מאגר סיפורי מורשת

'מה את מבשלת, אימא?'

'ניוקי עם רוטב'.

'עוד פעם ניוקי? את יודעת שאני לא אוהבת!'

'למה? זה מאוד טעים! כולם אוהבים!'

'אני לא אוהבת. את מכינה את זה כי עקיבא אוהב'.

* כך התנהלה השיחה במטבח הקטן בבית ילדותי בארגנטינה.

אימא הייתה בשלנית טובה מאוד ובישלה הרבה מאכלים ממקורות שונים. בעיקר אוכל יהודי אשכנזי, כמו ורניקעס וקרעפלך, וגם אוכל ארגנטינאי.

הניוקי היה די פופולרי בארגנטינה. המהגרים האיטלקים הביאו אותו מאיטליה והמאכל התחבב על כולם.

ואיך אימא הכינה ניוקי? היא הייתה מבשלת תפוחי אדמה ומועכת אותם. אחר כך מוסיפה ביצה ומערבבת טוב-טוב. אחרי כן קמח, עד שהתקבל בצק רך, אבל מוצק, שאפשר לעבוד עליו. אז הייתה עושה סלילים ארוכים וחותכת כל אחד מהם לקוביות. כל קובייה העבירה על מזלג מקומח וקיבלה מין כדור קטן מוארך עם פסים.

מאוד אהבתי להסתכל על יצירת הניוקי. אבל לאכול?

אימא מכינה ניוקי כי אחי עקיבא אוהב אותם, ומה איתי? למה היא לא מכינה משהו במיוחד בשבילי? אני אוהבת ספגטי!

תחושת הקיפוח שלי מצד אימא הייתה חזקה מאוד!

באחת הפעמים שאלתי את אימא: 'למה את מכינה רק ניוקי אם את יודעת שאני אוהבת ספגטי?'

אבא, שעבד בבית, שמע אותי. למרות שתמיד נהג להגיד שצריך לאכול מה שיש או לא לאכול, התערב הפעם ואמר לאימא: 'אולי תכיני ספגטי בשביל הילדה?'

מאז אימא הכינה שני מאכלים שונים באותה ארוחה.

* כשהתבגרתי קצת, התחלתי לעזור לאימא לגלגל את הניוקי על המזלג המקומח וגם אכלתי אותו יחד עם כולם. התפייסתי עם אימא ועם הניוקי, והפכתי אותו מאויב לאוהב.

אחרי שהתחתנתי, התחלתי גם אני להכין ניוקי לפי המתכון של אימי, אבל רק לקבלת שבת, כי זה כרוך בהרבה עבודה. הכנתי את הניוקי עם שני רטבים שונים: רוטב אדום עם עגבניות מרוסקות, ורוטב לבן עם חמאה מומסת, קמח וחלב. כל אחד בחר לעצמו את הרוטב שהעדיף.

לפני כשלושים שנה, כשאבי נפטר בארגנטינה, החלטנו אחי ואני, בהסכמתה של אימא, להביא אותה אלינו לביתנו במיתר. אז חזרתי להכין ניוקי לעיתים קרובות.

אימא כבר לא יכלה לבשל כי לקתה באלצהיימר. מצאתי פתרון מצוין: אימא הייתה העוזרת שלי. אני מכינה את הבצק ואת הגלילים, חותכת את הקוביות ואימא מעבירה אותן על המזלג המקומח, ומרוצה מאוד מעצמה.

אחר כך בארוחה נהגתי לומר: 'הנה הניוקי שסבתא הכינה!' וכולם מוחאים כף. אימא מאושרת.

היום, הרבה שנים אחרי שאימא נפטרה, אני ממשיכה להכין ניוקי, אך לעיתים רחוקות יותר. זה כרוך בהרבה עבודה וכבר אין לי את אימא לעזרה.

כשאני מעלה את הרעיון להכין ניוקי, פוצ'ו אומר: 'בשביל מה? זה המון עבודה! אנחנו הרי שישה עשר איש בארוחה'. אני מקבלת את ההערה שלו ולא מכינה.

עכשיו אני מצטערת על ההפסקה שעשיתי, ומחליטה להכין ניוקי בהזדמנות הראשונה. אני מקווה שיהיו טעימים כמו אלו שאימא הכינה.

הזוית האישית

,