מאגר סיפורי מורשת

דינה (שבתיאלי) טלמון נולדה בשנת 1937, להורים מרים ואליעזר בנווה שאנן שבחיפה. בגיל 3 עברה עם משפחתה לאבן יהודה, מושבה קטנה בשרון אשר הוקמה בשנת 1932 על ידי אגודת "בני בנימין". לימים תוכרז כמועצה מוקמית, ובה אחד מבין ארבעת ילדיה של דינה בנה בית ומתוגרר עד היום בשטח בו גדלה והתחנכה. על אף החיבור העמוק והשורשי לאבן יהודה, דינה מעידה על עצמה שהיא ירושלמית "עד לשד עצמותיה". דינה היא אימא לארבעה ילדים, סבתא ל-14 נכדים, וסבתא רבתא לשני נינים.

סבתא דינה מתחילה לספר וכל פעם מתחרטת על מה שהיא אומרת ומתחילה ממקום אחר. היא אומרת, וצודקת, שבעצם אני מכירה את רוב הסיפורים, ולכן לא בטוחה מה בכלל יש לספר: "אני לא יודעת במה להתחיל איתך, יש לי כל כך הרבה נושאים. נולדתי בנווה שאנן.. זה לא מעניין, אני לא זוכרת הרבה מהילדות. אני יכולה לתת לך משהו נורא מעניין, רגע. יש לי כל כך הרבה נושאים.. אני יכולה לתת לך את שירותי הצבאי ולתת לך את מה שבא אחרי –

טוב. אז בצבא הייתי אחראית מרפאה. התגייסתי בשנת 1955, ושירתי עד 1957. שירות סדיר רגיל. בשנת 1955 באתי לטירונות. עשיתי טירונות כמו כל חיילת. כשסיימתי, אפילו בהיותי אחות שלחו אותי לקורס חובשים בשיטה צבאית. הייתי זמן קצר בתל השומר. אני לא אכתוב באיזה בה"ד כי לא צריכים לדעת. באתי כבר כאחות.

בעצם, אני למדתי במה שנקרא 'בית ספר תיכון מקצועי'. למדתי שם ואז אחרי השביעית (כיתה י"א), עזבתי ועשיתי בגרות אקסטרנית. אחרי זה החלטתי שאני הולכת למקום שנקרא מוסד ויצו, והיה שם בית ספר של מטפלות מוסמכות. הלכתי לשם ואחריי הלכו עוד כמה בנות כי זה מצא חן בעיניהן. למדתי שם במשך 18 חודשים. אחרי זה הגיע הגיל שלי ללכת לצבא, אז הלכתי לצבא ואז שלחו אותי לקורס חובשים. מהניקיון הירוד שהיה בקורס חובשים בתל השומר חטפתי אמבות ואשפזו אותי ב'542', שזה היה בית חולים צבאי. כיום אני חושבת שהוא לא קיים. בינתיים הקורס המשיך ואני הפסדתי אותו.

כשחזרתי מבית החולים הצבאי שלחו אותי ישר למחנה הצבאי 'שנלר', שהיה ממוקם בשכונת גאולה בירושלים. בשנלר הפילו עלי את המרפאה. באישון לילה לקחו אותי על 'קוֹמַנְדְּקָר'. הייתי אז בת 18 והכניסו אותי למרפאה.

דינה טלמון בשירותה הצבאי, 1955

כל חודש בא רופא אחר לעשות מילואים של חודש ואני הייתי אחראית על המרפאה. מה שהיה מעניין זה שבאותה תקופה היו עולים להר הצופים במדים של שוטרים אז היו חיילים בשביל לשמור על הדסה בהר הצופים. חיילים אסור היה לשלוח לשם, אז היו באים אלינו ועוברים בדיקות מחלות מדבקות, מקבלים מדים של שוטרים, ובקומנדקרים סגורים אטומים העלו אותם להר הצופים לחודש ימים.

אחר כך היו מגיעים חיילים לוחמים למה שעכשיו נקרא שכונת 'סנהדריה' בירושלים. הייתי צריכה ללכת לעשות להם חיסון של טטנוס, אבל הכל היה בצורה מאוד פרימיטיבית, כי לא היו מזרקים חד פעמיים. הייתי צריכה להרתיח במין קופסא כזאת את המזרק ולהחליף את המחטים. הכל פרימטיבי. אחר כך פרץ מבצע סיני ובמבצע סיני אסור היה לנו לצאת מהבסיס, ושם יחיאל (לימים בן זוגה ואב ילדיה) בא לבסיס והכיר אותי. מותר היה להם להיכנס לו ולמשה פרוסק (בן הזוג שלה בזמנו). היה מותר להם כי הם היו קצינים. בעצם משה בא אלי ויחיאל בא אל ישראלה חברה שלי.

השתחררתי מהצבא אחרי 21 חודשים. כל השירות הייתי בשנלר. ואז הלכתי לחפש לי עבודה. בעצם נשארתי בירושלים מאז ועד היום. הלכתי לבית חולים הדסה והצעתי את עצמי בתור אחות. הדסה הייתה אז ברחוב שטראוס בירושלים, ושם עבדתי במחלקת כירורגיית ילדים. זו הייתה עבודה מאוד מעניינת, ואני בקשר עם נשים שעבדו איתי עד היום.

אחרי שמונה חודשים אמרו לי: 'לכי הביתה ותחזרי בעוד שבועיים'. לא נתנו לי קביעות. חשבתי לעצמי 'טוב, לא נותנים קביעות אז אני אעזוב את ירושלים ואלך לעבוד בתל אביב'. הלכתי לקופת חולים בארלוזורוב, ומשם שלחו אותי לעבוד בבית חולים קפלן שברחובות. אחרי שבועיים באה מפקחת ואמרה: 'בואי נעבור על חדרים של הילדים החולים'. בכל חדר שכבו ילדים. צהבת, חצבת, אדמת, שעלת. בצבא לא עבדתי במחלות מדבקות, ופתאום היא עושה לי בחינה על מחלות מדבקות. אחרי זה היא לקחה אותי לארון התרופות ושאלה אותי: 'בשביל מה זה ובשביל מה זה..' בחינה ממש! בחינה של פרמקולוגיה, של תרופות. לבסוף היא אמרה לי: 'טוב, אז ממחר את מתחילה לעבוד. עברת את המבחן'. כשאת עובדת בזה את לומדת על הדרך ואת זוכרת.. אז התחלתי לעבוד. שבוע ימים עבדתי בוקר, שבוע ערב, שבוע לילה ושבוע חופש וחוזר חלילה. וככה היה סידור עבודה כל חודש."

בשלב הזה סבתא דינה עוברת לסיפור אחר, על איך היא וסבא יחיאל הכירו והפכו לזוג.

דינה ויחיאל טלמון, 1959

"כשעבדתי שם בקפלן הייתי ישנה בתל אביב אצל איזה קשישה, שהייתה קצת קרובה של ההורים שלי. היא גרה בשוק הכרמל. ואז יום אחד אני יורדת למטה לכיוון רחוב אלנבי, ופתאום אני רואה את יחיאל. אני אומרת לו 'מה אתה עושה פה??' אז הוא חיבק אותי ואמר לי 'באתי אלייך'. איך הוא ידע איפה אני גרה? מי סיפר לו? עד היום אני לא יודעת.. בזמנו יחיאל עוד גר עם משה פרוסק (בן הזוג של דינה לפני יחיאל). אימא שלי דווקא רצתה את משה פרוסק, כי הוא היה ליטאי. אבל אחרי זה היא אהבה את יחיאל… את לא יודעת כמה. יחיאל היה בא לאבן יהודה ומחבק ומנשק את אימא ואבא שלי.. כי הוא ממש הרגיש שהם ההורים שלו. יחיאל היה מדהים, חתיך עולמי.

אמרתי ליחיאל שיבוא לעבוד בקפלן במשרדים. הוא אמר 'אנחנו מתחתנים, ואת עוזבת'. אז עזבתי, וחזרתי לעבוד בהדסה, שכבר לא הייתה ברחוב הנביאים בירושלים, היא כבר הייתה בשכונת עין כרם. אחרי חצי שנה התחתנו. היה לנו נורא טוב בחיים, נורא נהנינו יחד. טיילנו וחווינו ואהבנו.

נסענו לטורקיה עם ציפה ומשה ישראלי, יחיאל ואני. מצאנו טיול זול אז נסענו. המדריך היה נחמד, ואנחנו היינו פראיירים. עם ציפה ומשה עצרנו מונית ואמרנו: 'אנחנו כולנו נכנסים לאוטו'. בעלה של ציפה ישב ליד הנהג ואנחנו מאחורה על הראש אחד של השני. והייתי אומרת לנהג 'SLOWLY SLOWLY', שלא יהפוך אותנו בסיבובים. וכולם צוחקים ומתגלגלים מצחוק. זה היה טיול שציפה אומרת לי עד היום: 'כשרע לי אני נזכרת בטיול לטורקיה'.

פעם אחת הייתי עם האחיות של הדסה עין כרם בניו יורק, ופעם אחת עם יחיאל. עם יחיאל היינו בשיקגו ובוושינגטון, סן פרנסיסקו ודיסנילנד. כל השגעונות האלה שלהם. גם בלאס וגאס, שם יחיאל זכה בדולרים. זה סיפור מאוד יפה. אמרתי ליחיאל בוא נלך לקזינו, שב ותהמר. הייתה לי תחושה טובה בבטן שזה כדאי. קנינו ז'יטונים ב-20 דולר, עד היום שמרתי למזכרת את הז'יטונים מברזל מפעם. הוא התחיל לעשות במכונה והנה ירדו לו 70 דולר מהמכונה. הרגשתי שיש לו מזל.

כשנסעתי עם סמינר האחיות גם ירדתי להמר. עמדתי ליד גבר אסייתי וראיתי שהוא נורא מצליח. אז אמרתי לו: 'show me how to play', אז הוא אמר אוקיי ונתן לי לשבת על הכיסא שלו, ואני לוחצת ונופל אחד. לוחצת פעם שניה ו-הופ יורד לי איזה 50-60 דולר. חברות שלי נורא התלהבו ורצו גם לשבת, חשבו שזה כיסא המזל. אמרתי להן שבו – אני לא שיחקתי יותר. הצלחתי פעם אחת וזה הספיק לי.

היינו גם בדיסנילנד, היו שם דברים מדהימים. עלינו אני וחנה חברה שלי ל'space mountain', מתקן כזה נורא גבוה. את מתחילה לטפס לטפס לטפס ואז זה זורק אותך. את יושבת, ולא זזה, קשורה עם חגורת בטיחות וזה זורק אותך ככה מצד לצד. וחנה צועקת לי "אין דר'ערד אַרייַן" (שתכנסי לאדמה/שתלכי לעזאזל, ביידיש). כשיורדים למטה אחרי זה כולם צהובים. זה מפחיד – משהו נורא.

אייל (הבן הצעיר שלה), שואל אותי 'אימא, באיזה מדינה עוד לא היית?' הייתי בהמון מקומות. הונגריה, צ'כיה, רומניה, בולגריה, הולנד, בריטניה, אמריקה פעמיים וצרפת, ושוויץ, וספרד, איטליה, סקנדינביה. טיילתי גם בגרוזיה. המון מקומות. טסתי לאיים הקנרים. שזה חלום. באחד הימים עלינו למרומים. יש שם הרבה טיסות פנימיות. חלום. לא מפרסמים את הטיולים לשם כל כך אבל זה היה דבר כזה מדהים. הרגשתי כאילו שאני נוגעת באלוהים, למטה את כבר רואה שלג. הטיול שהכי זכור לי זה האיים הקנרים. נאמבר וואן.

עשינו המון וראינו המון. שיט, טיולים, טיסות, נסיעות לים וחופשות וחגים ומה לא! אבל אני אגיד לך מה – בכל מקום שהייתי, כל עוד אני עם סבא שלך, שם הכי נהניתי."

הזוית האישית

מעיין הסטודנטית המתעדת: סבתא דינה ואני קרובות מאוד, וכפי שכתבתי בגוף הסיפור, את רוב הסיפורים אני מכירה. במהלך התיעוד איתה חוויתי המון רגשות. סבתא דינה מספרת באהבה גדולה וכאב עמוק על חיים שאינם עוד. היא מספרת בגעגוע עז על החיים המשותפים עם סבא יחיאל, על שנים נעימות וטובות בצבא, על קריירה שאהבה ועל עדי – הבן שלה, אבא שלי – שכבר לא איתנו.

לעתים במהלך התיעוד והעבודה על הסיפור היה נדמה לי שהסיפור שיצא לי בסוף יכול להראות אפילו קצת משעמם. לאט לאט, ובין השורות אני מוצאת יופי גדול, סיפור שבו ממש אפשר לדמיין בראש את כל הנפשות הפועלות בו. סבתא דינה מספרת המון, ולפרטי פרטים על סיטואציות שלפעמים נראות קטנות. ממרחק הזמן והשנים, מתברר שאלה הרגעים והאנשים המשמעותיים ביותר בחייה. הייתה לי זכות ענקית להקליט ולעבד את השיח עם סבתא שלי, לשמוע סיפור מעוד זווית, ללמוד להתחבר לסיפורים שגם אני לפעמים חשבתי שמפורטים מדי ואולי הרגישו לי ריקים מתוכן. אני מודה לסבתא מקרב לב, ומאחלת לה שנים רבות של אושר, בריאות ונחת מהילדים, הנכדים והנינים.

מעיין טלמון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: אין דבר כזה שאין סבתא – רינה עפרון