מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל איצקוביץ, תקופת ילדותי התחלקה בין שתי מדינות, שני עולמות.

נולדתי בפולין בשנת 1948 בעיר ולבשיך שהייתה בעבר עיר גרמנית בשם ולדנברג. בגיל שמונה עלינו לארץ ישראל וכאן התחיל פרק שני של ילדות שונה מהקודמת, אך מעניינת ומאתגרת.

בילדותי

הורי, שרה ומרדכי היו פליטים מהשואה שאיבדו חלק גדול מהמשפחות שלהם. הם חזרו לוולבשיך אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי נדודים ברוסיה תוך כדי בריחה מהגרמנים.

גרנו במרכז העיר בדירה מרווחת שהייתה שייכת בעבר לגרמנים שפונו ממנה. בשכנות לנו עמדה הכנסייה ולידה המנזר. צלצול פעמוני הכנסייה ליווה את ילדותי בפולין.

הורי עבדו ואני הלכתי לגן ואחר כך לכיתה א' בבית הספר. בתקופה זו גיליתי את היופי שבמוזיקה ובריקוד. בפולין למדתי במוסדות חינוך כלליים. רוב התלמידים היו נוצרים. להורי היו חברים נוצרים ויהודים וגם אני התחברתי עם בנות יהודיות ונוצריות. עם כולן מצאתי שפה משותפת. הורי לא הגבילו אותי חוץ מדבר אחד: אסור להיכנס לכנסייה.

אני ואבא שלי, מרדכי ז"ל

התמרמרתי וכששאלתי למה? הורי אמרו: "אנחנו יהודים, לנו יש בית כנסת".

אהבת הריקוד הובילה אותי ללימודי מחול בגיל צעיר מאוד, הצטיינתי והמורה לריקוד הציעה להוריי את האפשרות לשלוח אותי ללימודי מחול מתקדמים. הורי התנגדו בטענה, שהריקוד הוא לא מקצוע! המשכתי לרקוד כל חיי אך עשיתי זאת כתחביב אהוב.

בשנת 1956 קיבלנו את האישור הנכסף לעלות לארץ ישראל להתאחד עם משפחתנו בראשון לציון.

אהבת הריקוד המשיכה ללוות אותי גם כשעלינו לישראל.

הזוית האישית

הנכדה תמר: היה לי כיף לתעד את הסיפור יחד עם סבתא ולמדתי על עברה.

סבתא רחל: זו הפעם השנייה שאני לוקחת חלק בתוכנית הזו, היה לי כיף לתעד  את סיפורי יחד עם תמר ולהעלות זיכרונות.

בשנת 2019 – השתתפתי בתכנית עם נכדתי שירה ותיעדתי את סיפורי: הווי חיים בגלות ובארץ ישראל.