מאגר סיפורי מורשת

אני איילה מרצ'וק, נולדתי בשנת 1939, בבואנוס איירס בארגנטינה להורים שהיגרו לארגנטינה מליטא ומרוסיה. אבא שלי נולד בשנת 1904 ובא ממשפחה דתית. סבא שלי היה מוהל, חזן, שוחט. אבא שלי הגיע מליטא בשנת 1923. אבא שלי לא היה דתי אבל היינו מסורתיים. הלכנו לבית כנסת.

אמא שלי נולדה בשנת 1914 ברוסיה והגיעה גם היא לארגנטינה. הורי התחתנו ע"י שידוך, אמא, כשהתחתנו, הייתה בת 22 ועל אבא שלי אמרו שהוא התחתן מאוד מבוגר, בגיל 28. הם התחתנו בבואנוס איירס, שם נולדנו אנחנו, 3 האחים.

אבא שלי, כשהיה בליטא, למד בישיבה וכתב הרבה סיפורים בעברית. בארגנטינה הוא היה צריך להתפרנס, והתחיל לעבוד כשהיה בן 18. בהתחלה הוא עשה שליחויות של רופאי שיניים, אבל אחר כך למד והפך להיות טכנאי שיניים ועבד בבית שלנו.

אמא שלי הייתה עקרת בית טובה מאוד ונחשבה לבשלנית. היידיש שההורים דיברו הייתה שונה. ביידיש יש ליטוויש, שמקורה מליטא. אבא שלי דיבר את השפה הרשמית ואמא שלי לא.

באותה תקופה, היו הרבה מאוד יהודים בארגנטינה, כחצי מיליון יהודים כאשר חלק עלו לאט לאט לארץ וחלק התבוללו עד שלבסוף לא נשארו כל כך הרבה יהודים בארגנטינה. לא כל היהודים למדו בבית ספר עברי, אלא רק אלה שהיו ציונים.

במשפחה של אבא היה קשר מאוד חזק בין כולם, לכן היו עושים הרבה מפגשים משפחתיים בהם היינו מדברים יידיש. במפגשים המשפחתיים בבית ההורים שלי, באו האחים והאחיות של אבא שלי, ואני הייתי מדקלמת. באותה תקופה למדתי דקלום, לכן אני דקלמתי בספרדית וביידיש.

אני סיימתי בית ספר תיכון ממשלתי. בית הספר היה קרוב לבית, כך שיכולתי להגיע ברגל.  בזמן התיכון למדתי אחר הצהריים, בסמינר למורים.

בארגנטינה באותו זמן היה משטר צבאי. במרכז העיר, היו הפגנות. פעם בשנה, אימהות "פלאסה דה מז'ו" מחו על כך שהרבה ילדים נעלמו. ילדים של אלה שנעצרו או נרצחו. לקחו את הילדים ומשפחות אימצו אותם, והאמהות לא ידעו היכן הילדים. התקופה של פרון ואוויטה הייתה מאוד קשה.

כשאווויטה נפטרה, הייתי בשנה הראשונה של התיכון הממשלתי והלכנו עם בית הספר למקום שבו הניחו את הארון השקוף שלה. ואנחנו מהקומה הראשונה, היינו חייבים לעבור ולראות, לתת לה כבוד.

אוויטה נפטרה, ב-26 ליולי, 1953, ויום ההולדת שלי הוא ב-25 אז אני זוכרת שעשינו באותו יום מסיבה בבית שלי ובאמצע הודיעו שאווה פרון נפטרה, אז הפסקנו את החגיגה.

אחרי שש שנים של לימודים, קיבלתי מלגה לנסוע לישראל למכון למורי חוץ לארץ בירושלים. שנה שלמה למדתי בירושלים והמורים שלנו היו: חיים גורי בספרות, יהודה עמיחי בלשון, ודוד בנבניסטי בידיעת הארץ. נחמה לייבוביץ', אחות של פרופסור לייבוביץ' הידוע, הייתה באה לתת לנו הרצאות.

לקראת הנסיעה הזאת הכרתי את יוסף בעלי, אנחנו שטנו באנייה מארגנטינה לאיטליה, ומאיטליה באנייה אחרת לארץ.

כשחזרתי מירושלים בשנת 1959, הקימו להקה של תיאטרון ביידיש שקראו לה "יונג יידיש תיאטר"- תיאטרון לצעירים. הייתה לנו להקה שקראו לה "יידשפיל", שמשמעותה, משחק ביידיש, וזאת הייתה הצגה של שלום עליכם שקראו לה מנטשן. זו הייתה הצגה מאוד מצחיקה. אני השתתפתי גם בתיאטרון מקצועי, בהצגה אחת, אבל בתפקיד לא מרכזי, כי היו שם שחקנים מקצועיים.

בשנת 70-69, הקמנו בעלי, אחי ואני, תיאטרון בעברית, תיאטרון עצמאי, וקראנו ללהקה הזאת צרבת. ההצגות היו בעצם ביקורת על ראשי הקהילה בבואנוס איירס והכוונה הייתה שהם ישמעו את זה ותהיה להם צרבת. ראשי הקהילה לא עזרו לנו, לכן אמרנו שאנחנו נבקר אותם.

אנחנו הצגנו שתי הצגות, אחת של אהרון מגד, בראשית, ועוד הצגה קצרה גם כן על אותו נושא של אדם וחווה.

בעלי עסק בהוראה, הוא היה בארגנטינה פרופסור בהנדסה כימית וביוטכנולוגיה וכל שבע שנים היינו נוסעים לשבתון עם כל המשפחה.

גרנו ביפן שנה וחצי. הבת הגדולה שלנו הייתה בת שנתיים והגענו באנייה מבואנוס איירס לאוסקה בשייט של 52 יום. זו הייתה אנייה גם של נוסעים וגם של משא. האנייה הייתה שטה ועוצרת בכמה נמלים למשל בריו דה ז'יינרו,  אז היינו יורדים ומטיילים, בכל מיני ארצות. האניה חצתה את תעלת פנמה, אז לפני שעברנו את התעלה היינו בקראקס ואחר כך גם באיי הוואי.

באותה תקופה מעט מאוד אנשים בקרו ביפן. יפן הייתה די סגורה לכן פחדתי להגיע ליפן, הרי בעלי יעבוד במחקר עם איזה פרופסור מאוד מפורסם אבל אני, מה אני אעשה?

לגבי, בתי, צריכה למצוא גן, למצוא לה חברים לשחק איתם. אחר כך הציעו לנו ללמד ספרדית בטלוויזיה. פעם בשבוע הייתי צריכה לנסוע לעיר אחרת, לאוסקה, ברכבת. בהתחלה נסענו שנינו, יוסף גם כן השתתף בכמה תוכניות, ואחר כך אני לבד הייתי נוסעת לאולפן טלוויזיה. היו מקליטים את התוכנית ופעמיים בשבוע, הקרינו את התוכנית של הוראת הספרדית בטלוויזיה של יפן.

בשנת 1973, כשעלינו לארץ, עלינו ישר לבאר שבע כי הציעו ליוסף ללמד באוניברסיטת בן גוריון. מי שעובד באוניברסיטה, כל 7 שנים, מגיעה לו שנת שבתון. השבתון הראשון היה בארצות הברית באיווה, באוניברסיטת איימס. אני המשכתי שם את הלימודים שלי בייעוץ חינוכי, כי התחלתי בארץ, שנה אחת עשיתי בארצות הברית וכשחזרתי לארץ המשכתי את הלימודים.

היינו גם בשבתון אחרי 7 שנים, באנגליה, בקנטרברי. באוניברסיטה לקחתי קורסים בזמן שיוסף עבד שם. לקחתי קורסים בתרפיה משפחתית, ותרפיה זוגית, שניים או שלושה קורסים.

היינו בשבתון גם בדרום ספרד: "אל מריה", על יד גרנדה, שם טיילנו המון. היינו גם חמישה או שישה חודשים באוסטרליה, בסידני. וזה היה השבתון האחרון כי גבי, הבת הבכורה, הייתה בשבתון, והיא כבר עבדה באוניברסיטה.

הייתי מורה הרבה שנים, גם ביסודי אחר כך בתיכון, וכשעלינו לארץ בעצם רציתי להמשיך בתחום של חינוך לכן למדתי באוניברסיטה, לשון וספרות עברית. היה חוג מצורף לשון וספרות עברית וחינוך, באוניברסיטת בן גוריון. אחרי שסיימתי תואר שני בירושלים למדתי תרפיה משפחתית ועבדתי באופן פרטי בטיפול בזוגות, משפחות, וגם עסקתי הרבה מאד שנים בהנחיית קבוצות הורים.

כשפתחו במכללת קיי "תרשיש" בית ספר לגמלאים, אני התחלתי בחוג לטיפוח האינטליגנציה הרגשית בחיי היום-יום. עשיתי את זה כמה שנים שם וכשפרשתי המשכתי במיתר, בהתנדבות כמה שנים, והיו לי שתי קבוצות.

כיום איילה מעבירה קורסים בהתנדבות בפאלאס עם קבוצות מלאות של נרשמים. איילה הקימה בית למופת הכולל 3 ילדים, גבי, עידית ועדי ו-8 נכדים כאשר לאחרונה אפילו נולדה לה נינה הראשון!

לאילה סיפור נוסף במאגר: הניוקי של אימא 

הזוית האישית

מיקה: לפי דעתי אחד הדברים הבסיסיים שצריך לתת לבן אדם זה לשמוע את הסיפור שלו. אני תמיד התעניינתי באנשים ובסיפורי חיים שלהם וברגע ששמעתי את הסיפורים של איילה נשבתי מיד. שמחתי לגלות אישה עם חיים עשירים ומגוונים ועם חיים מאוד מעניינים שמעט אנשים חיו. איילה היא אישה מרתקת והיה לי העונג לשמוע את סיפורה והזכות הכי גדולה להעביר אותו הלאה. אני מאוד גאה בתהליך שעברנו והקשר שיצרנו לאורך הדרך. אני מאמינה שהפרויקט הזה הוא כל כך חשוב ותורם כל כך הרבה ואני מקווה שיימשך עוד לדורות רבים.

אילה: מיקה יקרה! אני מודה לך מכל הלב על מה שכתבת. אני רציתי להגיד לך שמאוד נהניתי מהקשר אתך. הקשבת בהתענינות רבה. שאלת שאלות ועודדת אותי לספר עוד ועוד. אני גם שאלתי מדי פעם ואת סיפרת גם על המשפחה. מצאנו הרבה מהמשותף. שתי המשפחות הגיעו מהגולה והשתקעו בארץ מתוך ציונות.

אני מודה לך על זה שבחרת אותי כדי לספר את הסיפור ולחזק את הקשר הבין דורי.