מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שושנה זלצברגר ז"ל – הפרח בגני

2018 - חוף הים אימא ז"ל, חנה אני והמטפלת
אימא חנה ואני 1964
חיי אמי - שושנה זלצברג ז"ל

ילדות אמי שושנה זלצברגר, וכפי שקראו לה גם בחו"ל רוזי או רודיקה, נולדה כבת יחידה להוריה פאני ומרקו אוסט בתאריך 16/06/1935, בעיר בריילה שברומניה.

אמי התגוררה יחד עם הוריה בעיר בריילה בבית פרטי ברחוב: "stefan cel mhare". משפחתה של ימי הייתה משפחה אמידה ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היה לאביה כלבו למזון והוא היה הספק הראשי של המזון לצבא הרומני. אמה שהייתה עקרת בית הייתה אשה חולנית מאד.

אמי שושנה בגיל שלוש

תמונה 1

אמי סיפרה שהבית בבריילה היה גדול ויפה, מאחור היה גן גדול עם עצי פרי ופרחים. מתחת לביתם היה מרתף ענקי ששימש גם כמחסן קירור למוצרי חלב, ואל המרתף התחברו מנהרות תת קרקעיות שבהתחלה לא ידעו כלל על קיומם.

בשנת 1939 החלה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים פלשו לרומניה ורומנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים. אמי הייתה בת חמש כשהחלה המלחמה.

התבגרות בצל המלחמה

אמי סיפרה שהייתה מוכשרת מאד וכבר בגיל צעיר ידעה קרוא וכתוב ולכן החלה ללמוד בבית ספר יסודי יהודי ישר בכתה ג', ואף קיבלה פרס הצטיינות לימודית.  בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה נסגר בית הספר היהודי ואמי נשלחה לבית ספר ממשלתי. לאחר כשנתיים עם התגברות האנטישמיות והגזרות כלפי היהודים, נשלחה אמי לבית ספר נוצרי במנזר קתולי גרמני בשם "סנטה מרייה" והוסכם לקבלה תמורת כסף, למרות יהדותה. שם נאלצה אמי להסתיר את יהדותה.

במהלך אותה תקופה הגרמנים גירשו את משפחתה מביתם, כיון שאחד המפקדים הנאצים השתלט על ביתם והתגורר בו יחד עם משפחתו, ומשפחת אמי נאלצו לעבור למקום אחר. אביה של אמי, מרקו, היה עשיר ולכן לא נשלח למחנה עבודה. הגרמנים החרימו לו את החנויות והוא עבד כשכיר באחת מהחנויות. למזלו, עובדיו הנאמנים ניהלו עבורו את החנויות והמשיכו להזרים לו חלק מההכנסות.

אמי למדה בבית הספר הנוצרי עד לשנת 1947, ואז חזרה ללמוד בבית הספר הממשלתי וסיימה את לימודיה בשנת 1951. בשנת 1947 החלה התנועה הקומוניסטית להתחזק בעולם וברומניה בפרט. התנועה דגלה בעיקרון בעלות משותפת על הקניין, והורתה שהבעלות הפרטית – הקפיטליסטית ואמצעי הייצור שלה יהיו משותפים לכל. הקומוניסטים החלו לרדוף אחר בעלי ההון ופעלו נגד צבירת רכוש פרטי. גם משפחתה של אמי נפגעה, הקומוניסטים סגרו את החנויות של אביה, וחוקקו חוקים שונים להגבלת הרכוש הפרטי, ביניהם איסור החזקת מטבעות זהב. סבי שהיה בעל הון רב נאלץ להחביא חלק מהונו וחלק מתכשיטיו הטביע בנהר, כי חשש מהמשטרה החשאית – הסקוריטטה. סבא נעצר על ידי המשטרה החשאית לחקירה, במשך עשרה ימים עונה והוכה כדי שיגלה היכן החביא את הונו, אך סבי לא גילה.

עם התבגרותה הייתה אמי רזה וגבוהה, שיערה שחור ומקורזל והייתה חביבה על אנשים. כיוון שהייתה בת יחידה להוריה ואמה בגלל חולניותה לא התערבה כמעט בחינוכה, סבי חינך את אמי בחינוך קפדני וקשוח, כמעט שלא ניתן לה לצאת מהבית ולכן את רוב זמנה בלתה בקריאת ספרים. בתקופה זאת אמי אהבה מאד לקרוא ספרים ועד ערוב ימיה קראה בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית (צרפתית נלמדה בבתי הספר באותה עת כשפה שנייה). בבית הספר אהבה אמי ללמוד בעיקר ספרות וביולוגיה וחלמה להיות רופאה. אולם גם פה הקומוניסטים פגעו בחלומה, כיוון שלפי חוקיהם, זכויות אלו ניתנו לבני הפועלים בלבד ואביה לא היה פועל, ולכן נאלצה ללמוד הנהלת חשבונות. סבתי לא ויתרה על חלומה, היא נסעה לעיר אחרת ואמרה שהיא בת פועלים והחלה ללמוד רפואה, אולם הלשינו עליה שהיא בת עשירים ולימודיה הופסקו, ונאלצה לשוב ללימודי בנקאות והנהלת חשבונות.

לא טוב היות האדם לבדו

את בעלה – יולי זלצברגר (בארץ שמו עוברת לאלישע) אמי הכירה בשידוך. אבי הגיע לבריילה מגלץ. קוריוז קטן – ניתן לראות את אבי ואמי בתמונה משותפת של אירוע משפחתי טרם היכרותם, אמי הייתה כבת תשע ואבי בן תשע עשרה.

חוויה שאמי התקשתה לשכוח, הממחישה את קשיחותו של אביה, בגיל שמונה עשרה, לפני מסיבת אירוסיה לבשה אמי את שמלת האירוסין ורכבה איתה בגאווה על אופניה, כמובן שכשחזרה לביתה הייתה השמלה מלוכלכת, כשראה זאת סבי סטר לה בעוצמה על פניה.

אמא ואבא ביום החתונה: 14/8/1955

תמונה 2

בשנת 1955 נישאה אמי לאבי בחצר בית אביה שבבריילה. שנה אחרי זה עברו להתגורר בבוקרשט בירת רומניה.

בבוקרשט אמי עבדה כמנהלת חשבונות במפעל NATIONAL, מפעל אלקטרוניקה לייצור טלויזיות ואבי עבד כמרצה בכיר בבית ספר למנהלי בנקים ולאחר מכן עבד כמפקח ראשי על הבנק בבוקרשט.

בתאריך 18/8/1955 נולדה בתם הבכורה חנה (רוקסנה), ובשנת 1961, נולדתי אני, עדה (אדריאנה). שלוש שנים לאחר מכן נפטרה סבתי פני.

ברומניה מימין לשמאל: אבא אלישע, אימא שושנה, סבא מרקו אני ואחותי

תמונה 3

עלייה וקליטה

אבי שהיה פעיל ציוני בתנועת "דרור הבונים" נרדף ע"י התנועה הקומוניסטית בגלל פעילותו הציונית למען העלייה לארץ ישראל.

אמי סיפרה שכשאבי היה בן 32, נשוי ואב לילדה (חנה אחותי), נעלם אבי לשבוע, הוא נחטף ע"י המשטרה החשאית ונחקר על פעילותו הציונית כדי שימסור שמות של פעילים ציוניים. אבי לא נכנע. תופעה זו של חטיפה מהבית לחקירות חזרה על עצמה מספר פעמים. בפעם הראשונה שאבי נלקח לחקירה שערו הלבין מרוב פחד, ובפעם האחרונה שנלקח לחקירה נאמר לו, שיודעים הם שלא שינה את דעותיו הציוניות על עלייה לארץ ישראל והמליצו לו לעזוב את רומניה ולא לחזור לעולם. כדי לקבל אישור יציאה מרומניה נאלצה אמי ומשפחתה לחתום שהם מוותרים על רכושם, הונם ובית סבי לטובת השלטון הרומני. וכך עם בגדים מועטים וללא דברי ערך עזבה משפחת אמי את רומניה בתאריך 20.12.1964 באמצעות טיסה לנאפולי שבאיטליה. אמי סיפרה שבנמל התעופה עשו בדיקה בחפציהם למציאת דברי ערך ולבסוף כשלא מצאו דבר, הסירו מאוזני ומאוזני אחותי עגילי זהב.

בנאפולי המתינו כשבועיים להפלגה על אונייה בשם "אנוטריה", ההפלגה באנטוריה נמשכה כחמישה ימים במזג אוויר סוער. כולם ננעלו בתאיהם והקיאו, ורק אני שהייתי אז כבת שלוש, השתעממתי ועליתי לבד על הסיפון, לא היה שם איש, רצפת הסיפון הייתה רטובה וחלקלקה והאונייה הטלטלה מצד אל צד, גלים גבוהים הציפו את הסיפון  והספינה נטתה על צידה מה שגרם לי לאבד את שיווי משקלי, ולהחליק לעבר הים, ברגע האחרון ממש הגיע סבי מרקו תפס אותי בידו ומשך אותי פנימה.

בתאריך 12/01/65 הגיעה משפחתי לנמל חיפה, שם חיכתה נציגות של הסוכנות היהודית ונתנה לנו את כל התעודות והאישורים הנחוצים. הורי ביקשו מהנציגים של הסוכנות לגור בחיפה ליד דוד של אמי, אז אמרו להם אל תדאגו אתם תגורו 10 דקות מחיפה והפנו אותנו לנהריה.

הנסיעה לנהריה באותה עת ערכה כשעה וחצי, משם הגענו לדירה של הסוכנות בבניין בשכונת טרומפלדור בנהרייה. קיבלנו מפתח לדירה שבה חיכו ארבע מיטות ברזל, מזרוני קש, ושמיכות צמר אפורות ועוקצות. כיוון שהיינו שבעה נפשות (סבא מנדל וסבתא גיזלה, סבא מרקו, הורי אני ואחותי) נשלחנו אני ואחותי ללון אצל השכנים. לקח כמה ימים עד שחברו את הדירה לחשמל. לא היה לנו מקרר אז אמי לקקחה ארגז ושמה בו קרח, גם תנור בישול לא היה ובשלו על פרימוס. לא היה ארון אז אבי אלתר ועל שני ארגזים תלה מוט ועליו קולבים,  "ארון" זה, ששמש גם כחייץ ביננו הבנות לסבי שלן איתנו בחדר. בינתיים הגיעה "חברת ההובלה " סוס ועגלה להעביר את סבא וסבתא (הורי אבי) לשכונת עמידר בנהריה, אני כמובן שמחתי להצטרף לנסיעה.

ב 16 לפברואר 1965, נשלחו הורי ללמוד עברית באולפן בתנאי פנימייה, ואנו הבנות נשארנו לגור יחד עם סבא בנהרייה. כיוון שלהורי לא היה כסף לנסיעות, הגיעו לבקרנו פעמיים בלבד. לאחר חצי שנה שהורי סיימו את אולפן העברית החלו הורי לחפש עבודה. סבי החל לעבוד במפעל במשרדי מס הכנסה בחיפה וסבתי עבדה במפעל "ישאסבסט" שבנהריה (עוד לפני שהבינו שזה חומר מסרטן), למזלי בעקבות צמצומים אמי פוטרה ומצאה עבודה במפעל: "דשנים וחומרים כימיים" במפרץ חיפה בו עבדה עד שפרשה לגמלאות.

מצפון נפתחה הרעה

כשנתיים לאחר העלייה לארץ פרצה מלחמת ששת הימים. גרנו אז בנהרייה, והושפענו מאד מההתרחשויות בגבול הצפון. אימא עבדה כשבועיים במפעל דשנים בחיפה, בגלל מצב החירום התחבורה הציבורית לא עבדה כסדרה ואמי נאלצה לנסוע למקום עבודתה בקריית אתא בטרמפים, בעיקר עם חיילים שחזרו מהצפון. לאמי קרה מקרה שהגיעה לעבודה מוקדם מאד והמפעל היה עדיין ריק, פתאום נשמעה אזעקה, המקלטים היו עדיין נעולים, ואמי לא ידעה מה לעשות ופשוט התבוננה במטוסים שעברו מעליה, ואפילו ראתה איך הופל מטוס סורי על ידי טיל הוק, כנראה בדרך לרמת דוד.

כיוון שמפעל דשנים הוא מפעל כימי עם סכנת התלקחות ויזהום גבוהה (מתקנים ליצור אמונייה) הציבו מסביב חגורת טילים להגנה נגד מטוסים מחשש להתקפה סורית ופגיעה במתקנים הרגישים שעשויים לגרום לפיצוץ וזיהום של איזור הקריות וחיפה.

בבית הורי נערכו לקראת המלחמה. בכניסה לבלוק כל השכנים יחד עם מתנדבי הג"א (הגנה אזרחית) נרתמו למילוי שקי חול שהוצבו בכניסה לבלוק. האזרחים התבקשו להדביק פסי דבק בצורת שתי וערב על שמשות החלונות כדי למנוע פיזור של הזכוכיות במקרה של פיצוץ השמשות. בלילות היה מצב של האפלה מוחלטת והיה אסור להדליק אורות מחשש למטוסי אוייב, כדי לתפקד בבית עם אור, בנוסף לתריסים הסגורים, כוסו החלונות בשמיכות שחורות. עם הניצחון, כל המדינה חגגה בתחושת אופורייה וחשו גאווה וביטחון בצה"ל. מלבד מלחמה זאת עברה אמי את מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל, מלחמת המפרץ.

באוגוסט 1968 עברנו מנהריה להתגורר בבלוק ברחוב חניתה 54 שבשכונת נווה שאנן בחיפה. הייתה זאת שכונה של עולים ותיקים וצברים ואחותי ואני נמנעו מלדבר רומנית. אהבנו לבלות בחוץ במשחקי חצר ורכשנו חברויות חדשות בשכונה ובבית הספר.

למה כובע?

אחד הסיפורים שאמי סיפרה שביום חורף אחד אחותי מצאה בארון כובע אדום עם פונפון והחליטה לקחתו לבית הספר, כשחזרה מבית הספר ואמי ראתה את הכובע על ראשה של אחותי היא כמעט התעלפה וצעקה עליה, מדוע לקחה את הכובע, אחותי לא הבינה על מה המהומה, ואמי הסבירה לה שבתוך הכובע בסמוך לפונפון טמון יהלום שאותו הבריחו מרומניה בתוך הכובע.

משלח יד וקריירה

אבי התקדם בקריירה והפך להיות פקיד שומה של מחלקת חקירות במס הכנסה בחיפה ובצפון ואמי המשיכה לעבוד בדשנים במחלקת מנהלת חשבונות בתמחיר (אמי סיפרה שבתחילת עבודתה בדשנים נשאלה אם יודעת לעבוד עם המערכות הקיימות במשרד הנהלת חשבונות, בלי להתבלבל ענתה שכן והתקבלה לעבודה, כדי להשלים את הפער הייתה אמי נשארת כל יום אחרי שכולם עזבו כדי ללמוד את המערכות וכך התמקצעה בכוחות עצמה). אמי הייתה מה שנקרא: לומדת עצמאית. למדה בכוחות עצמה את רזי המחשב, ובהמשך התעדכנה כל הזמן, שיחקה משחקי מחשב ונהגה לומר: "אני מכורה למחשב".

אמי אהבה מאד בעלי חיים והייתה מאכילה במקום עבודתה את החתולים ולפעמים גם נימיות שהתקבצו וחיכו בשעה הקבועה ליד הביתן שבו עבדה.

אמי שלטה בארבע שפות, קראה ספרים רבים, וכן עשתה מסטר ברייקי, וחיבבה מדע בדיוני. הורי טיילו יחד בעולם במדינות רבות, פעם אחת טיילו בנפאל ליד האוורסט, ואיש אחד מהקבוצה שקרסולו היה נפוח לא יכל לעלות עם שאר הקבוצה אל ההר, אמי עשתה לו רייקי וכל הכאבים והנפיחות התפוגגו, הוא היה מאושר ועלה יחד עם כל הקבוצה אל האוורסט. לאות תודה העניק האיש לאמי שרשרת במתנה.

בנובמבר 1992 עברו הורי לדירה חדשה ברחוב טבנקין בנווה שאנן חיפה. ושם חיו הורי יחדיו עד לפטירתם.

המקרה המוזר של האור בשעת לילה מאוחרת

מקרה מוזר שהורי סיפרו, היה שמאז שעברו לדירה החדשה היו בדירתם הפסקות חשמל לעיתים קרובות. הם הזמינו שלושה מומחים לפתרון בעיית החשמל. כל פעם שהיו הורי נוסעים מחוץ לעיר, כשחזרו מצאו את הדירה ללא חשמל. בשנת 1994 בתאריך 28 בספטמבר חזרו הורי מחו"ל, זה היה בסוכות. אבא התיישב על הספה ופתאום ראה בכיוון המטבח כדור אור סגול משונה מרחף באוויר בגובה של כמטר מהרצפה, באמצע הכדור היה עיגול סגול כהה שפעם כמו לב. אבא קפא על מקומו וקרא לאמי שראתה גם את התופעה המדהימה והמוזרה, אימא העבירה את ידה בפליאה דרך הכדור הסגול וראתה את כלי הדם בידה כמו בשיקוף רנטגן. הכדור ריחף לו בבית ונעלם דרך חלון המרפסת שהיה סגור עם תריסים מוגפים. מאז אותו יום פסקו הפסקות החשמל. הורי היו עדים למקרה מוזר זה וכמה שכנים וילדים למטה בבלוק סיפרו שגם הם ראו את כדור האור המרחף וחשבו שאולי זה אור פנס סגול.

הורי חיו חיים יפים, פרשו לגמלאות המשיכו לטייל בעולם, זכו לשישה נכדים ונכדות. אבי נפטר בשיבה טובה בתאריך 8/6/2015, ואמי זכתה לנין ראשון ונפטרה בתאריך 23/4/2019 לאחר שחלתה בניוון שרירים ALS.

יהיה זכרם ברוך.

מצגת תמונות משפחה 04.07.22

מצגת אלבום תמונות

הזוית האישית

עדה: את כל המידע על סיפור חיי אמי אספתי כשכתבתי עבודת שורשים יחד עם בתי ואמי. ההשתלמות גרמה לי להוריד את עבודת השורשים מהמדף, ולחזור אחורה בזמן. שקעתי בקריאת העבודה, והנה נזכרתי באירועים שאמי סיפרה לי עליהם שנשמטו מזיכרוני.

לא מזמן מלאו ארבע שנים לפטירת אמי. ואני מרגישה שהעיסוק בחייה מחייה מחדש את זיכרונה של אמי בליבי, אמנם אין יום שעובר שאין משהו שלא מזכיר לי אותה, אך העלאת הסיפור על הכתב, שמירתו במאגר סיפורי מורשת ושיתופו ברשת, תאפשר לכל בני המשפחה ולאנשים הקרובים אליה, אלה שהיא הייתה משמעותיתעבורם, לחלוק עמם את הזיכרונות.

תודה על ההזדמנות.

סיפור זה הועלה לפרסום ע"י המורה עדה שוייצר, במסגרת ההשתלמות למורים מובילי תכנית הקשר הרב דורי, שהתקיימה בבית יציב בתאריך 4.7.22.

מילון

אונייה "אנוטריה"
אונייה "אנוטריה" (Enotria) נבנתהו עבור חברת "אדריאטיקה" - חברת ספנות איטלקית, שהפליגה במסלול שבועי שחיבר את צפון איטליה (טריאסטה, ונציה), דרום איטליה (בארי, ברינדיזי), פיראוס, קפריסין וחיפה.

הסקוריטטה
סקוריטטה (ברומנית: Securitate) הוא הכינוי המקובל של "מחלקת ביטחון המדינה" (Departamentul Securităţii Statului) ברומניה, בתקופת השלטון הקומוניסטי במדינה. ארגון דומה התקיים לפני מלחמת העולם השנייה וכינויו היה "סיגורנצה". הסקוריטטה הוקם ב-30 באוגוסט 1948 בצו 221 של נשיאות האספה הלאומית הגדולה של הרפובליקה העממית הרומנית.

ציטוטים

”"אני מכורה למחשב"“

הקשר הרב דורי