב לגבעתיים

בשנת 1949 עברו הורי סבי מתל אביב לגבעתיים שם חוו את השלג הגדול שירד בט"ו בשבט 1950. סבא שלי למד בגן ילדים עירוני בגבעתיים ואח"כ בביה"ס ע"ש א.ד. גורדון. הוא סיים את לימודיו במחזור ב' של בית הספר. בשכנות גרה משפחת יוסף ורבקה באו, שניהם ניצולי שואה שהיו ברשימת שינדלר, יוסף היה אמן גרפיקה ואיור וכשרונו זה הציל את נפשו מידי הנאצים. יוסף ורבקה התחתנו במפעל שינדלר חרף האיסור הגרמני וחתונתם וסיפורם הועלו בסרט "רשימת שינדלר", יוסף באו היה האנימטור הראשון בישראל ופרי עבודתו התפרסם בכל הסרטים הישראלים, במודעות פרסום של חברות מסחריות ובסמלים של חברות, ובכרזות לאירועים. הוא כתב ואייר עשרות ספרים ומדי שנה היה שולח ברכת שנה טובה אישית שנקראה "תעודת אושר", שהייתה אישית וממוספרת. סבא שומר אחת כזאת שנשלחה בשנת 1965, איש לא ידע, כולל אשתו ובני משפחתו, שיוסף באו היה "מייצר" את התעודות המזויפות של שליחי "המוסד" בפרט, ושליחיה האחרים האלמונים של מדינת ישראל שעסקו בשליחויות חשאיות, בין היתר הכין את תעודותיו ומסמכיו של אלי כהן. סבא שלי עדיין בקשר קרוב עם בנותיו שהקימו מוזיאון מרתק על פועלו.

אחיו של סבא אמנון היה ילד מחונן ומוכשר, וכבר בילדותו התבלט ביכולות הלמידה שלו ובידע העצום שלו, לאור הצטיינותו והשעמום בכיתות שלמד, הוחלט בצעד חריג "להקפיץ" אותו בבית הספר היסודי שתי כיתות, ומעתה היה צעיר בשנתיים מחבריו לכיתה, וגם בהן היה תלמיד מחונן. הוא התפרסם כשהשתתף בחידונים של שמוליק רוזן בכל מוצאי שבת בקול ישראל ונקרא שם "אבנר טוקר בעל הקול הצעיר", כל מוצ"ש היה חוזר עם ערימות ספרים שקיבל כפרסים בחידונים, בדרכו מאולפני קול ישראל בקריה בתל אביב לביתו בגבעתיים כבר הספיק באוטובוס לסיים לקרוא לפחות ספר אחד ובמהלך השבוע את כל היתר. יש לציין כי גבעתיים הצטיינה בפותרי חידונים ונכללו בה יחיאל דיסטניק ושמואל חביבי שאחותו למדה בכיתה עם סבא. בכיתה בה למד סבא היה יצחק ולדמן, הבן של נהג האוטובוס שהותקף במעלה עקרבים ומרבית נוסעיו נרצחו, אחיו של סבא סיים לימודיו בתיכון אהל שם ברמת גן ובגיל 15 התקבל ללימודי מתמטיקה ופיזיקה בטכניון בחיפה. כשהתגייס לצה"ל בגיל 19 כבר היה בוגר הטכניון במתמטיקה ופיזיקה, היה בין מקימי הממר"ם (יחידת המחשב של צה"ל), שם הכיר את אשתו , היה ממייסדי שלוחת M.B.I בישראל, וממקימי מערך המיחשוב במכון ויצמן רפא"ל ועוד.

המעבר מגבעתיים להוד השרון

עם סיום כיתה ו' בבית הספר גורדון עקרו הורי סבי לרמת הדר בהוד השרון, אבא של סבא הקים משק חקלאי וגידל עופות לביצים ולבשר והקים נגריה, סבא עבר ללמוד בבית הספר החקלאי ה"כפר הירוק". סבא לא סיים את לימודיו ועבד כעוזר מזכירתו של שמואל דיסנצ'יק, עורך מעריב המיתולוגי ובמחלקת הקולנוע של ההסתדרות. לפני גיוסו לצה"ל עבר קורס מרוכז של מדריכי ספורט במכון וינגייט ומדריכו האישי היה עמיצור שפירא ז"ל שלימים נרצח באסון אולימפיאדת מינכן, ועסק בהדרכת נוער במושב נוה ימין .

סבא גוייס לצה"ל והוצב ביחידת משטרה צבאית כאשר שכנו לאוהל היה מי שלימים היה ראש עירית חיפה יונה יהב. סבא לא רצה להיות שוטר צבאי וביקש לעבור לחיל אחר, והוא הועבר לחיל הקשר ושירת בפיקוד דרום, בגדוד הקשר הארצי ובגדוד קשר מטכ"ל. במסגרת תפקיד זה שירת "בבור" הפיקוד העליון תחת פיקודו של מרדכי (מוטה) גור שבהמשך מונה לרמטכ"ל.

המפגש עם ראש הממשלה

באחד מימי שישי, ביום גשום, כשהייתה פעולה צבאית בדרום הארץ, היה צריך להעביר מסמכים חשובים וסודיים לראש הממשלה גולדה מאיר שגרה בירושלים, ולא היה פקס או אימייל, היה צריך להעביר אליה מסמכים פיזית. לא רצו להוציא מכונית צבאית מחשש שתמשוך תשומת לב ומאחר והיה לסבא רישיון נהיגה לאופנוע, נבחר להעביר אליה את המסמכים שנקשרו לגופו. הוא צוייד בנשק ויצא לביתה, הנסיעה הייתה בכביש הישן שהיה כביש משובש ומאוד מפותל, כשהגיע לביתה של ראש הממשלה, נכנס בהתרגשות ויראת כבוד אך ראש הממשלה הכניסה אותו למטבחה המפורסם ואמרה: "חייל חמוד, לפני הכל תתחמם ותשתה תה חם ותאכל את העוגיות מעשה ידיי". הוא התרגש מאוד אך מילא את "הוראותיה", מסר לה את המסמכים בטרם צאתו אל ביתה חזרה למטכ"ל, שוב הזמינה אותו לכוס תה חם: "שיהיה לך חם בדרך"….

בשירות המילואים שירת סבא "בבור" בקריה וחווה את התמוטטות הרמטכ"ל יצחק רבין במלחמת ששת הימים ואת כל מהלך המלחמה בסביבתם של הרמטכ"ל יצחק רבין, אלופי צה"ל, לוי אשכול שהיה ראש הממשלה ומשה דיין שר הביטחון. לאחר מכן שימש סבא כקצין הרכב של גדוד קשר מטכ"ל ובהמשך מפקד מרכז המיון של הדואר הצבאי, הוא המשיך להיקרא לשירות מילואים עד שבנו הבכור, שהוא הדוד שלי, אייל, גוייס לצה"ל.

השחרור מצה"ל וקריירת התעסוקה

עם סיום שירותו הצבאי פנה סבא ליזמות ועסקים ובנה יחד עם שותף רכב לגרירת מכוניות. השותף הונה את סבא וכעבור זמן פורקה השותפות וסבא נשאר עם חובות גדולים מאוד. כדי להחזיר החובות ולמנוע עוגמת נפש של אלו שערבו לחובות, לא בחל סבא בשום עבודה והגורל זימן לו היכרות עם אמרגן מיתולוגי בשם אברהם בוגטיר, שהתמחה בהבאת אומנים ולהקות מבריה"מ ויתר הארצות הקומוניסטיות באירופה, כאשר תוכננה הבאת "קרקס מוסקבה" לארץ ובניית אוהל קבע להופעות: אוהל ענק שהכיל 5,000 מושבים שהיה מיועד להיות מקום קבוע לאירועים והופעות. סבא מונה למנהל פרויקט הבנייה ובסיום הבנייה, כשהקרקס הגיע לארץ למשך שני חודשי הופעות, מונה למנהל התפעול של הקרקס ולאיש הקשר עם הצוות הרוסי, כאשר לא ידע מילה אחת ברוסית. ביום מסוים אמרו לו "ספסיבה" (שפירושה תודה ברוסית) ענה במקום תודה "זפטרה" (שפירושה מחר ברוסית). במהלך שנה וחצי החזיר סבא את כל חובותיו וקנה לו מוניטין של אדם ישר ואמין שעומד בהתחייבויותיו.

בהמשך סבא עבד כאיש מכירות בחברה שמכרה שיטות תיוק, רישום, גניזה, וניהול, ולמעשה תכנן ומכר כרטיסיות ידניות מתוחכמות שהקדימו את המחשוב, בהמשך התמנה למנהל המכירות של החברה. באותו זמן לשכת רואי חשבון חיפשה מנכ"ל וסבא התמודד במכרז וזכה בתפקיד, במשך שש שנים ניהל את לשכת רואי החשבון, היה הכוח המניע בארגון מערך השתלמויות עתיר פעילות, בארגון כנסים רבי משתתפים וזכה להצלחה מסחררת ולמאות מכתבי תודה והערכה, למפגשים עם גדולי האומה, עם ראשי ממשלה, נשיאים , שרים, ראשי ערים, ראשי עולם המסחר הבנקאות והמשפט ועם רואי חשבון חשובים, גולת הכותרת הייתה עת אירח אותם בכנס בינלאומי "ועידת ירושלים לחשבונאות" בה השתתפה כל הנהלת הארגון הבינלאומי של רואי החשבון, ובכירי רואי החשבון בעולם. סבא "שיגע" את האורחים החשובים, שאף אחד מהם לא היה יהודי, הוביל אותם לכותל המערבי, הביא אותם למצדה, לא לפני שהוענק להם ספרו של פרופ' יגאל ידין על מצדה, אירגן ביקור לתפילת קבלת שבת בבית הכנסת הגדול בירושלים בה הופיעה מקהלת הגברים של בית הכנסת בהופעה מרגשת, הוביל אותם לרמת הגולן דרך קיסריה, נצרת ויתר המקומות הקדושים לנצרות כולל כנסיית הלחם והדגים וטבחה, כדי להמחיש להם את דו הקיום בישראל החופש והשיתוף בין הדתות והן את מצבה הגיאוגרפי הדמוקרטי והביטחוני של ישראל לפני המלחמה, ואירגן לכבודם נשף מפואר בו ישבו האורחים "המרובעים" על שרפרפים ומחצלות, "ניגבו" חומוס, אכלו ממאכלי המזרח בידיים, כאשר לפתע, באולמות המפוארים של מלון הילטון בירושלים, נכנסו גמלים והסתובבו בין האורחים המופתעים, לאחריהם הופיעו רקדניות בטן שהרקידו את האורחים ובראשם נשיא הארגון העולמי של רואי החשבון.

סבא עם ראש הממשלה דאז , יצחק רבין

רואי החשבון, הרגילים להתלבש בלבוש רשמי, חליפות מפוארות ועניבות, היו המומים אך מאושרים והביעו בסיפוק שזה היה האירוח המרשים והיוצא דופן ביותר בחייהם, שהוציאו אותם מהפורמליות ומכללי הטקסים האפורים שהיו מורגלים אליהם, והמחיש להם את הלבביות והיצירתיות של הישראלים. החוויות שצברו בארץ באירוע מורכב זה הביא לעשרות כתבות בעיתונות המקצועית של רואי החשבון בכל העולם כאשר הכתבה בעיתונות ההולנדית הייתה בת 24 עמודים, עם תמונות מנופי הארץ והייתה הגדולה והמקיפה ביותר. הכתבות פיארו את שם ישראל בעולם מפיהם של נושאי תפקידים בכירים בארצותיהם שאף אחד מהם אינו יהודי ולאור חשיבותם של הכותבים, זכו לאמינות רבה ולהשפעה על דעת הקהל.

סבא אמנון עם שמעון פרס שכיהן בתפקידים בכירים כשר וכראש ממשלה ולימים נבחר לנשיא המדינה

סבא אירגן בכל שנה שלושה כנסים של רואי חשבון, האחד בירושלים בחודש דצמבר, השני בטבריה או בים המלח בחודש פברואר והשלישי הגדול מכולם באילת, בו השתתפו אלפי רואי ורואות חשבון ובני משפחותיהם. בכנסים מלבד הרצאות ומפגשים עם אישים חשובים, אורגנה פעילות ענפה לבני ובנות הזוג של רואי החשבון, ואירועים מיוחדים לילדים, כשגולת הכותרת הייתה הופעה של אומן מוביל. באחד הכנסים הוזמן לאירוע רב משתתפים זה האומן דודו טופז ז"ל, שהיה אז אומן פופולרי ומבוקש. טופז הזמין את אבא שלי יואב להופיע בחיקוי למערכון המפורסם "האורנג'דה", אבא שלי ביצע את החיקוי באופן מושלם וזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל הרב שהיה באירוע.

סבא עם אהוד אולמרט שלימים כיהן כראש עיריית ירושלים ואח"כ נבחר כראש ממשלה

לאחר סיום תפקידו של סבא בלשכת רואי החשבון, עבר לתפקיד מנכ"ל חברת "אחים סקאל" וניהל את חברת המסחר שייבאה לארץ סיגריות מיפן, לאחר מכן שימש כמנכ"ל האגודה הישראלית לסוכרת והיה אחראי לפעילות הארגונית והמקצועית, שימש כמנכ"ל עמותת "כן" שעסקה בשיקום נכים באמצעות כלבי נחיה והקים את מפעל "אמירב" שייצר מוצרי פרסום ריחניים, במפעל הועסקו עשרות רבות של נכים ובעלי צרכים מיוחדים ובשיא הועסקו בו בקבלנות משנה 200 עובדים כאלה.

בהמשך סבא שימש כמנהל המטה של רון חולדאי בריצתו הראשונה לראשות עיריית תל אביב, ואחרי שהתקשה להיקלט בעבודה עקב "עודף כישורים", עבר לעבוד כנהג מונית ובחר בדרך ייחודית, הוא רכש מונית מפוארת ופנה לחפש לקוחות קבועים והסיע לרוב אנשים מפורסמים, בתקשורת, עורכי דין, ואנשים מפורסמים אחרים כמו: פרופ' עדה יונה זוכת פרס נובל, שופט בית המשפט העליון עו"ד חנן מלצר, מוטי קירשנבאום ז"ל, אמנון אברמוביץ, עו"ד דוב ויסגלס, יונית לוי ועוד מפורסמים אחרים, במסגרת זו התחבר אל עוזרו של ארקדי גייאדמק, יוסי מילשטיין והיה למנהל התחבורה של גייאדמק במשך שלוש שנים.

סבא עם אריאל שרון, אחד מהמצביאים הגדולים שידעה המדינה, כיהן בתפקידים בכירים כשר וכראש ממשלה

סבא שלי מאוד אהוב על שבעת נכדיו, הוא לימד את כולם לשחק דמקה, שש בש ושחמט, משחק עם כולם "טאקי" ומשחקי קלפים וקופסה אחרים, פותר איתם חידונים ותשבצים ועוזר למי שזקוק בהכנת שיעורי בית. סבא גם נוהג לשוחח עם נכדיו שיחות מעמיקות, מספר להם על ילדותו ועל קום המדינה, על האירועים שעברו, ועל החוויות שלו, מעודד אותנו לפתור תשבצים ומעמיד לנו חידונים ומשחקים מפתחי חשיבה אחרים. לפני שנים אחדות, כשהייתי זקוק לעזרה בלימודים, התגייס סבא לעזרתי ומאז אני פוגש את סבא אמנון לפחות פעם בשבוע, אוכל איתו ארוחת צהריים, ובחורף, סבא מביא לי מרקים טעימים מ"קופיקס". אני מכין בעזרתו את שיעורי הבית שלי ומבלה איתו יום מלא חוויות ושיחות מרתקות, כשהוא מספר לי על ילדותו, ואנו דנים בנושאים רבים ומגוונים הן יסודיים ועקרוניים והן כאלו שעל סדר היום כולל נושאי פוליטיקה ומדינה.

סבא גם השתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" עם בן הדוד שלי – עומר, שהוא הבן הבכור במשפחה ואני אחריו, לפני שנתיים ועבודתם מפורסמת במאגר המורשת של התכנית ומוזיאון אנו בשם "שקט בן גוריון ישן".

לעיון בפרטי מיזם של אמנון טוקר: "שיח במעגל"

הזוית האישית

עידן הנכד המתעד: לתכנית הקשר הרב דורי הצטרפתי בתשוקה רבה וכבר בכיתה ה' חיכיתי שתתחיל, כי התכנית המרתקת והמעניינת מלמדת אותי על מקורות משפחתיים ועל אירועי השנים שחלפו, הן במדינה והן במשפחה, ובעיקר אלה שהתרחשו לפני שנולדתי ומקרבת אותי מאוד למשפחתי. ככל שאני מעמיק בתהליך "הקשר הרב דורי", אני מגלה פרטים מעניינים, מרתקים ומסקרנים המעמיקים ומרחיבים את הידע שלי, שאלמלא הפרויקט לא הייתי יודע עליהם, ואני יותר משמח שבחרתי לקחת חלק בתכנית החשובה הזו.

תמיד אהבתי את סבא מאוד, אבל התכנית העצימה את האהבה וההערכה שלי לסבא, כשאני מגלה את פועלו העשיר והמגוון, במהלך התחקיר גיליתי המון דברים גם על אבא שלי שלא ידעתי קודם וזה עוד יותר שימח אותי. לא התעכבנו על פועלו הרב של סבא בהתנדבות במשך יובל (50 שנה), בסיוע לאנשים במצוקתם ובהבאת שמחה, בעיקר לילדים. בשנה שעברה ארגנתי ביחד עם סבא נסיעה למשחק של "מכבי תל אביב" בכדורסל לכל השכבה שלי בבית הספר, ארגנו כיבוד עשיר, כריכים, שתייה וחטיפים בשפע, נפגשנו עם שחקנים, ביקרנו במוזיאון "היכל התהילה" של מכבי, נפגשנו עם השחקן המיתולוגי של מכבי דורון ג'מצ'י וצפינו במשחק המרתק שלהם כשחבריי לשכבה היו מופתעים מהאירוע, מאושרים ואסירי תודה.

המפגש עם דורון ג'מצ'י

אני חבר זו השנה השנייה ברציפות במועצת התלמידים של בית הספר ומצע הבחירות של השנה היה בכותרת "נציג עם קבלות" וברור שנבחרתי ברוב קולות. ברור לי שאמליץ לאחי הקטן ולבני דודי, כי בבוא העת יצטרפו גם הם לתכנית הנפלאה שמעשירה אותי, פותחת בפניי מידע על משפחתי ובעיקר על הסבא האהוב שלי שבלעדי התכנית לא הייתי יודע את הסיפורים המרתקים וההיסטוריה של המשפחה.

סבא מאד מתרגש מההשתתפות בתכנית למרות שזאת הפעם השלישית שהוא נוטל בה חלק, הוא מאד שמח לחלוק עם יתר המשתתפים את חוויותיו, ושמח מאד לשמוע את סיפוריהם של הסבים והסבתות האחרים, סבא מאושר מזה שניתנה לו ההזדמנות להעביר אלי ידע וניסיון עצומים, שמרחיבים את דעתי ופותחים בפני היסטוריה משפחתית שאלמלא התכנית לא הייתי יודע אותם לעולם.

נהניתי מאד יחד עם סבא לראות חפצים ישנים בעלי משמעות, תמונות ומזכרות, שמחתי לשחק במשחקים "של פעם" שלא הכרתי, ונהנתי לטעום ממטעמי הסבאים והסבתות ומהעוגות שהוגשו בכל פגישה. שמחתי להכיר לעומק את חברי וחברותי בבית הספר.

אמנון טוקר תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: שקט, בן גוריון ישן