מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה אלנתן, נולדתי בישראל, בירושליים בכ"ה בסיוון, 8.6.1934. אבי רבי אבא אלנתן מרזיוף, נולד בבוכרה בשנת 1870 והוא עלה לישראל בגיל צעיר והתיישב בירושלים ואחר כך בא לפתח תקווה. הוא נפטר בגיל 76 בשנת 1946.

שם אמי הוא שמחה פריחה למשפחת מתתוף. היא נולדה בישראל בשנת 1893 ונפטרה בגיל 88 בשנת 1981. אבא שלי היה רב בישראל ואימא שלי הייתה עקרת בית. שם משפחתי אלנתן היה שמו של סבי, שם זה ניתן כשם משפחה עברי ע"י מנהל בית ספר פיק"א בפתח תקווה, כאשר נכנסתי ללמוד בכיתה א'. משמעות השם אלנתן הוא האל נתן. ה' נתן וייתן ברכה לכל המשפחה. אני הבן ה – 19, בן הזקונים של המשפחה שלי, היינו 19 אחים ואחיות.

אשתו הראשונה של אבי ילדה לו שמונה בנות, אשתו השנייה ילדה חמש בנות ובן והשלישית, אמי, שמחה, ילדה לו שני בנים: דוד ואני ושלוש בנות: מלכה, זילפה ותמר. אבא שלי קרא את שמות שלושת בניו על שמות המלכים: האח הגדול שלי קראו לו משיח (משה), השני על שם דוד המלך ואני על שמו של שלמה המלך.

אבא שלי אלנתן מירזיוף, נולד בבוכרה, הוא היה שם סוחר גדול, אולם ידע לקבוע עתים לתורה וקיבל את תורתו מפי מורים גדולים ומפורסמים. על כן המשיך ללמוד. זכות גדולה הייתה לו בעלותו לא"י עוד לפני פרוץ המהפכה הבולשביסטית ברוסיה ובבוכרה. הוא ניצל מציפורני הסקציה בעוד מועד.

אבי היה בורח מן הכבוד ונחבא אל הכלים. אולם בני עדתו ידעו היטב את סגולותיו ואת מעלותיו, והם בחרו בו כחבר ועד העדה בירושלים על אף התנגדותו. כאשר הוקם וועד הצעירים שמח לעודדם ולתמוך בהם. הוא היה מתאמץ לגאול את קרקעות ארצנו, ובלי להתחשב עם הרווחיות או הכדאיות המסחרית היה קונה קרקע ובלבד שתעבור לבעלות יהודית. הוא היה היוזם והמבצע הראשון להקמת החברה שתטפל בתחבורה בירושלים ומירושלים ליתר חלקי הארץ. הוא היה איש חסד ונדיב באופן יוצא מן הכלל. הוא לא השיב פני איש ריקם, וביתו היה פתוח לרווחה בכל עת ובפרט בזמני החגים. הכנסת אורחים וגמילות חסדים היו מנת עיסוקו ברוב ימיו.

בשנת תרצ"ט עבר לפתח תקווה והשרה בין בני עדתו רוח נדיבה ויהדות נאמנה. באחרית ימיו נהג להגות בתורה ולא מעט דלה מתוכם פנינים יקרי ערך לתורה ולתעודה. הוא היה ציוני מובהק, וליבו היה תוסס וער לקראת כל הישג לאומי ועדתי. אמי, שמחה פריחה, הייתה עקרת בית, ללא מקצוע. באופייה הייתה אישה מאד נוחה. בשלנית אחת הטובות בעולם, את התבלינים שמה הכל לפי היד. האחיות והגיסות לקחו ממנה את המתכונים של המאכלים הבוכריים. אבי קבור בהר הזיתים בירושלים ואמי, בגלל שהירדנים לא נתנו להיכנס להר הזיתים נקברה בהר המנוחות בירושלים. היא נטמנה על יד אחיותיה, כ – 50 מטר ממנה קבור הנשיא בן צבי.

 סבא שלמה

ילדותו של סבא

בילדותי גדלתי בירושלים, הבית בו גדלתי היה בית אבנים, וכמו שנהוג בירושלים הייתה לנו חצר גדולה פנימית, ומסביב הכל היה אבנים. רוב הסיפורים והשירים שהורי סיפרו לי היו בשפה העברית. אהבתי את השיר של עמנואל זמיר, שכתב לי על הגב "אל אדמות לכיש". בבית נהגנו לחגוג חגים לפי המסורת שלנו. כל המשפחה הייתה מתכנסת, והיינו חוגגים את כל החגים יחד. במיוחד אהבתי את חג הפסח, מכיוון שבפסח היינו יושבים כולנו קוראים ושרים את ההגדה מההתחלה עד סופה. היינו קרוב ל – 50 איש בכל פעם. בשבתות הלכנו לבית הכנסת, התפללנו, וכשחזרנו שרנו שירי שבת ואכלנו יחד ארוחת שבת. המאכלים היו בדרך כלל ישראלים, אבל היו גם מאכלים בוכריים. נולדתי לעדה הבוכרית. לדוגמא: יש סוגים של מיני אורז, פלוב – בשר בקר יחד עם אורז וגזר. באחש – אורז שצבעו ירוק, בגלל הכוסברה ויחד עם כבד ובשר. דושפרה – קרפלך עם מרק וגרגירי חומוס.

למדתי בירושלים בחדר, אחר כך למדתי בגן יונה, על שם יונה הגננת. לאחר מכן בגיל חמש עברתי לפתח תקווה, ושם למדתי בבית הספר פיק"א, למדתי בתיכון "אחד העם". אהבתי ללמוד בבית הספר מקצועות ריאליים: מתמטיקה, פיזיקה ועוד. החברים שלי היו: חגי דינוביץ', דוד כהן, דוד מושבי ועובדיה עקרבי. אהבנו לשחק ביער. שיחקנו באותם ימים משחקי גלגל. היינו לוקחים גלגל ישן וברזל והיינו רצים עם הגלגל ומגלגלים ודוחפים אותו עם הברזל ברחובות. היה לנו כדור טניס, ושיחקנו נגיחות בעזרת הראשים עם כדור הטניס. שיחקנו גם בקלאס, בחבל, כדורגל ברחובות ועוד.

יצאתי לעבוד בגיל צעיר, כיוון שהתייתמתי בגיל צעיר, ולכן הייתי צריך לעזור בפרנסת הבית, שהרי היינו משפחה מרובת ילדים, ולכן בתקופת התבגרותי בתיכון הייתי עובד בשעות הערב בקולנוע לאחר שעות לימוד בבית הספר. בשום אופן לא עבדתי בשעות הלימודים רק בערבים כפי שציינתי. את בר המצווה שלי חגגתי בדיוק ביום השנה לפטירת אבי. פרשת השבוע הייתה "פרשת ויקרא". הייתי חבר בתנועת הנוער העובד, וכשהתבגרתי הייתי רכז נוער במכבי הצעיר. אני זוכר טיולים וכל מיני פעילויות חוויתיות שהיו לנו. אני זוכר את הטיול לירושלים, שהיה חוויה חזקה עבורי. בזמן הכרזת המדינה בשנת 1948 הייתי תלמיד כיתה ח' בבית הספר, זכור לי כששמעתי על קום המדינה שמחתי והתרגשתי מאד ויצאנו לרחובות וחגגנו עד הבוקר.

צבא

השירות הצבאי היה בשנת 1952-1955 במסגרת צה"ל הייתי צריך להיות בחיל האוויר, כעבור טירונות של שלושה וחצי חודשים, הרמטכ"ל משה דיין נתן פקודה לגייס את כל המתגייסים שיש להם בגרות לגדנ"ע למעברות. הייתי מדריך וסגן מג"ד בגדנ"ע, הייתי אחראי על גדוד מבטחים בפתח תקווה וסביבתה במעברות: עמישב, ראש העין, מחנה ישראל, יהוד, גני תקווה, קריית אונו. הנחלנו ולימדנו את השפה העברית, שירה, ריקודי עם, אימונים צבאיים ומקצועות צבאיים וטרום צבאיים. במסגרות אלו התחנכו אלפי תלמידים וסייעתי בקליטת עלייה והתערות בארץ.  כשהשתחררתי מהצבא הייתי במספר מלחמות. מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים נלחמתי בג'נין עד שכם, מלחמת יום כיפור הייתי מגוייס 11 חודשים והייתי אחראי על כל התחבורה: מערכת התובלה של כל פיקוד הדרום.

אהבה

אני ונירה אישתי נפגשנו כשהייתי מנהל לשכת נוער ברמתיים ונירה סבתך באה לקבל עבודה בתור מדריכת נוער בקייטנה. היא הייתה תלמידת סמינר וכך הכרנו. היא הייתה בת 19 ואני בן 27. אימא שלה אמרה לה אם את רוצה להיות מאושרת תתחתני עם עובד מדינה (לחם יהייה לך). נירה שאלה אותי אתה מורה? עניתי שכן. אתה תהיה בעלי, כך אמרה – וכך היה. יום יום התראינו. בסוף הקייטנה התחתנו בפתח תקווה בשנת 1961, באולמי גיל. החתונה שלנו הייתה חתונה מפוארת עם הרבה אירועים והייתה שם להקת "עמנואל זמיר" שניגנה לנו רוב הזמן. קיבלנו מתנות רבות ושונות ממה שנותנים היום: מגהצים, סיפולוקס (מכשיר סודה) ועוד. את ירח הדבש בילינו במלון בנתניה.

שנינו היינו מורים ולאחר מכן מנהלי בית ספר. היינו זוג יונים, אהבנו לטייל בארץ עם המשפחה. בכל חופשת קייץ נסענו לטייל עם הקראוון לחו"ל, הקמנו אני וסבתך את קייטנת גיל גל גול בחולות ראשון לציון, קייטנה מספר אחת בגוש דן, שאליה היו הרבה נרשמים. אהבנו אני ונירה את החיים הטובים, היינו עושים הכל ביחד. פעילויות התנדבותיות למען הקהילה, בליונס, אהבנו ללכת למסיבות ולעשות שמח, להתחפש, לשמח לבב אנוש שזה סוד לאריכות ימים. בשנת 2020, נירה נכנסה לניתוח ולא יצאה ממנו – עצב וכאב גדול שלא מרפה ממני עד היום. וחסרונה עצום עבורי.

סבא עם סבתא נירה ז"ל

החלום: החלום שהיה לי – הייתי יזם, וכל הזמן הייתי שקוע בפיתוח יוזמות לא יושב על השמרים. חלמתי גם להקים משפחה. החלום התגשם. הקמתי ויזמתי את קייטנת גיל גל גול, הקייטנה מספר אחת. הכרתי גם את נירה, שבאה לחפש עבודה והקמנו יחד משפחה לתפארת. זה היה כרוך בעבודה רבה ובהשקעה רבה – הכנת מדריכים, פעילויות, אוטובוסים וכו'.

החלום שיש לי – לראות את כל הנכדים והנכדות שלי עם תארים אקדמאיים, חלום שהולך ומתגשם. הדר לומדת רפואת שיניים, שקד ויובל לומדות רפואה בליטא, עמית מהנדס מחשבים, עומר – אלקטרוניקה, עידן מצטיין בלימודים, אגם לומדת רפואה. מעיין סיימה מסלול מדעים ובגרויות בהצטיינות ואני כל הזמן דוחף לכך.

שלמה אלנתן-גלגולו של חפץ

הזוית האישית

אגם: היה מאוד מעניין, חוויתי, מעשיר ומשמעותי עבורי לדעת על חייו של סבא שלי. מעבר לכך זה היה מאוד מהנה ומשמח לשמוע על סיפוריו ולמדתי ממנו המון. העבודה הזאת כל כך הייתה משמעותית עבורי כי סבא שלי אדם מרתק וסיפוריו עניינו אותי עד מאוד, בנוסף לכך סבא שלי בן אדם זהב ובן אדם מדהים והעבודה הזאת אפילו קישרה עוד יותר ביני לבינו. העבודה נתנה לי את המקום בעצם לשלב לימודים עם משפחה. אני שמחה שנתנו לנו את העבודה הזאת. זאת זכות אדירה.

סבא שלמה: היה לי מאוד מהנה מאוד שמחתי כשאגם סיפרה לי על העבודה של תכנית הקשר הרב דורי נהנתי מאוד לדבר עם אגם על חיי זה אפשר לי להיזכר ברגעים מקסימים מחיי ומעברי.