מאגר סיפורי מורשת

תקופת הילדות

שמי אליאב, נולדתי בשנת 1950 בחיפה. אבי – מרדכי נחליאלי (טייכר במקור) דור שישי בארץ. הוריו, אסתר לבית טוייסטר ואברהם לבית טייכר, נמנו על קהילת יהודי טבריה שהתיישבה אחר כך בצפת. לאחר רעידת האדמה הגדולה שפקדה את ארץ ישראל ב-1927 עברה משפחתו של אבי להתגורר בחיפה. בתחילת שנות השלושים (של המאה הקודמת) סבי ואבי היו שותפים למיזם הגדול בחיפה – בניית הקזינו המפורסם בבת גלים. היה זה בניין מפואר עם רצפת זכוכית שדרכה נראו גלי הים ועליה רקדו הזוגות ריקודים סלוניים. לימים המקום פשט את הרגל וננטש. רק בעת האחרונה שבו וחזרו יוזמות להפיח רוח חיים במבנה ההיסטורי המפואר והחרב.

סבי אברהם (אברום) נפטר בגיל צעיר וסבתי המשיכה להתגורר בבית אותו בנו במרכז הדר הכרמל ברחוב ביאליק עד יום מותה.

מימין: סבא אברום, משמאל: הבית ברחוב ביאליק

אמי – עדינה נחליאלי לבית (ליפשיץ), ילידת 1916. עזבה את משפחתה בארצות הברית ועלתה לבדה ארצה כנערה צעירה בת 18, עבדה כמזכירה אצל אחד הפקידים הבריטים הבכירים (בתקופת המנדט). אבי, שהיה בעל חזות מזרחית (כהה עור בעל שפם ובלורית שחורה, חובש תרבוש), פגש בה באחת מנסיעות העבודה שלו לירושלים והחל לחזר אחריה במרץ רב. לימים פשטה השמועה בכל חיפה שארוסתו של אבי מתרועעת עם ערבים "לא עלינו". אבי הוזהר מפני "האמריקאית המסוכנת". לאחר עבודות בילוש נמרצות הסתבר לאבי שהבחור שאיתו היא מתרועעת הינו הוא עצמו ולא אחר. וכך הזוג המאוהב התחתן והוליד שלושה ילדים. בשל עבודתו של אבי בהנהלת משרד האוצר עברה המשפחה לגור בבית פרטי במחנה אלנבי בשכונת אבו תור בירושלים.  אבי קרא לבית בשם "אחוזת בית שלווה". הבית היה עשוי אבן עם גג רעפי מרסי אדומים, תריסי מתכת ירוקים ודלתות ברזל ענקיות.

הבית גבל בחומה הגדולה והמאיימת של מנזר סנט קלייר ואנו כילדים פחדנו פחד מוות שמא יפתחו דלתות הפלדה וידיים זדוניות יחטפו אותנו למנזר. (מובן שלא היה ולא נברא למעט מחשבות של ילדים בגיל 7 ופחד מהלא נודע).

הכניסה למנזר השתקניות – סנט קלייר, אבו תור, ירושלים

ילדותי עברה עלי במשחקי פיראטים, קאובויים ואינדיאנים, מסעות חיפושי אוצרות חובקי עולם וכל זה בגן ביתי המוקף עצי האורן הענקיים. מובן שגם ימים של רומנטיקה, חיזורים, אהבות ראשונות והרבה שברונות לב חוויתי "באחוזת בית שלווה". בשנת 1967 בעת מלחמת ששת הימים תותחי הלונג טום הירדניים הפגיזו את ירושלים והבית נפגע וניזוק ומשפחתי עברה להתגורר בשכונת בית הכרם.

תעלולי נעורים

מעשה בבקבוק

אביה של אמי, סבא הרש ליפשיץ, שהיה רב בניו יורק, הגיע אלינו לביקור והתגורר בביתנו מספר שבועות. הוא היה איש גדל מידות (שמן), מעשן סיגריות בשרשרת, וחובב הטיפה המרה (שתיין). המשקה החביב עליו היה ג'ין. מעת לעת היה ניגש אל המזווה מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא הבחין בו ונוטל לגימה בריאה, מחזיר הפקק לבקבוק והבקבוק חזרה למזווה. כך היה עושה מספר פעמים ביום וחושב שאף אחד לא מרגיש. אחי ואני החלטנו לעשות מעשה קונדס. באישון לילה החלפנו את תוכן הבקבוק במים מהברז וארבנו בשקט ממרום המדרגות של חדרנו שהיה בעליית הגג. ואכן לקראת חצות הגיח "הקורבן" מחדרו, פוסע בנעלי בית על קצות האצבעות לעבר המזווה, פותח בשקט את ויטרינת הזכוכית, שולף את הבקבוק מסיר את הפקק, נוטל לגימה ובאותו רגע פורץ בסדרת קללות וגידופים ביידיש שכל בני הבית התעוררו בבהלה ולקח הרבה מאוד זמן עד שהצליחו להרגיעו. מובן שאחי ואני שצפינו במחזה "והתפוצצנו מצחוק" נענשנו, אבל זה היה שווה את העונש.

סבא הרש ליפשיץ

מעשה בקופסא

בחודשי הקיץ, לאחר שהשלמנו למלא את דפי החוברת לעבודה עצמית, הסתובבנו בשכונה חסרי מעש ומחפשים דרכים יצירתיות להעביר את הזמן. בנינו קורקינט מקרשים קוגלגרים (מיסבים), רובים מעצי בניין, מסמרים וגומיות. שיחקנו מחבואים, סוס ארוך ואלמבוליק. המשחקים האהובים עלינו היו סטנגה וכדורגל. לא היו נעלי אדידס, נייק ,ואנס, בלנסטון וכו'. כל שהיה – סנדלים תנ"כיות או סתם יחפים. אהבנו לשוטט ולבעוט בכל מה שהזדמן. בוקר אחד שרקתי (כך היה נהוג לקרוא לחברים לבוא לשחק) לחברי שלום. שלום היה ידוע ככדורגלן מעולה בעל בעיטת פצץ ברגל שמאל. על המדרכה היו פזורים מספר קרטונים (מטרה מצוינת לכדרור ומסירות). לפתע נחה עלי רוח קונדסות. עד ששלום הגיע סידרתי את הקופסאות בשורה. באחרונה שבהן הנחתי בלוק גדול וסגרתי את הקופסא. התחלנו להתמסר בקופסאות כשאנו בועטים כל אחד בתורו. מובן שתימרנתי כך שהקופסא האחרונה המתינה לידידי. ואכן שלום הגיע בריצה נעול בסנדלים והרביץ את בעיטת הוולה המפורסמת בכל הכוח בקופסא ובבלוק שבתוכה. צעקותיו החרידו את כל השכונה. לקח לי שבוע שלם לפייס אותו ולשחד אותו באוסף הגולות ועטיפות המסטיקים אותם אספתי בקנאות.

מעשה בכפפה

התקופה: שנות השישים בירושלים. זו הייתה תקופה מלאת אנרגיות, חבורות נערים עם ווספות, למברטות, וטוסטוסים – פראי אדם צעירים ותוססים! המון מוזיקה, דיסקוטקים, ומסיבות ריקודים בערב שישי. היה זה חורף ירושלמי קר וגשום. המסיבה אצל אבנר זילברברג ברחוב יפו, קומה שלישית, לקראת סיום. החברה מתחילים לחפש את הקטנועים שהחנו ברחוב. אבנר ואני צופים בהם מהמרפסת. השריקה נשמעת מלמטה, יוסי שוורץ הקטן צועק ששכח את הכפפות על הספה. כידוע לא ניתן לרכב בקור שכזה על הווספה בלי כפפות. לאבנר ולי היה חשבון קטן לסגור עם אותו יוסי – הוא איבד את התקליט של ריצ'רד הקטן מלך הרוק אנד רול. זה הזמן לסגור חשבון. מצאנו את כפפות העור שלו וכדי להבטיח שיצנחו מהקומה השלישית ישר לידיו ולא יתעופפו ברוח סתם, הכנסנו לכל כפפה שתי ביצים ישר מהמקרר. הכפפות נחתו ליד הקטנוע. עוד הספקנו לראות את שוורץ הקטן דוחף את ידיו לתוך בלילת הביצים שמילאו את הכפפות. דיירי הבניין ביפו 219 לא ישכחו את הקללות העסיסיות שנשמעו ברחוב באותו ערב שישי.

אני והטוסטוס

עץ המשפחה שלנו 

הזוית האישית

סבא אליאב: נכדי היקר, תודה שבחרת בי לתוכנית. מאוד התרגשתי שפינת לי זמן והקשבה. אוהב המון ושמח שהסיפור לא יצא "פרשמנגלה".

איתמר הנכד המתעד: סבא יקר שלי, מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים שלך, התרגשתי ולמדתי רבות על עברך. שמחתי ששיתפת אותי ואני מודה לתוכנית שנתנה לי את ההזדמנות הזו.

סבתא יעל נחליאלי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2023 יחד ען נכדתה קרני. קישור לסיפור שהן העלו: "אבא בלבן"