מאגר סיפורי מורשת

ילדות ברוסיה

סבתא חוה נולדה בלבוב שהייתה אז שייכת לברית המועצות אחרי שנכבשה מפולין אחרי מלחמת העולם השניה בשנת 1958. היא נולדה בשם אוה, על שם סבתה שנפטרה בשואה, אך כשהגיעה לבית הספר בארץ המורה שלה החליטה שאווה הוא אינו שם ישראלי והחליפה לה אותו לחוה.

לפני שעזבו את לבוב, אמה הלכה לצורף והביאה לכל אחד מהם שרשרת עם מגן דוד שעליו חרוט השם ומאחור שנת העלייה. כשהגיעו לגבול הרוסים לא אפשרו להוציא מהמדינה שם דבר איתם וכשראו את שרשראות הזהב, כ״נקמה״ תלשו להם אותן. אבל מכיון שאסור היה לשומרים לקחת את רכושם, הם נתנו את זה לאח של אמה שהמשיך לחיות שם. לאחר מספר חודשים הם קיבלו חבילה מאותו הדוד שמכילה בתוכה דובי ובמכתב הוא הכניס כל מיני רמזים בנוגע לאוזן של הדובי, וכשפרמו אותה הם גילו שהוא שם שם את ארבעת מגני הדוד, ועד היום סבתא שומרת על המגן דוד שלה.

מגן הדוד של סבתא

סבתא מספרת שהיא זוכרת שהיו חבורות ילדים ושהם נהנו מאוד ביחד והיו הולכים למסיבות ריקודים ובעיקר מסיבות וימי הולדת איתם. היא זוכרת שכשהיו רוצים לראות סרט אז (בקולנוע עמל ברחוב בן גוריון בכפר סבא, ממש מול הבית שלה ושל סבא שלי עכשיו), היו צריכים לנסוע באוטובוס כי להורים לא היו מכוניות, והיו צריכים להספיק לאוטובוס האחרון כי אם לא היו מספיקים לא הייתה להם דרך לחזור הביתה.

העלייה לארץ

כשעזבו את רוסיה, הביאו אותם לנפולי באיטליה למעין בית מלון שהיה בעצם מחנה מכיון שאף אחד לא עזב את ברית המועצות (שערי הברזל). היו שם איתם הרבה מאוד עולים מרומניה שחיכו איתם לאונייה כדי לעלות לארץ. הם היו המשפחה הרוסית היחידה על האונייה (כל שאר המשפחות רומניות) ואת כמעט כל העולים על האונייה הביאו, עם הגיעם לארץ, לשכונת מגורים, ובהתחלה במקום ללמוד עברית למדו רומנית.

הילדות

ברוסיה, בחגים הם היו מחשיכים את הבית כדי שמבחוץ לא יראו שהם חוגגים, הם היו מכסים את החלונות בכל דבר אפשרי כדי שלא יראו מבחוץ כי הם חששו מזה שהגוים מסביבם לא יגידו משהו או יעשו משהו. בארץ יכלו לחגוג בחופשיות.

לידה גרה ילדה והשתיים היו חברות טובות למרות שלא ידעו לדבר אחת בשפה של השניה, אבל סבתא סיפרה שכשהילדה הייתה כועסת עליה כששיחקו היא הייתה קוראת לה "ג'דה" שזה שם גנאי ליהודים. הילדה לא ידעה את פירוש המילה אבל כנראה שמעה את זה איפה שהוא, אז כשסבתא רצתה לענות לה היא הייתה אומרת לה: "את ג'דה". הם היו משחקים הרבה במזחלות בשלג, אבל לרוב היו משחקים בתוך הבתים בגלל מזג האוויר. הגנים היו עד השעה 17:00 וכשחזרו הביתה בעיקר היו מבלים עם המשפחה בתוך הבתים חוץ מהימים שבהם היא הלכה לחוג בלט. סבתא זוכרת שלמדה שיר אחד ברוסית ואחר כך כשהגיעה לארץ אפילו תרגמה אותו -"שתמיד תזרח השמש, שתמיד תהיה אימא, שתמיד יהיה אבא, ותמיד אהיה אני".

אחרי שעלו לארץ היא גרה בבית מרווח שנמצא בתוך מין רחבה שבתוכה נמצאו הרבה בתים, זה לא היה בית פרטי, אבל היה דומה. היא סיפרה שהיה למשפחתה ולה כל מה שהם היו צריכים, הוריה עבדו והמצב הכלכלי שלהם היה בסדר גמור.

בנעוריה במסיבות ריקודים למשל סבתא זוכרת שהשירים שהיו הכי פופולריים היו שירי הביטלס, דיפ פרפל, שירי דיסקו כמו i will survive של גלוריה גיינור והרבה להיטים מהתקופה. כשהיו רוקדים במסיבות ריקודים רקדו בעיקר רוק, טוויסט, סלואו וגם קצת פסדובלה.

בגרות והקמת משפחה

כשהייתה בת 16 חברה שלה באה ואמרה לה שחבר של החבר שלה (שהיה אז בן 23) רוצה להכיר אותה, והיא הסכימה. הם נפגשו והתחילו לצאת. כעבור שנתיים הם התחתנו. כבר אז היא התחילה ללמוד הוראה בבית ברל והפכה לגננת, כעבור 39 שנה של הוראה היא פרשה מתפקיד הגננת ועכשיו היא מרצה, מדריכה ורכזת במכללה. לסבי ולסבתי נולדו שני ילדים וכיום להם חמישה נכדים.

הזוית האישית

אור: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייה של סבתי, ללמוד עוד על קורות חייה ולבלות עמה זמן איכות.