מאגר סיפורי מורשת

רינה עפרון נולדה וגדלה בכפר השייך לתנועת המושבים, ושמו כפר חיים על שם חיים ארלוזורוב. רינה נולדה בשנת 1936, ומקפידה להזכיר שנולדה לפני קום המדינה, ולכן מספרת שנולדה בישראל-פלשתינה. רינה נולדה להורים עברייה וישראל, אשר היו גם הם ילידי ואוהבי הארץ.

רינה היא אשת חינוך, לימדה וניהלה במוסדות שונים בארץ ובעולם. היא העבירה שנים רבות מחייה בכפר חיים, בעין גדי, בארה"ב, ולימים השתקעה בירושלים, שם שלושה מתוך ארבעת מהילדים שלה מתגוררים עד היום. לרינה יש ארבעה ילדים, 15 נכדים, וארבעה נינים (ונין אחד בדרך!).

אין דבר כזה שאין סבתא

רינה מספרת: "סבתא שלי, סבתא רבקה הייתה קוראת לי "ריניק". באותה תקופה היה מקובל לעשן סיגריות, וסבתא שלי הייתה מעשנת כל הזמן, ותמיד עם ילד על הידיים. היא עישנה סיגריות הכי גרועות. היא עישנה את הסיגריות הצהובות (סיגריות "דגל"), והייתה מעשנת חצאי סיגריות ולא סיגריות שלמות. לא בעד זה שהיא הייתה קמצנית, אלא כי אמרה שחקלאי טוב לא שורף קש.

ישבתי על הידיים שלה, לפי דעתי הייתי בערך בת 3. היא עישנה סיגריה ושתתה תה, ואכלה את מה שאפשר לקרוא לו ריבה, שהיא הייתה עושה מהעלים האדומים של התה שהיו מביאים מהגינה כשהם עוד רטובים מהטל של הבוקר. עלים של ורדים. היא ישבה ככה, ואני יושבת עליה. היא התחילה להגיד לי: "את יודעת ריניק, כשאני כבר לא אהיה.." ואני נורא נבהלתי, והתחלתי לצרוח ולבכות. לא ידעתי מה זה שמישהו איננו. היא לא ידעה כבר מה לעשות מרוב שאני צורחת! צרחתי כי אין דבר שאין סבתא, סבתא יש תמיד. מהבהלה היא נגעה בי עם הסיגריה וזה פה נמצא (סבתא מראה לי צלקת). יש לי פה את הסימן על היד מכשהסיגריה נגעה בי. וזהו, בזה נגמר העניין.

זאת אומרת שאין דבר כזה שסבתא לא תהיה, כי סבתא תמיד יש – כמו שאני תמיד קיימת לנכדים שלי ולנינים שלי.

שגיאות

מקור המשפחה שלי הוא בעצם בגליל התחתון. שם היה לי סבא רבא, וסבתא שלי הייתה הבת שלו. סבא רבא – שמו היה בהתחלה ברושקובסקי, ואחר כך שינו את זה לברוש. שמה של סבתא שלי היה רבקה.

בגליל מדברים הרבה עם בּ'. לדוגמא "הַזֵּבּוּבִּים מִסְתּוֹבְּבִּים מִסָּבִּיבּ לַחָלָבּ הַלָּבָּן שֶׁהֵבִּיא הָעַרְבִּי מִתֵּל אָבִּיבּ בִּשְׁבִּיל אָבִּי הַחָבִּיבּ". דיברו ככה מפני שבגליל מדברים עם בּ'. פשוט מאוד. אני ידעתי לדבר מאוד יפה בגיל מאוד צעיר, ולא ידעתי שצריך לקרוא לאימא "אימא", אז קראתי לה "עבייה (עבריה)". למה לא ידעתי? אימא שלי הייתה משתתפת בריקודי עם שבזמנו היו בקיבוץ דליה. כשהיו נוסעים לריקודי עם היו מביאים אותי לקיבוץ עין השופט, ששם גרה המשפחה שלי אז, ועד היום. בבית הילדים הייתה מטפלת, ולה הילדים קראו "אימא ואבא". אצלנו בכפר לא היה דבר כזה. אז הייתי קצת מבולבלת. אני זוכרת שאמרתי לה "עבייה, ני לי תיתן! (עברייה, תני לי תלתן!)". תלתן זה מאוד מתוק.

היו כמה דברים שאימא שלי עשתה ושגתה. כשגמרתי בית ספר עממי, בכל התעודות שלי היה כתוב "רינה וורם". אימא שלי הייתה צריכה לעשות משהו עם זה, כי הייתי "רינה מושציס", אבל היא לא עשתה עם זה שום דבר ושלחה את זה לאבא שלי שהיה אז במלחמת העולם. אבא היה יושב ומקבל את התעודות שלי – "רינה וורם", ובוכה.

המצאתי הרבה מילים. למשל הייתה מילה אחת "גקן". אני ידעתי שזה "גקן", אבל זה היה "גם כן". עד היום אני כועסת על אימא שלי, שבליל הסדר הבטיחה לי "הלחמניה", ולא ידעתי שזה "הא לחמא עניא". אף אחד לא סיפר לי שאני לא אקבל לחמניה, למרות שנורא רציתי.

רינה עפרון (מושצס) ואבא ישראל. בתמונה סל שעשוי מקליפת תפוז, שרק אמא עברייה ידעה להכין

משק חי

היה לנו סוס. הסוס שלנו – היה לי ויכוח לגביו עם אבי החורג, אבא של אחותי. היה לי ויכוח אם לקרוא לו אדמוייני או יוקטן. הייתי אז בת 3 או 4.

כשהיינו מקבלים אפרוחים בכפר, הם היו מגיעים למה שנקרא אצלנו "בית האימון". אני הייתי ישר הולכת לברודר, האיזור שבו מחממים את האפרוחים, והייתי שוכבת שם למטה והם היו מטפסים לי על הידיים. את האפרוחים היו ממיינים, והיו כאלה שמגיעים "זיפתים". אני הייתי אוספת את אלה שיצאו לא טובים ומביאה אותם למדרגות של הבית שלנו והייתי מתחילה להאכיל אותם. היו זורקים אותם, ואני הייתי אוספת אותם והייתי נורא מבסוטה מזה. זה מאוד שימח אותי.

היו גם אינדיקים כמובן. בין בעלי הכנף, זה תרנגולי הודו. קראו להם אינדיקים. תרנגולי ההודו לא חכמים במיוחד, הם לא ידעו לאן ללכת ומה לעשות. לעומתם, תרנגולות – הן מאוד טובות בלדגור. כשהיינו רוצים להוסיף למשק שלנו בעלי כנף, היינו לוקחים את הביצים של האינדיקים ונותנים לתרנגולות לדגור עליהם. במטבח כמובן הייתה פתיליה שהיינו שמים עליה גם כן ביצים (כמו אינקובטור). אלה דברים שחוויתי בגיל מאוד צעיר.

אהבה ודברים לא נחמדים

אחרי הצבא התחתנתי. הכרתי את דב (דבק'ה) בסמינר. לא היו פרפרים ולבבות. פגשתי אותו בסמינר. עד היום אני חושבת שלא נהיינו אף פעם זוג.

היה פעם דבר שנקרא חופשה חקלאית, ואני קיבלתי מטעם הצבא חופשה חקלאית. לחופשה חקלאית יכולת להזמין את מי שאת רוצה להיות איתך. אז הזמנתי את דבק'ה. הזמנתי אותו והוא בא. ישבנו בבית, ובבית אימון של האפרוחים ובכל מיני מקומות, ואז הזמנתי את משפחת עפרון מנווה עוז, ואת סבתא שלי ואת כולם ואמרתי להם: "אנחנו בזוג". לא כל כך רציתי להיות איתו בזוג, אבל היינו בזוג, מה נעשה.

אומרים שאם בן אדם אומר את כל הדברים הלא טובים שהוא חשב על מישהו, אז בסוף מוחלים לו. ואני לא עשיתי נגדו (דבק'ה) שום דבר רע, אבל כן חשבתי כל מיני דברים לא נחמדים עליו. אז אמרתי לו: "רשמתי 332 דברים רעים שחשבתי עליך". הזמנתי אותו לבוא, וחשבתי שאני אפטר מכל הדברים הרעים כי אני אגיד אותם. הכנתי לו לימונדה, והוא בא וישב פה (בבית בירושלים, הבית בו היא גרה עד היום), ושתה את הלימונדה. התחלתי להגיד לו את הדברים. ואז הוא נעמד עם הגב אל הדלת ליד המתג של האור והוא נשען וזה הדליק את האור. אני זוכרת עד היום שזה הדליק את האור, ואז הוא אמר: "זה לא משנה שום דבר, כל מה שתגידי אני אוהב אותך עד הרגע האחרון".

התחתנו ברחוב הירקון, איפה שהתאספו כל המפקדים הגדולים של הצבא ואנשים של רוח גם כן. אני הגעתי עם האוטו, סבתא שלי הלבישה אותי. הייתה לי שמלה.. חוסר טעם ממש! ונעליים, נעלי בובה כאלה, נעלתי. קניתי אותן בתל אביב. שמתי תכשיטים, וגם את השערות סידרתי. מה שהוא לא רצה דבק'ה בשום אופן, זה תמונות. תמונות לא יהיו. אז לקחתי את העוגה שהייתי מוכנה בשביל החבר'ה שלי וחתכתי את העוגה וחילקתי, מה אני אעשה?

רגילים לעשות מזה כל מיני עניינים ודברים. וזה הכל. לא היה איזה ירח דבש או איזה משהו כזה.. שום דבר כזה לא היה.

אז זהו, מה אני אספר עוד?

אני זכיתי בהמון דברים תוך כדי החיים שלי. מטוביה זכיתי להיות בפגישות שלו עם הדרוזים, והצ'רקסים, וחיל הפרשים, ועם יונים שהוא גידל וזה הכל באמת בא מסבא שלי יוסף לישנסקי.

בצבא, הייתי החניכה המצטיינת של כל בה"ד 12. חניכה מצטיינת וארוכת הצמה. הייתי סמלת ח"ן. מתוך 1200 נשים אני הייתי מצטיינת. אבל בצבא היה לי זיפת, מפני שרציתי ללכת לקורס קצינים ונכשלתי במבחנים. רציתי, כי אני משוגעת על הארץ והאדמה שלה ועל החול שלה. אני אוהבת את המדינה ללא סייג. אני הרבה דורות פה!

זכיתי בילדים טובים, ונכדים מוכשרים. 15 נכדים! זכיתי להכיר ארבעה נינים ובקרוב עוד אחד.

אם תתני לי להמשיך, אפשר לעשות גם 20 סיפורים. אבל אפשר לשמור גם דברים לעצמנו.."

הזוית האישית

מעיין הסטודנטית המתעדת: סבתא רינה ואני הינו קרובות מאז ומעולם. היא הייתה סבתא מאוד מעורבת בגידול כל הנכדים שלה, וזכורות לי שנים רבות של המון קרבה, זמן משותף, סיפורים, חוויות.. במהלך תיעוד הסיפור יצא לי לשמוע מחדש סיפורים שכבר הכרתי. לפעמים עם פרטים נוספים וקצת אחרים, לפעמים מזווית שונה לגמרי, לפעמים סיפור שחשבתי שהכרתי ובעצם גיליתי שהזיכרון שלי הטעה אותי.

רינה אישה חכמה רגישה, צלולה לחלוטין וזוכרת המון סיפורים, אבל לרוב מנקודת מבט סובייקטיבית שלא תמיד שופכת אור על איך הדברים באמת התרחשו. נטייתה הטבעית היא לשתף איך הרגישה ביחס לדברים, ולא על מה שבאמת קרה. אני מאוד אוהבת לשמוע את הסיפורים שלה, אך לעתים קשה לתעד אותם בצורה רציפה והגיונית. על אחת כמה וכמה להרכיב מהם סיפור מסודר וכרונולוגי. יחד עם זאת, נהניתי מאוד מהחוויה הייחודית של לשבת ולהקליט את סבתא. להיות מרוכזת כל כולי בסיפורים שלה, גם כאשר היא קופצת מנושא לנושא. לא הרגשתי נמהרת או לחוצה להספיק לכתוב, שחלילה לא אפספס חלקים מהסיפור. תהליך התיעוד והכתיבה דרש ממני לחזור אל ההקלטות, לחפש השלמות מידע שחסרות לי ולחבר בין קטעים שבאופן טבעי אולי היה נדמה שלא הולכים ביחד, כמו פאזל שבו החתיכות מתחברות, אבל הציור לא תמיד נראה לנו הגיוני..

מעיין טלמון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: פֶּעְקַלַךְ