מאגר סיפורי מורשת

זיו בצלאל מספר על זיכרונות ילדותו מפתח תקווה

"נולדתי בתאריך 30 למאי, 1938 בפתח תקווה. הוריי, שלמה ווריג'יני עלו לארץ ישראל והביאו לעולם אחד עשר ילדים כאשר מתוכם הייתי הקטן ביותר. במשך כל ילדותי גדלתי בבית עני ודתי. הוריי, כשחיפשו מקום מגורים, החליטו להשתמש בדיר כבשים שהיה בשטח, הם פינו אותו בכדי שיהיה לנו בית והפכו אותו למקום מגורים לאחד עשר ילדיהם. במהלך אותה תקופה בה גרנו שם, היו מחלות קשות ואנשים רבים מתו מהמחלות והסיבוכים מהן. מספר רב של אחים שלי נפטרו גם הם בעקבות המחלות.

 בילדותי – בחצר ביתי – שנת 1946

כשהייתי בבית ספר יסודי, בהפסקות האוכל, כאשר כל שאר הילדים היו מוציאים אוכל מהתיקים ולי לא תמיד היה מה להוציא מהתיק, משום שלא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על ארוחות הבוקר, המצב הכלכלי בביתנו היה קשה והמשפחה חיה בדוחק רב.

הכרזת העצמאות למדינת ישראל 1948

כאשר הייתי בן 10, הכריזו על הקמתה של  מדינת ישראל. אני ממש זוכר את האירוע, הייתי מאוד נרגש וישר יצאתי בריצה לחגיגות ברחוב, כדי לשמוח עם כולם על עצמאות מדינותינו. במהלך החגיגות אנשים רבים צעקו בשירה "עלייה חופשית, מדינה עברית!" ללא הפסקה. שמחתי מאוד והצטרפתי אליהם לקריאות. כולנו שרנו בשמחה וגאווה גדולה, לא זכור לי שהרגשתי לפני כן שמחה כזאת גדולה.

התאונה

כשהייתי בן 17 הייתי אמור להתגייס לצבא. יום לפני יום הגיוס שלי נסעתי לבקר את אמי בבית החולים וכאשר חזרתי לביתי, רכבתי על האופניים, נסעתי על הכביש ומכונית פגעה בי מאחור והעיפה אותי לתעלה. שכבתי בתעלה למשך כמה רגעים עד שלאחר כמה זמן, בחור, אשר לא הכיר אותי לפני כן, ראה את המקרה מהצד והציל אותי ולקח אותי לבית החולים, מאוחר יותר הסתבר שהבחור היה בן דודי שלא זיהה אותי כי הייתי מלא דם מהפציעה. 

כאשר הגעתי לבית החולים אף אחד מבני משפחתי לא ידע היכן אני ומדוע לא הגעתי הביתה. במשך שלושה ימים משפחתי חיפשה אותי ודאגה לשלומי באי ידעה מה קרה לי? לאחר שלושה ימים, פניתי לאחת האחיות בבית החולים, היא נראתה לי מוכרת משכונתי וביקשתי ממנה להודיע להורי שאני נמצא בבית החולים, כדי שלא ידאגו. האחות אכן הודיעה לאבי שאני מאושפז אחרי תאונה בבית החולים.

במשך שבועיים בהם הייתי מאושפז בבית החולים, אף אחד מבני משפחתי לא סיפר לאמי על התאונה שחוויתי ועל כך שאני נמצא בבית החולים והיא לא הבינה מדוע אני לא בא לבקר אותה בהיותה חולה ומאושפזת באותו בית החולים.

גיוס לצבא בגיל 17

בעקבות התאונה, השירות הצבאי שלי נדחה בשנה. לאחר שהתגייסתי, שנה לאחר מכן שירתי בפלוגת ניסיון, שם נתנו לי לנסות סוגים שונים של תרגילים, אשר היו קשים לי ביותר בעקבות התאונה. לאחר השירות שלי בפלוגת הניסיון שלחו אותי לבסיס חיל האוויר, מיחידה זו הצטרפתי למלחמת סיני, בה השתתפתי. לאחר המלחמה הפכתי לטכנאי בטיחות הצלה למטוסי קרב בצבא, בחיל האוויר.

כאשר הייתי בן 16, שנה לאחר תאונתי, אמי, וריג'יני נפטרה ממחלת לב חמורה, היא הייתה צעירה, בת 45 בלבד, מותה טרם עת גרם לצער רב למשפחה, לאבי ולנו הילדים שנותרנו יתומים מאם.

ההיכרות עם רחל – אהבה ממבט ראשון

כשהייתי בן 18, באחד הימים כאשר הייתי בדרכי הביתה ראיתי נערה משכונתי ששמה רחל, כאשר זמן רב היא כבר מצאה חן בעיני. בכל פעם, כאשר הייתי הולך לבית הכנסת עם אבי, הייתי פוגש את אחיה ומבקש ממנו למסור לה ד"ש בשמי. באותו היום היא עמדה בצומת ברחוב, ניגשתי אליה, בכדי לבדוק למה עומדת שם לבדה? היא ענתה לי שהיא מחכה לחבר שלה, הם קבעו ללכת לראות סרט בקולנוע, אך החבר אינו מגיע. הצעתי לה שאבוא לראות איתה את הסרט במקומו – היא  הסכימה ואני התרגשתי מאוד.

כבר ממבט ראשון היינו מאוהבים ונהיינו זוג ביחד. מהר מאוד רצינו להתחתן, אך מאחר והיא הייתה צעירה, היינו צריכים לחכות שהיא תגיע לגיל 17. כאשר רחל חגגה את יום הולדתה ה – 17 התחתנו ושמחנו ומאוד.

 אני ורחל מאושרים ביום נישואינו

לאחר חתונתנו עברנו לגור בתוך הבסיס הצבאי בו שרתי, משום שהיו צריכים אותי שם בשביל העבודה. בבסיס זה נולדו וגדלו שני ילדי הראשונים. לאחר מכן חזרנו לגור בפתח תקווה ושם נולדה גם בתנו הקטנה. ילדינו גדלו ובגרו, נישאו ובנו משפחות והביאו לעולם את נכדי שאותם אני מאוד אוהב. אני ורחל  נהגנו לארח אותם בביתנו בארוחות משפחתיות ונהנו מאוד מחברתם.

 אני ורחל ז"ל עם נכדינו האהובים

השנים חלפו, ואשתי האהובה, רחל, חלתה, גילו אצל אשתי מחלה קשה שגרמה למותה. רחל נולדה בשנת 1943 ונפטרה בשנת 2013. במהלך התקופה אשר בה רחל שהתה בבית החולים, החלטתי לכתוב את סיפור חייה ולהנציחם בספר. רחל, הייתה אשה שתמיד שמחה ומחייכת, למרות המחלה הקשה שחלתה בה. ספר זה מאוד יקר לליבי וכתבתי אותו לזכרה.

 הספר שכתבתי לזיכרה של אשתי האהובה רחל זיו ז"ל

לאחר מותה של אשתי החלטתי לעבור לגור במגדלי ים התיכון שבגני תקווה. שם אני מאוד נהנה, יוצר יצירות ומועיל לקהילה, משחק עם חברים ויחד אנו מכינים יצירות רבות.

הזוית האישית

מיקה, מיה ורוני: מאוד נהנו לשמוע את סיפוריו המרגשים של בצלאל, להכין איתו יצירות, לבקר אותו ולשמח אותו. אנו חושבות שפעילות זו מעשירה מאוד לשני הצדדים ושמחנו מאוד להשתתף בה.

קישור לסיפור השני שלבצלאל זיו: "בצלאל זיו האומן מגני תקווה".

בצלאל זיו: תודה רבה לתלמידות מיקה, מיה ורוני, שהיגיעו  למפגשים במגדלי הים התיכון ותיעדו את סיפורי, היה לי כיף מאוד להיפגש איתכן.

מיקה, מיה ורוני במפגש עם בצלאל במגדלי הים התיכון