מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה יחיאל לבית פיליבה ואני סבתא של שירה אוזן, הבת הבכורה של בתי דליה. אני דור ראשון לילידי הארץ במשפחתי. אמי, מלכה ז״ל, עלתה לארץ מיוגוסלביה בגיל שנתיים, ואבי, מרקו שלמה פיליבה ז״ל, עלה בגיל 13 מטורקיה. למזלם הוריהם היו ציונים וחלמו להקים את מדינת ישראל, וכך נצלו מהשואה.

גדלתי והתחנכתי בתל אביב במוסדות חינוך עירוניים ובמשפחה חמה ואוהבת שבה שני אחים גדולים ואחות הצעירה ממני. בילדותי המכשירים האלקטרונים לא היו חלק מחיי היום יום ואת שעות הפנאי בילתי במשחקי רחוב כמו מחניים, הקפות, חפש את המטמון, חמש אבנים ובחוף הים ובבריכת גורדון. בבריכה היו שתי מקפצות, ובשתיהן העזתי להתנסות על אף מי הים הקפואים. אמיצה!

הייתי מאזינה יחד עם חבריי לתסכיתים ברדיו וכמובן שהפרקים היו מסתיימים כך שהמאזינים נשארו במתח עצום. בין שבוע לשבוע היינו מדמיינים וחושבים על כל מיני אפשרויות להמשך הסדרה. נאלצנו לחכות לשבוע הבא בציפיה רבה.

בשעות אחר הצהריים היו פעילויות של השומר הצעיר, מכבי הצעיר והצופים שארגנו לנו מדי שבוע מפגשים משמחים ומגבשים. מדי פעם טיולים והפעלות שונות, וזה תרם לגיבוש חברתי. משפחתי המורחבת גרה במרחק הליכה והקשר איתה היה קרוב מאוד כך שהיינו מוקפים בבני דודים. הקשר איתם נשמר עד היום.

חיי עברו שינוי גדול כאשר מלאו לי עשר שנים. אבי חזר בתשובה מלאה בעקבות מחלה והתייעצות עם הרב השכונתי. השינוי בחיי היום יום, השבתות והחגים היה מאוד קיצוני, מבית חילוני מסורתי לבית דתי אדוק. השינוי לא היה קל, וגרם לי ללא מעט עצב, מפני שהייתי צריכה להתנהל לפי רצון אבי. המתנה שקיבלתי בגיל 11 היא אחותי הצעירה גילי. עד גיל 18 כשהתגייסתי לצבא לא יצאתי ביום שישי מהבית עד לשבת בצהרים, כשכולם כבר היו חוזרים מהים או הבריכה. זה לא היה קל, אך מזלי הוא שאהבתי ואהבו אותי המשפחה והחברות, איתם ביליתי את הזמן. עם הזמן למדנו לחיות יחד באהבה ובכבוד רב.

כאשר הייתי בת 12, בתקופה שחגיגת בת מצווה לבנות לא הייתה נהוגה, הוריי כן רצו לחגוג לי. מפאת שמירת השבת קיימנו את האירוע באמצע השבוע והתעוררה מהומה בכיתה מפני שהחגיגה באמצע השבוע לא הייתה מקובלת (לילדים היו חוגים שהיו בשעות אחה״צ). הועבר מסר לילדי הכיתה ש׳מי שלא יבוא, יפסיד׳. ההפתעה הענקית לאותו זמן הייתה שבנוסף לכיבוד, לריקודים ולמשחקי החברה, הביאו למסיבה סרט באורך מלא: ״מעל צוקי גיברלטר״. הסרט היה מצחיק. זיכרוני ממנו הוא שקופים שיחקו בו תפקיד מרכזי (לפני מספר שנים נתקלתי בסרט במקרה וצפיתי בו בשנית ומעבר להנאה שבצפיית הסרט, הוא הזכיר לי נשכחות). המסיבה הייתה הצלחה מסחררת והילד היחיד שהחמיץ את החגיגה, הצטער על כך שנים רבות לאחר מכן!

בכיתה המקבילה בבית הספר היסודי למד חיים מיקו יחיאל וביום האחרון של כיתה ח׳ בבילוי על שפת הים ניצתה האהבה בנינו, והפכנו לזוג. מיקו בצעירותו היה חתיך, שחקן כדורגל מצליח ואהוב על הבנות, בעל חוש הומור. אני נערה מלומדת, חברותית, אהובה ואהודה. לאחר מכן הפכנו גם לבעל ואישה, ולהורים לדליה ולאבי, הפכנו גם לסבא וסבתא לחמישה נכדים מופלאים: שירה, רוני ואיתמר מבתי דליה ומחתני גור, וניקה ודוד מבני אבי ועדי כלתי.

בגיל 18 כשהגיע הזמן להתגייס לשירות הצבאי, אבי ליווה אותי ללשכת הגיוס וסיפר שאנחנו משפחה חוזרת בתשובה ואף הביא עימו את הרב. אינני יודעת מאין היה לי אומץ, אך כשנשארנו לבד בחדר המגייסים, אמרתי להם שכל מה שאבי אמר זה נכון, אך אני רוצה לשרת בצבא! אחרי כשבועיים הגיע צו הגיוס לתאריך 26.8.73 . פה כבר לא נשאר לאבי מה להגיד. הוא הרגיש שעשה השתדלות, וכאזרח מכבד את חוק קיבל עליו את הדין. והתגייסתי לצבא.

הטירונות הייתה חוויה מדהימה, העמידה בלוח זמנים, תפעול נשק וכו'. משם שובצתי לקורס חובשות. השירות התחיל נחמד כשהסתבר שבנות לא נשארות בשבתות ובחגים בקורס והתחלנו ללמוד במרץ. מיד בשבוע הראשון לקורס עם היציאה הראשונה הביתה, הבנו שמחזירים חיילים לבסיס ויש עוצר יציאות. אנחנו, שהיינו בתחילת השירות, שוחררנו הביתה ויצא שהיינו בכלבו שלום לבקר בן משפחה חייל, שם הייתה עמדה של חיל הים, וכשירדנו משם והגענו הביתה שמענו שמגייסים את האזרחים ופרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי בקורס חובשות ומכיוון שהייתי בתחילת הקורס בפרוץ המלחמה ולא היה לי ידע, נשארתי בבסיס להמשך לימודים. התקופה הייתה לא נעימה. הייתה האפלה וחושך מצרים ירד על הבסיס. היינו צריכות ללמוד ולשנן חומר וכך עשינו. כחלק מהתפקיד נשלחנו להניח זרים על קברי הנופלים בבתי הקברות. ילדות צעירות בנות 18. החיים הפכו אחרים.

לאחר תקופה חזרנו לשגרה צבאית.

מיקו ואני הינו חיילים ללא הכשרה ונשארו בבסיס. החדשות היו נוראיות, וכל אחד דאג לאהוביו ויקיריו. היו הרבה טרגדיות. חבר טוב שלנו נהרג, ויחד איתו גם אחיו. כל השכונה הייתה עצובה לנוכח האסון של האחים דוד ורפי בונפיל ולנוכח כל הרוגי ופצועי המלחמה. יש לזכור שבאותה העת לא היו טלפונים רבים, ואמצעי הקשר היו למסור ד"ש עם שיר ברדיו או לשלוח גלויות. עד לאותו זמן לא היה בביתי טלוויזיה מטעמי דת, אך כשלאמי מלכה נודע שראו את אחי בטלוויזיה, מייד רצו לקנות. במפתיע הגיעו שלוש טלוויזיות הביתה, הראשונה והשנייה לא תקינות ורק השלישית עבדה. אבי טען שזהו אות משמיים (לימים מי שצפה הכי הרבה בטלוויזיה היה אבי, שאהב מאוד סרטים היסטוריים, סרטי מלחמה, בוקרים, ספורט, כדורסל והחלקה על הקרח).

לקראת סוף השירות, רצינו מיקו ואני למסד את הקשר בינינו. באותה העת לא היה מקובל לגור יחד עם בן או בת הזוג לפני הנישואים. מיקו עדיין שירת בצבא ובאוגוסט 1975 ביום קיץ חם מאוד, ללא מזגנים והרבה אורחים (כל ניצולי השואה), הגיעו לשמחה ונישאנו בבית הכנסת ברחוב בן יהודה. היחיד שאיחר להגיע היה הרב חפוטא, אותו הרב שהחזיר את אבי בתשובה שנים קודם לכן. איחורו של הרב גרם למתח רב עד שהגיע. החתונה הייתה מאוד שמחה ועמוסה באורחים מכל הגילים וקיימנו את מצוות שבע הברכות. את הלילה בילינו במלון שרתון כזוג צעיר ומאושר החולם על הימים שיבואו. לפני החתונה, כל המשפחה השתתפה בהכנות. דודה אחת הייתה אחראית על הפרחים, דוד אחר על השתייה, חלק על החופה, חלק על הקינוחים. אמי מלכה הייתה אחראית על כל הפרויקט, לכן הגיעה דקה אחרי לאולם. הכסף המשותף שהיה אמור לשמש להכנות החתונה של משפחות פיליבה ויחיאל נגנב/ אבד, אך גם זה לא השבית את השמחה ומיד התארגנו עם כסף מזומן חדש.

ביום החתונה גילי אחותי הצעירה העלתה חום גבוה והרופא אסר עליה להגיע לחתונה. כמובן שלא הקשבנו לו. גילי ובת דודתי ליוו אותי לאורך כל אותו היום, כנהוג באותה תקופה, השוו את החתן והכלה למלך ומלכה, ואסור להם להיות לבד.

לחתונה הגענו ברכב פיז'ו 94 של חבר, אז – רכב מאוד נחמד. את ליל הכלולות בילינו במלון שרתון יחד עם הנהג שסירב להיפרד מאיתנו. בבוקר חיכינו לזריחה הראשונה שלנו כזוג נשוי, היה מקסים ומרגש. חיים חדשים החלו. בעזרת ההורים רכשנו דירה בראשון לציון, שם נולדו וגדלו ילדינו: דליה שנולדה בנובמבר 1976 ואבי שנולד בספטמבר 1979.

ההחמצה שלי בחיים היא שבגיל 14 הצלחתי במבחן הסקר (שהיה באותה תקופה) והוצע להוריי שאלך ללמוד בפנימית בויאר שבירושלים או בבן שמן, שתי פנימיות מצוינות, אך אבי לא הסכים שאצא מהבית ואלך לפנימיה והטיל על זה וטו. לימודים והשכלה הם קלף מנצח. ילדיי רכשו השכלה גבוהה וברור לי שנכדיי יעשו זאת גם כן.

במשך 30 שנה עבדתי במכבי שירותי בריאות כמנהלת מזכירות כשאני עוזרת ומסייעת למטופלים רבים. לאחרונה מיקו ואני יצאנו לגמלאות ואנחנו פנויים לילדים, לנכדים ולערוץ החיים הטובים. אני אוהבת מאוד את משפחתי ומאחלת להם מכל הלב בריאות, הצלחה אושר ועושר.

עדיף להיות שמח מעצוב!

הזוית האישית

שירה הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי ללמוד את הסיפור ולהכיר סיפורים שכבר הכרתי יותר לעומק.

סבתא ניצה: החוויה שלי הייתה נהדרת, מעצימה, מרגשת ומגבשת.

שירה אוזן תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: רגעים משמעותיים בחייו של חיים מיקו יחיאל