מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הווי חיים בגלות ובארץ ישראל

רחל ושירה הנכדה
אני ואבא שלי, מרדכי ז"ל, נהנים על חוף הים
ילדות מעניינת בבית יהודי במדינה נוצרית.

נולדתי בשנת 1948, בעיר וולבזיך שבפולין. העיר הזו הייתה עיר גרמנית בשם וולדמבורג והיא סופחה לפולין, בתום מלחמת העולם השנייה. הוריי חזרו לפולין מרוסיה שאליה ברחו מאימת הנאצים. אני בת יחידה להוריי, שרה ומרדכי (מוטל) ליפצק. הבית שלנו עמד במרכז העיר סמוך למנזר ולכנסיה הקתולית. גרנו בדירה גדולה ויפה, שהייתה שייכת בעבר למשפחה גרמנית. בדירה היו רהיטים וחפצים מיוחדים. נראה היה שהגרמנים ברחו והשאירו את הכל מאחור. מחלון הדירה ראיתי את צריחי הכנסייה הקתולית , ששכנה סמוך לביתנו. בכל שעה שמעתי את צלצול פעמוני הכנסייה. שאלתי את הוריי אם מותר לי לבקר בכנסייה היפה והוריי הדגישו בפניי שאנו יהודים ולכן לא נכנס לבקר בה. למדתי בגן ילדים ובבית ספר כללי עם ילדים נוצרים, שחלקם הפכו לחבריי. את זמני הפנוי ביליתי בשיעורי בלט  שאותם אהבתי מאוד.

בילדותי

תמונה 1

הוריי היו מעורים בקהילה היהודית שבעיר ואמי הייתה מזכירת וועד הקהילה היהודית, כך שבחגי ישראל היא דאגה לאספקת  מצות וכל מה שדרוש לחגים. כמו כן בקרנו בבית הכנסת שהיה במרכז העיר. הייתי ילדה חולנית והורי פנו בבקשת עזרה לנזירות והן טפלו בי במיומנות רבה. אהבתי את חברותיי היהודיות וגם את חברותיי הנוצריות. שחקנו יחד בבובות ובמשחקים שונים ובחורף בנינו בובות שלג וגלשנו על מזחלת שאותה בנה אבא שלי.

בגיל שלוש חליתי במחלת הטיפוס. הרופאים חששו לחיי, כי לא היו תרופות מתאימות, אך בגלל התעקשותה של אמי וטיפולה המסור, הבראתי, אך נשארתי עם פגיעה בעיניים ולכן הרכבתי משקפיים מגיל שלוש. הילדים הסתכלו עליי בצורה מוזרה, כי משקפיים על אפם של ילדים היו דבר חריג.

במשך שנים הוריי שאפו לעלות לארץ ישראל. כל משפחתה של אמי: סבא, סבתא, דודים ודודות קיבלו אישורים לעלות לארץ ישראל ורק לנו לא אישרו. סיימתי ללמוד בכיתה א' ואז התקבל האישור לעלות לישראל ואני בת שמונה. ארזנו את כל החפצים שלנו בארגזים גדולים שאותם שלחנו באנייה לישראל. נפרדתי מחברותיי היהודיות והנוצריות ונסעתי עם הוריי לווינה שבאוסטריה ושם עלינו על מטוס אל על, שהטיס אותנו לישראל. כך תמה תקופה, שבה חייתי בין שני עולמות; העולם הנוצרי והעולם היהודי. שני העולמות השתלבו זה בזה ויצרו עבורי ילדות יפה ומעניינת.

בסוף שנת 1956, הגענו לראשון לציון והתאחדנו עם משפחתה של אמי, שעלו לישראל 7 שנים לפנינו. כאן התחילה תקופה חדשה, שלא דמתה בכלל לתקופת ילדותי בפולין. כולם סביבי דיברו בשפה שלא הכרתי, הנוף היה שונה ומזג האוויר חם ומוזר. לא היה לנו איפה לגור ולכן הוזמו על ידי אחות אמי לגור בביתם הקטן בראשון לציון. ברגע זה, החלטתי להתנתק מהשפה הפולנית ומהווי החיים הגלותי ושאפתי להפוך ל"צברית".  למזלי הרב, אמי ידעה עברית (מלימודיה בבית ספר עברי בפולין) ואני התחלתי לדבר איתה עברית וסרבתי לדבר פולנית. רשמו אותי לבית ספר "גורדון" לכיתה ב' ושם התחלתי את חוק לימודיי בארץ. מהר מאוד רכשתי חברים שעם חלקם דיברתי ביידיש או בעברית רצוצה. הסתגלתי לחברה בבית הספר וחיי בפולין הפכו לזיכרונות רחוקים. כעבור מספר חודשים, שכרנו דירת מרתף בשכונת האורפלים בראשון לציון. הדירה שכנה סמוך לפרדס ולרפת קטנה שגרה בה פרה, שהייתה שייכת לבעל הבית. מחלון המטבח ראינו את הפרדס וגם את הנחש שהציץ למחבת שבה אמי טיגנה חביתה. מעבר הדירה חייב אותי לעבור לבית ספר "חביב" שבמרכז ראשון. ואני, ילדה קטנה בכתה ג', נסעתי באוטובוס יום יום לבית הספר, גרנו בשכונת האורפלים כשנתיים. אהבתי את השכונה ואת השכנים.

 בבגרותי

תמונה 2

בגיל 10, עברנו לחולון לדירה משלנו. התחלתי ללמוד בבית ספר ביאליק ובמקביל המשכתי לרקוד, אך הפעם רקדתי ריקודי עם. אהבתי את בית הספר ואת החיים בשכונה. בשיכון שלנו גרו משפחות שעלו מארצות שונות ואנו הילדים התחברנו ויצרנו הווי חיים משותף. שחקנו ברחוב ליד  הבית : מחניים, חמש אבנים, דג מלוח ועוד משחקים נהדרים. בבית הספר התגבשה הלהקה העירונית של ריקודי עם ואני השתתפתי בה בשמחה רבה. בכל יום עצמאות הופענו על הבמה המרכזית , בריקודים יפים  לבושים בתלבושות מרהיבות.

המשכתי את לימודיי בתיכון קוגלו ואת זמני הפנוי ביליתי בקריאה, בפעילות בתנועת הנוער ובילוי במסיבות סלוניות. באותה התקופה, נפטר אבי האהוב,  מרדכי ואני נותרתי עם אימי שרה שתחיה.

באחת המסיבות, פגשתי את עמירם, שכעבור מספר שנים הפך לבעלי. בתקופה זו התגבשה בלבי ההחלטה, שתחום החינוך מעניין אותי ולכן, נרשמתי ללמודי הוראה. עסקתי בהוראת מדעים, חינוך וניהול בית ספר במשך שלושים ושלוש שנים. אהבתי את המקצוע והקדשתי לו את כל מרצי וזמני. תוך כדי עבודתי במערכת החינוך נולדו שני ילדיי. ליאת ומוטי שניהם גדלו בעיר חולון והפכו לאנשים בוגרים ומשכילים. ליאת התחתנה ראשונה והעניקה לי שלושה נכדים מקסימים. כעבור מספר שנים, מוטי התחתן ונולדו לו שלושה ילדים אחת מהם היא שירה שאיתה אני כותבת את הסיפור. "משפחה היא אחת מיצירות המופת של הטבע". וזה כל הסיפור.

הזוית האישית

שירה הנכדה: נהניתי מאד לעבוד עם סבתא שלי וגם ללמוד עוד על התקופות שהיא עברה והמשברים בחיים. אני מאד מקווה שיהיו עוד פעילויות כאלה. התכנית עזרה לי בקשר עם סבתא שלי.

סבתא רחל: התוכנית "הקשר הרב דורי" היא תכנית חובה במערכת החינוך! זו תכנית שיוצרת חיבור חזק בין הדור המבוגר והדור הצעיר במשפחה. בכל מפגש הרגשתי שהקשר ביני ובין נכדתי הולך ומתהדק. שתינו חכינו בקוצר רוח לפגישה הבאה, המפגשים עם שירה הקרינו על כל מישפחתינו ונוצר שיח על העבר ועל ההווה. במקביל נוצרו קשרים נוספים: בין הסבים והסבתות שהשתתפו בתכנית, בין תלמידי בית ספר ג'ו אריש מרמלה והסבים שלהם וכמובן הקשר הנעים שנוצר עם תמר מנהלת בית הספר. על כל אילו אני מודה לתמר דוד ולצוות בית ספר "ארגמן".

מילון

וולבזיך
עיר בפולין שבה נולדתי.

ציטוטים

”"משפחה היא אחת מיצירת המופת של הטבע"“

הקשר הרב דורי