מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי משה מסינגר, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

משה מסינגר, סבא שלי, נולד ברביעי באוקטובר .1932 הוא נולד בעיר קרלובי וארי, בצ'כיה. משה עלה לישראל בגיל שנה וחצי. כשהוא נולד השם שלו היה מקס אך בעלייה לישראל שינו לו את השם למשה כדי שיהיה שם עברי. משה ומשפחתו עלו לישראל מכיוון שהרגישו שהייתה אנטישמיות. הם רצו לעלות לפני, עוד כשמשפחתו גרה בפולין, אבל לא נתנו להם לעלות לישראל ובגלל זה עצרו קודם בצ'כיה. משה מספר שבארץ ישראל לא הרגישו את השואה, וידעו הכל רק מסיפורים. להורים של משה קוראים חנה ויהודה. יהודה עבד פעם בדפוס. כשהגיעו לישראל, ישר הלך לצבא ואחרי זמן הקים את בית הדפוס שלו.

כשמשה היה בגיל 19, הוא עשה את השירות הצבאי שלו בנח"ל. (נוער חלוצי לוחם). נח"ל היו חיילים ששומרים על הגבול. משה היה ממוקם בקיבוץ תל קציר שבתקופה היה ישוב מאוד צעיר. משה זוכר מחוויותיו שהתנאים היו גרועים מאוד. בקושי היו מים, לא היו מזגנים והיה להם מאוד חם. בנוסף היו הרבה סכסוכים עם הסורים בגלל שהקיבוץ היה ממש על הגבול. אבל גם עם כל הבעיות והקשיים, לא היה לו ולחבריו בעיה עם זה, ודוקא היה להם כיף מאוד.

זיכרון שיש למשה בתקופה שהיה בקיבוץ תל קציר הוא שהסורים ירו עליהם לפעמים. ופעם אחת, משה ירד למטע התפוחים מכיוון שהיה מרכז של גן הירק. ובעוד משה יורד למטע התפוחים, הסורים ניסו לירות עליו. הוא ישר ירד על הרצפה ובמזל שום דבר לא קרה. עוד זיכרון מצחיק שמשה זוכר הוא שהם היו מצוידים עם רובים, בשביל להגן על הגבול. פעם אחת, באה קבוצה של צעירים שרצו לישון שם בקיבוץ. בלי לשלם על הלינה והאוכל הם פשוט נכנסו לחדר אוכל, אכלו, והלכו לישון. משה והחברים שלו, ברגע שהצעירים הלכו לישון, התחילו לירות לשמיים וצעקו כל מיני דברים. הקבוצה של הצעירים נבהלה ורצה מהר החוצה. אפילו לא שמו בגדים.

בשנת 1955 משה עזב את הקיבוץ (עם מלריה, אבל הבריא), מכיוון שאביו נפטר והם היו צריכים עזרה בבית הדפוס שאבא שלו הקים. משה התחיל לעבוד בבית הדפוס וזו הייתה עבודתו הראשונה. גם האחרונה. הוא עבד בבית הדפוס כמעט 50 שנה! משנת 1955 עד שנת 2004. משה הפסיק לעבוד בגיל 72 אחרי שנים של עבודה קשה ופרש לפנסיה. כשהוא פרש משה מכר את הציוד של בית הדפוס. בנוסף לעבודה בבית הדפוס, משה אהב מאוד לצאת לטיולים, ולכן, כשפגש את חבר שלו ב-1957, שהיה מדריך ב"חובבי טבע", הצטרף אליו ועד גיל 67 היה מדריך בהתנדבות בלבד!

האהבה של משה לטיולים לא הסתיימה רק בהתנדבות, ב- 1968 דצמבר, "הרווקים מחיפה" – קבוצה של צעירים מחיפה שאהבו לטייל ולכייף. עשו להם טיול כמו תמיד עם אותו מדריך, ופעם אחת המדריך ערך מסיבת חנוכה והזמין אותם, ושם משה הכיר את אשתו לעתיד, מרים. למשה ומרים יש הרבה זכרונות משותפים מכיוון שהיו כל כך הרבה שנים ביחד, אך משה זוכר זיכרון ספציפי כשמרים הייתה בהריון. כשמרים הייתה בהריון וירדו לה המים, משה הסיע אותה לבית חולים מהר, שם ילדה את בנם הבכור, יהודה, במשך חמישה ימים! החתונה של משה ומרים הייתה ב 16 במרץ, 1969 ולפני כמה ימים הם חגגו 54 שנים ביחד!

משה כיום בן ,90 גר בחיפה עם אשתו מרים מסינגר, יש למשה שני ילדים ושמונה נכדים שאוהבים מאוד לבקר ולהנות איתם כמשפחה אחת.

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: בזמן הראיון והכנת הסיפור למדתי כל כך הרבה על סבי משה. התרשמתי לדעת כמה הוא עשה בחיים, והעובדה שהוא עשה את מה שהוא אהב עד שכבר לא יכל יותר הרשימה אותי מאוד וגרמה לי לרצות לעשות את אותו דבר. אהבתי מאוד לראיין את סבא שלי (במיוחד כשסבתא רצתה להגיד את הכל במקומו) ולשמוע על החיים שלו. אני שמחה מאוד שעשיתי את זה ואני מרגישה קרובה אליו יותר מתמיד.

יובל מסינגר כרמלי תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: בדרך לישראל עוצרים בווגאס