מאגר סיפורי מורשת

אני חיים מיקו יחיאל, גדלתי בשכונת שפירא. נולדתי ב- 9.5.1955 בערב ל"ג בעומר. אימא שלי חיכתה לאחותי שתחזור מבית הספר, התעכבה עם היציאה לבית החולים, וכך יצא שנולדתי במונית בדרך לבית החולים.

למדתי בבית ספר ויתקין אותו אהבתי מאוד, יחד עם ניצה אשתי. גדלתי בבית בו דאגו לנו תמיד, אך היה קושי. הוריי היו ניצולי שואה והדבר היה מורגש בחיי היום יום. אסור היה להרעיש, וחייב היה להיות מסודר תמיד. כל מה שקרה בבית לא נחשף לאנשים בחוץ, משום שהפחד מהגרמנים עדיין היה שם. כל המשפחה שלי נספתה בשואה, חוץ מהוריי ואחותה של אמי שהגיעה איתה לארץ, אך לצערנו הרב נפטרה בגיל צעיר. לבתי דליה ז'רמן נתנו את השם על שם דודתי ז"ל.

כילד אני זוכר שהיה בשכונה רוכל שמכר מלבי, עוגות, שוקולדים ומתוקים, וכל פעם שהייתי בא הוא היה נותן לי דברים בחינם. חשבתי שהוא דוד שלי או משהו כזה ולא הייתי מבין למה. אחר כך התברר לי שהוא היה גם זגג, ולי היה תחביב של זריקת אבנים שגרם להרבה חלונות להישבר, אז כל פעם שחלון היה נשבר הוא היה מביא לי שוקולדים בחינם ולא אומר לי שזה בגלל שדאגתי לו לפרנסה.

כשהייתי בן 10 התחלתי ללמוד כדורגל בקבוצת גדנ״ע יהודה יחד עם אחי הגדול משה. התאהבתי בזה, ועד היום אני אוהב כדורגל מאוד ורואה משחקים רבים. בגיל 15 עליתי לקבוצת הנוער ובפעם ראשונה טסתי לחול לטורניר בגרמניה ובהולנד. חודש לפני הטיסה חלמתי על הנסיעה מרוב התרגשות. כשטסנו הטורניר היה מאוד מוצלח. שיחקתי בגדנ"ע עד גיל 18, אז התגייסתי לצבא.

את אשתי ניצה הכרתי מכיתה א'. תחילה היינו חברים אך עם חלוף הזמן התאהבנו ונהיינו לזוג. כשהייתי בן 15 והוריה של ניצה נסעו לירושלים לכמה ימים, הגענו לביתה עם כל החברים ותכננו להישאר לישון בלילה, אך הוריה חזרו מוקדם מהצפוי וכששמענו את המכונית מתקרבת ברחתי דרך החצר הפנימית, קפצתי מעל הגדר, כך עברתי לרחוב המקביל. הוריה של ניצה מעולם לא שמעו את הסיפור, הבריחה הייתה מוצלחת.

התגייסתי לצבא, ומייד לאחר הגיוס פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך השירות הייתי בבסיס קרוב לבסיס של ניצה אשתי וכך היינו נפגשים. בגיל 20, כשאני עדיין בצבא, התחתנו. החתונה הייתה מדהימה. היה חום אימים, היא הייתה באוגוסט בהשתתפות 700 אנשים, ואם לא די בכך – הרב איחר להגיע. כל זה לא קלקל את השמחה. לאחר החתונה נסענו לירח דבש ואז חזרנו לצבא.

ניצה השתחררה ואחריה גם אני ובגיל 21 נולדה דליה, בתנו הראשונה. אחרי הצבא היה לי חבר שהציע לי ללמוד אצלו ליטוש יהלומים, וזה מה שעשיתי במשך שנה, אך עם תחילת דרכי בליגת העל בכדורגל,  בקבוצת הכוח רמת גן, לא התאפשר לי להמשיך בלימודים והתחלתי לעבוד אצל יושב ראש הקבוצה כסוחר ארנקים. בהמשך שימשתי גם כקפטן הקבוצה. שיחקתי כבלם, ועונה אחת הוכתרתי להיות סגן מלך השערים.

פעם כששיחקתי בליגת העל, הבקעתי בדקה ה-90 שער עצמי. בזמנו הייתה ברדיו תוכנית בשם "שירים ושערים", והודיעו ששחקן הכוח הבקיע שער עצמי בלי לומר מי. אבא שלי שמע ברדיו והתחיל לקלל את השחקן ולכעוס. אחרי זה כשאמרו שזה חיים יחיאל הוא אמר שזה קורה לגדולים מכולם ושהכל בסדר.

כשהייתי בן 22 עברנו כל המשפחה לגור בראשון לציון בדירה שרכשנו. שם שנתיים אחר כך נולד אבי בני השני. באותה תקופה הייתי מצטיין הקבוצה. לפני הולדת בני הוזמנתי לשחק בנבחרת ישראל. התאמנתי איתם, אך אחרי משחק אחד נפצעתי, והמשכתי לשחק בקבוצת הכוח רמת גן, לאחר מכן עברתי לעונה אחת למכבי פתח תקווה, בסוף אותה עונה חזרתי להכוח רמת גן.

בגיל 34 פרשתי מכדורגל ונסענו כל המשפחה לארצות הברית. בארצות הברית היינו שנתיים ועבדתי במפעל משפחתי לתכשיטים ולזהב. היה נחמד מאוד, היינו עם המשפחה והילדים. טיילנו הרבה, אבי למד לשחק כדורגל, דליה הייתה תלמידה מצטיינת, נסענו ללאס וגאס, דיסנילנד ועוד הרבה מקומות.

כשחזרנו מארצות הברית, ולאחר תקופה שלא עבדתי, חזרתי לעבוד בבנק דיסקונט עד שהשנה יצאתי לפנסיה. עכשיו אני נהנה מהחיים עם הנכדים. הנכדים באים לישון אצלנו כל סוף שבוע ואנחנו צופים בסרטים, הולכים לשחק באולינג, הולכים לארומה וצופים יחדיו בכדורגל. בנוסף אנחנו הולכים יחדיו לצפות במגרש במשחקים של קבוצת הפועל פתח תקווה, שהמנכ"ל שלה הוא אבי בני. השנה הקבוצה עלתה לליגת העל והשמחה הייתה גדולה.

כשהייתי בן 50, אבי הוזמן למשחק ראשון בנבחרת ישראל, באירלנד, כחלק ממוקדמות אליפות היורו. הוא הפתיע אותי עם כרטיס טיסה לאירלנד, ובאותו משחק שהיה משחקו הראשון בנבחרת, הוא הבקיע שער. פספסתי את זה ומישהו אמר לי. הייתי בהלם ולא ידעתי איך להגיב, לא האמנתי לזה עד ששמעתי את הכרוז. באותה תקופה אבי היה אחד מ-11 שחקנים בעולם שהכניסו גול במשחק הראשון שלהם בנבחרת. אז התחלתי לקבל טלפונים מהארץ מאנשים שבירכו אותנו ומכתבי חדשות. בהמשך המשחק הוכנס גול נוסף וחזרנו לארץ עם תיקו 2, מרוצים. כשחזרנו לארץ באותו שבוע, דליה בתי התחתנה עם גור בעלה והייתה שמחה גדולה מאוד. בנוסף לכל זה אבי חתם חוזה עם מכבי תל אביב.

בשנת 2007 כששירה נכדתי הראשונה, בתם של דליה וגור, נולדה, היינו בבית החולים ושמענו שנולדה בת. ניצה אשתי רצה אלי, ומההתרגשות, התנגשה בי והתנפחה לי השפה.

כששירה הייתה בפגייה, הרשו רק להורים ולסבא וסבתא להיכנס, וכשהייתי ליד המיטה של שירה הגיע הפרופסור ואמר לי שאסור לי להיות פה משום שרק להורים, לסבים ולסבתות מותר להיכנס. אז אמרתי לו שאני הסבא והוא התפלא מאוד מכך, הייתי כל כך צעיר. באותו יום ירד גשם זלעפות והייתי צריך לרוץ את כל הדרך עם כדור יוגה ענקי עד לבית החולים. מאז נולדו לדליה ולגור עוד שני ילדים, רוני ואיתמר.

בשנת 2012 בני אבי התחתן עם עדי נוימן והם טסו לארצות הברית, שם נולדה נכדתי ניקה. טסנו ללידה ועוד מספר פעמים במהלך השנים. כשנולד בנם השני, דוד, טסנו גם ללידתו ולברית המילה שנערכה בחודש ינואר הקפוא. בתקופת הקורונה הם חזרו לארץ וכולנו מאושרים שעכשיו המשפחה התאחדה וכולנו בארץ הקודש. עכשיו אני מחכה לחתונת של הנכדות והנכדים.

היום אני בפנסיה ונהנה מהחיים. אני מאזין למוזיקה ומכיר את כל השירים היווניים המושמעים ברדיו, נהנה מביקורי הנכדים ומהחופש.

הזוית האישית

שירה הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לכתוב את הסיפור ולגלות עוד על ילדותו של סבי ולהבין יותר סיפורים העוברים במשפחה.

סבא מיקו: ביום ההולדת שלי חיכתה לי מתנת יום ההולדת הכי מרגשת, וזו העבודה של נכדתי האהובה על חיי הילדות שלי.

שירה אוזן תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: מילדות לבגרות – סיפורה של ניצה יחיאל לבית פיליבה