מאגר סיפורי מורשת

רקע היסטורי על התקופה

סבתא רבתא לאה נולדה וחיה בדמשק, ואף ברחה ממנה, בתקופה מכרעת בתולדותיה של יהדות סוריה. כבר משנת 1928 החלה עלייה ציונית של משפחות מהקהילה, אשר התיישבו בעיקר בתל אביב. בשנת 1936, עם תחילתו של המרד הערבי בארץ ישראל, נפגעו קשות גם יהודי סוריה, שנחשדו על ידי הסורים כציונים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק. באותה תקופה חיו בעיר כ- 30,000 יהודים. בשנת 1946 פרצו מהומות אנטישמיות, נשללו מהיהודים זכויות יסוד, ורבים גורשו מבית הספר או פוטרו מהעבודה. בשנת 1947, אחרי החלטת האו"ם בדבר "תכנית החלוקה", התגברו הפרעות בערים חלב ודמשק. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הצליחו כ-25,000 יהודים לברוח, וכ- 5,000 בלבד נשארו מאחור. אולם אז נסגרו הגבולות, ונאסר על היהודים לצאת מסוריה.

וכאן מתחיל סיפור הבריחה ששמעתי מפי סבתה רבתא לאה.

תולדות חיים

סבתא לאה נולדה בסוריה בשנת 1932 למשפחה מרובת ילדים וכבת הבכורה במשפחה היא עזרה לגדל את כל אחיה הקטנים. כל בוקר הייתה מתעוררת מוקדם להכין את אחיה לבית הספר, ומיד אחרי שעות הלימודים עזרה לאמה בכל עבודות הבית. בכל שנה נולד לה אח ואימא שלה נהגה להוציאה מבית הספר לכמה חודשים כדי לעזור בבית. כשחזרה לכיתה הצליחה תמיד להדביק את פער הלימודים, בשל היותה מוכשרת מאוד ונבונה. סבתא הייתה גם כשרונית ויצירתית בכל עבודות היד – רקמה, סריגה ותפירה.

בהיותה נערה החלה לעבוד כספרית בקרב נשות החברה הצרפתית הגבוהה, ובשעות אחר הצהריים לקחה חלק בפעילות של תנועת "החלוץ", שבה מדריכים מארץ ישראל לימדו את הנוער היהודי שירים בעברית וריקודים.

סיפורי ילדות

משפחתה של סבתא מנתה כ- 12 ילדים, ומתוקף כך הם היוו חבורת ילדים בפני עצמה, שעסקה במעשי קונדס ושובבות. הם נהגו, למשל, לטפס על גגות הבתים, ולגנוב מהשכנים את אשכולות הענבים היפים ביותר, שצמחו בסוכת הגפנים שלהם.

מקרה נוסף שזכור לסבתא קרה כשיצחק, אחד האחים הצעירים ממנה, דרדר את עגלת התינוקות של אחותו הקטנה במורד המדרגות בבית, ובדרך נס היא לא נפגעה. הוא, שהיה השובב ביותר במשפחה, מצא שזו בדיחה הגונה.

בבית ילדותה הגדול של סבתא היה מרתף, שבו איכסנו מוצרי מזון בסיסים כמו קמח, אורז ושמן בכמויות גדולות, כדי לספק את צורכי המשפחה הגדולה בתקופת החורף הקרה. במרתף אוחסנו גם ריבות, חמוצים ויין מתוצרת עצמית.

אבל, במרתף הזה גר גם נחש שחור ולא ארסי, שניזון מעכברים. הניחו לו לדור במרתף ולא הרגו אותו, משום שהוא הועיל מאוד כמדביר ביולוגי. אבל הילדים, כדרכם של ילדים, פחדו מאוד וכל פעם שאמם רצתה שיעלו משהו מהמרתף, פחדו לרדת ורבו מי מביניהם יעשה זאת.

עוד סיפור קטן ממחיש את האופן שבו ישבו לאכול בבית מרובה בילדים. סבתא מספרת, שאימא שלה הייתה מכינה קערה ענקית של אוכל, וכל הילדים ישבו סביב הקערה ואכלו יחד. אין צורך לומר, שצפיפות זו יצרה קטטות וריבים קטנים, וגם הרבה צחוק, מי אכל יותר ומי אכל פחות. אבל בסופו של דבר, מצבים אלה גיבשו אותם לחבורה של אחים אוהבים וחיזקו את הקשר המיוחד ביניהם. במשפחה כזו, שבה האב היה סנדלר ופרנסתו דחוקה, השפע לא היה מצוי, ולא תמיד קיבלו הילדים בגדים חדשים, לכן העבירו בגדים ונעלים מילד לילד.

סיפור הבריחה

הסיפור מסופר מפיה של סבתא עצמה

"אחרי מלחמת השחרור הגיע הזמן של הבחורים להתגייס לצבא הסורי. מובן שהם לא רצו, ולכן חיפשו דרכים לא חוקיות לעלות לארץ ישראל. אחי הגדול ועוד שבעה חברים עלו בדרכים אלו: הם היו צריכים לברוח מסוריה ללבנון, ומשם הסוכנות היהודית הבריחה אותם לישראל. כך עלו כל הנערים והנערות הצעירים, והקן של "החלוץ" התרוקן מחברים.

"הייתי כל כך מיואשת כי ראיתי שנשארתי ללא חברה. ההורים שלי לא יכלו לעזור לי, כי עם כל כך הרבה ילדים אי אפשר לברוח. יום אחד הלכתי לעבודתי כספרית, ואחת הלקוחות שאלה אותי, מדוע אני עצובה. סירבתי לספר לה, אבל היא לחצה עלי כל כך, עד שאמרתי לה שאני רוצה לעלות לארץ ישראל.

"היא שמעה אותי ואמרה לי: "בואי מחר ונפתור את הבעיה". לא ידעתי שהיא ואחיה עוסקים בהברחת יהודים לארץ. ובאמת, יום אחרי זה, כמו שהבטיחה, החזירה לי תשובה ואמרה, שאכין את עצמי לבריחה ביום חמישי. ביום חמישי התייצב מול ביתי בחור עם רכב ואמר לי, שהגיע הזמן לנסוע. נפרדתי מההורים ומהאחים שלי, ודקה לפני שעליתי לרכב ראיתי את אחי הצעיר בן השבע, יאיר, יוצא בדרכו לבית הספר. שאלתי אותו: "אתה רוצה לבוא איתי?" הוא אמר לי שכן, נתן לי יד ולא ידע לאן אנו נוסעים. הנהג הביא אותנו לתחנת הרכבת, וברכבת המבקר היה אחד מאנשיו של המבריח. הוא העביר אותנו ללא ביקורת כאילו אני הייתי אשתו ואחי היה בנו הקטן. בצהריים הגענו לביירות, עיר הבירה של לבנון, ומשם לקחנו מונית למשפחה, שקשורה לסוכנות היהודית (זה היה יום חמישי אחרי הצהריים). המשפחה הודיעה לסוכנות על כך שאנחנו באים, וביום שישי בערב בשעה שש יצאנו עם המבריחים ואתנו עוד קבוצת יהודים. הגענו לחוף, הכניסו אותנו לסירה והתחלנו להפליג לכיוון החופים של ארץ ישראל. ביום שבת בשעה שבע בבוקר הגענו לקיבוץ "גשר הזיו" ושם קיבלו אותנו חיילי צה"ל ואירחו אותנו בקיבוץ. אחרי יום בקיבוץ נשלחנו למחנה עולים "שער העלייה" בחיפה, שבו שהינו כשבוע בערך".

החיים בארץ אחרי הבריחה

סבתא לאה ממשיכה ומספרת: "סבא רבא, משה, היה בן דוד שלי והוא חיכה לי שאגיע מסוריה. כשהוא שמע שהגעתי, הוא נסע לחיפה למחנה עולים ולקח אותי אל המשפחה שלו. אחי הקטן, יאיר, נמסר למשפחה מאמצת במושב "כפר חיים", שם גדל עד שהיה לנער ועבר לגור בקיבוץ "עין כרמל". הוא חי שם עד שהתגייס לצבא ושירת כחמש שנים בצי הצוללות של חיל הים.

בשנת 1952, כשלוש שנים אחרי העלייה ואחרי התאקלמותי בארץ, התחתנתי עם משה בן דודי, ונולדו לנו שלוש בנות – חמדה, מזל וסמדר. החיים בשנות הנישואים הראשונות היו קשים מאוד. היו אלה השנים שאחרי מלחמת השחרור, בהן באו המון עולים חדשים לארץ, ולא היו מספיק מקומות לשכן אותם. כמו כן לא היה מספיק מזון בארץ וקיבלנו תלושי מזון בהקצבה, זו קרויה "תקופת הצנע". את החלב הביא הביתה עגלון עם סוס כל בוקר, מקרר חשמלי לא היה בבית, היה ארגז ובו שמו כל יום בלוק של קרח ועליו שמו את המזון שלא יתקלקל. גז לא היה בבית ובישלתי על פתיליה, ואת הכביסה חיממנו בדוד על פרימוס.

עם השנים המצב השתפר, הבנות גדלו, למדו התגייסו לצבא. הן התחתנו וילדו חמישה נכדים ותשעה נינים. כעת אני בת 86, עדיין פעילה ויוצאת למועדון יום יום כדי להתעמל ולפגוש חברות. כמו כן אני עושה את הקניות ואת עבודות הבית בעצמי, ומבשלת לנינים מאכלים שהם אוהבים, כמו עלי גפן ממולאים, קישואים ממולאים, קובה מטוגנת, וטבולה".

סיפור מצחיק המסופר במשפחה

סיפור המסופר על ידי סבתא על אחיה הצעיר, יאיר, שעלה אתה לארץ, וכמו שכבר סיפרנו, גדל במשפחה אומנת ב"כפר חיים".

"הימים היו ימי צנע וחסרו הרבה מצרכי מזון במדינה, אבל היות שאחי, יאיר, גדל במושב, הוא חי ברווחה והיה לו כל מה שרצה. אבל יום אחד ראו אותו יושב על העץ ולא מסכים לרדת. הוא אמר שירד רק אם יתנו לו לאכול לחם וסלק, כי כך הוא רגיל מסוריה. שם, בדמשק, היו אוכלים בימים הקרים לחם וסלק חם כדי להתחמם.

"כשיאיר לא הסכים לרדת מהעץ, קראתי לאחי הגדול, משה, ממושב סמוך, כדי לשכנע אותו לרדת מהעץ. כששמע משה את בקשתו הוא כל כך צחק ואמר לו: "למה אתה מבייש אותנו, יש לך פה כל מה שאתה רוצה", ויאיר התרצה וירד. אנו צוחקים כשאנו נזכרים בזאת, אבל יש לזכור, שמדובר היה בילד קטן, שעזב את המשפחה והאחים והתגעגע לדברים שהוא מכיר".

אילן היוחסין – משפחת חולי/ יצחק

סבתא לאה מספרת: "ברשות המשפחה קיים תכשיט של לירה אנגלית מזהב, שעובר במשפחה כבר חמישה דורות. אמא שלי, מזל, קיבלה מאימא שלה את התכשיט לכבוד החתונה שלה, ואני שקיבלתי אותו בחתונתי העברתי אותו לבתי, חמדה. זהו תכשיט יקר מאוד, גם חומרית וגם רגשית, ואני מקווה שימשיך לעבור בהמשך לנכדותיי ולנינותיי".

סבתא רבתא לאה היא בשלנית מחוננת, שמאכלים מעשי ידיה מצטיינים בעידון רב ובטעמים ערבים לחך. הפלאפל שלה, שבני המשפחה אוהבים מאוד לאכול, זכה לפרסום אפילו מעבר לים, כשלאחרונה הופיע בספר בישול, שיצא במוזיאון לארכאולוגיה של רומי העתיקה באחת מערי בלגיה. סמדר, דודתי, המתגוררת בבלגיה, השתתפה בפרויקט של ארכאולוג מזון, שהפגיש אוכל מסורתי ממדינות שהיו בעבר בשטח האימפריה הרומית עם מנהגי התזונה שהיו נהוגים ברומא העתיקה. סמדר בחרה לספר על הפלאפל של סבתא לאה, והוא זכה לצילום ולתיעוד כחלק מתערוכת ממצאים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות.

מצגת תמונות 

הזוית האישית

רועי: היה לי מהנה לשמוע את הסיפור של סבתא רבתא, לאה חולי ולעבוד עם סבתא חמדה ולתעד את סיפורה.