מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של יעל נחליאלי (תדמור) סבתא של קרני.

נולדתי בקיץ 1952 בקרית טבעון – יישוב כפרי הנושק לעמק יזרעאל, מוקף גבעות ירוקות ועצי אלון עתיקים. באותם ימים, היישוב היה מאוכלס במשפחות צעירות (ברובם יוצאי קיבוצים ואנשי צבא הקבע) שהשתכנו בבתים צמודי קרקע, מקורים בגגות ריעפים אדומים ומוקפים גינות נוי וירק. זוהי הסביבה הפסטורלית בה גדלתי וחייתי עד שהתגייסתי לצבא כפקידה פלוגתית ביחידה מיוחדת בצנחנים  (כן, גם צנחתי וענדתי כנפי צניחה אותם הענקתי בגאווה לבני רותם שהמשיך המסורת של שני הוריו – "אחרי  לצנחנים" ).

בית ילדותי בטבעון

זיכרונות ילדות רבים מציפים אותי בכל פעם שמזכירים את השם טבעון, אך על כך אספר בהזדמנויות אחרות. היום בחרתי להתמקד באירוע קטן אך משמעותי שנחרט עמוק בזיכרוני ובליבי. קראתי לו "אבא בלבן".

הורי הכירו לראשונה בפעילות הכשרת הנוער הציוני, (הכשרה לקראת עלייה ארצה) בבוקובינה (רומניה / אוקראינה). אבי היה המדריך ואמי החניכה. דרכיהם נפרדו לכמה שנים.

אבי שנולד בשנת 1913 למשפחה בעלת אמצעים והשכלה נשלח ללמוד משפטים בצ'רנוביץ' ועלה ארצה עם תום הלימודים בשנת 1938.

אמי שנולדה בשנת 1916 למשפחה דתית, עניה ומרובת ילדים, התייתמה מאימא בגיל צעיר מאוד, עזבה את משפחתה ועלתה גם היא ארצה בשנת 1938. לצורך קבלת אישור עליה מהשלטונות הבריטיים (סרטיפיקט), נאלצה אמי להתחתן בנישואין פיקטיביים עם אדם מבוגר ממנה בהרבה – לא עשיר ולא יפה תואר, אך אדם טוב לב והעיקר – בעל אישור עלייה לארץ.

הורי נפגשו בשנית בקבוצת יגור שבה אבי הדריך וסייע בקליטת חברי ההכשרה שהגיעו ארצה. דרכיהם נפרדו פעם נוספת לאחר שהתברר כי לאבי יש אהובה בארץ ישראל. אימא עברה לתל אביב ומהיותה בעלת ידי זהב, תושייה וחוש אומנותי מפותח, הצטרפה לצוות התפאורנים של תיאטרון האוהל.

אבא התגייס לבריגדה היהודית למערך תותחני הגנת החופים ושרת בסטלה מאריס בחיפה שם גם נפצע. בתום  מלחמת העולם השנייה נשלח לאירופה (בלגיה, צרפת ואיטליה), לסייע בקליטת פליטים ועקורים – מניצולי השואה. לאחר שובו ארצה נפגשו הורי בפעם השלישית והפעם זה הצליח והם נישאו בשעה טובה בשנת 1947. במלחמת העצמאות אבא שירת ונלחם כקצין בתותחנים בקרבות הנגב. עם סיום המלחמה חזר אבא לעסוק במשפטים ולאחר שסיים התמחות באנגליה בנושא דיני המשפט הימי, עבר לשרת בחיל הים – התמחות שקידמה אותו בהמשך –  להיות הפרקליט הראשי של חיל הים ואב בית הדין הצבאי לערעורים.

1957 – כמה חודשים אחרי מלחמת קדש, אבי יצא בשליחות סודית לצרפת. באותה תקופה מכשירי טלפון פרטיים היו מאד נדירים ושיחות עם אנשים מעבר לים היו אירוע חריג ומאוד יקר. הקשר עם אבא היה רופף ולא רציף בשל אופי השליחות בה לקח חלק והריחוק הגיאוגרפי. (היום זה נשמע כמעט מגוחך, אך אלו היו זמנים אחרים) לעיתים היינו מקבלים גלויה או פריסת שלום ממכרים של מכרים ובסך הכל תקופת שהותו בצרפת היתה לוטה בערפל ובדממה תקשורתית.

באותם ימים, אני ילדה בת חמש, בגן חובה שאבא שלה יצא מהבית ומי ידע מתי ישוב? אימא מטפלת בי ובשתי אחיותי (חני בת התשע ועמיאלה בת השבע) ואינה יודעת או יכולה לומר איפה אבא ומתי אשוב לראותו (בעבר שמירת סוד צבאי הייתה ערך מקודש בקרב היישוב בכלל ומשפחות אנשי צבא הקבע בפרט).

יום אחד, לאחר היעדרות של כחמישה חודשים וללא הודעה מוקדמת אבא חזר. המפגש שלי עם אבא נחרט בזכרוני כסיפור: הסיפור של יעל  – אבא בלבן.

אבא של סבתא יעל – צבי – פרקליט חיל הים

הסיפור של יעל  – אבא בלבן

בוקר קסום. אני אוחזת בידה של אימא ומתאמצת להדביק את צעדיה המהירים בדרך אל גן הילדים. צבעם של עצי האלון שבשדרה (המובילה אל הגן) נראה ירוק עמוק, כמעט שחור ומדי פעם למגע קרני השמש קבל גוון כסוף בוהק ומנצנץ. הרקפות לצידי הדרך עמדו זקופות ונראו לי מחייכות וקורצות בצבען הוורד העז. ציוץ הציפורים התלווה לחגיגה – מענג ומרגיע. כל זאת לקראת החגיגה האמיתית – אבא חוזר הביתה, שב לאחר היעדרות ארוכה, מארץ רחוקה.

אימא משאירה אותי בגן ואני מתיישבת בצל האלונים ורואה את חברי – ילדי הגן כצלליות רחוקות המשחקות בגן השעשועים. אני עסוקה בעולמי – לנסות ולדמיין את פניו של אבי. התמונה מאוד מטושטשת הרגשה זו גורמת לי אכזבה ודאגה, אולי לא אזהה אותו כשיבוא? פחד מהבלתי ידוע. לפתע מגיח איש גבוה מאוד, בהיר עור ושיער בלונדיני והרבה ירוק בעיניו. לבוש מדים לבנים, על כתפיו בוהקות דרגות קצונה רקומות בצמות זהב ומצחיית כובעו מטילה צל ומסתירה חלק מפניו. בחזית הכובע הלבן מתנוסס סמל גדול של ענפי עץ הזית החובקים עוגן במרכזם – רקום בצמות זהב צפופות ועדינות. שילוב קרני השמש, צבע הזהב שבסמל  והמדים הלבנים יוצרים יחד מחול של בוהק והילה. אני מבוהלת. האיש הגבוה הזה רוכן אלי ומנסה לאחוז בי ואני נסוגה.

בשלב זה אני שומעת את הגננת אומרת בקול עמום מאוד: "יעל אבא בא לקחת אותך". ואני רואה את נקודת הבוהק מתקרבת ומרגישה שאוחזים בי והלבן והזהב ניתכים במגע של הגעגוע והפחד….. הצבעים הפכו לחמים…..אינני רואה פנים אני רק מרגישה חום ומגע ידים מחבק ואוהב. אני עוצמת את עיני ומתמכרת לחיבוק החם ולציוץ הציפורים המרגיע…

לימים התברר שאבי נשלח לצרפת לנהל מו"מ לרכישת ספינות עבור חיל הים. אולי היו אלו הזרעים שהנביטו את ספינות שרבורג עשר שנים מאוחר יותר, לעולם לא נדע……

החלום שלי

לו ניתן לעצור הזמן כדי להפגיש בין קרני נכדתי שנולדה בשנת 2012 לבין רחל אמי שהלכה לעולמה בשנת 2006 ומעולם לא חלקו זמן אייכות משותף.

לשתי אהבותי אלו תכונות רבות משותפות. סבתא רחל היתה אומנית יצירתית בכל נשמתה. הן בתחומי אומנות המטבח (אפיה ובישול) והן בתחומי עיצוב טקסטל ותפאורה. אין לי ספק שהן היו רוות הרבה נחת והשראה זו מזו.

ככל שחולף הזמן נחשפים צדדים אלו באישיותה ובמעשיה של קרני, ואני כמובן מתמוגגת (כמו כל סבתא) ומרגישה סגירת מעגל רב דורי.

פינוק של סבתא  – כרובית מצופה בפרורי לחם

מצרכים: כרובית גדולה ויפה, סיר גדול, מים ומעט מלח. ביצה, תבלינים ופירורי לחם.

אופן ההכנה: חולטים את פרחי הכרובית במים רותחים לריכוך קל ומסננים. מארגנים קערה עם ביצה מקושקשת ותבלינים (מלח פלפל) ובעוד קערה פרורי לחם. טובלים את פרחי הכרובית בביצה ולאחר מכן בפרורי הלחם ומטגנים במחבת בשמן זית עמוק.

כרובית

הכנת הכרובית

כרובית בתנור: חולטים כרובית שלמה לריכוך. מסננים ומורחים אותה בתערובת של שמן זית תבלינים (מלח פלפל ושום). אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות במשך כ-20 דקות עד שצבעה חום זהוב.

מנה אחרונה – תותים עם מייפל ושמנת

בתיאבון

הזוית האישית

קרני: סבתוש יקרה, היה לי כיף מאוד לעבוד איתך במשך המפגשים של תכנית "הקשר הרב דורי". נהנתי לשמוע סיפורים מהעבר של המשפחה שלנו, ולהיות בזמן איכות של סבתא ונכדה. אני אוהבת אותך מלא, מלא, מלא.

סבתא יעל: היה לי מאוד מרגש לעבור את החוויה הזאת איתך. זמן האיכות איתך גרם לי להרגיש אותך ולראות את היופי הפנימני שבך – סקרנות רגישות והמון אהבה. אוהבת, אוהבת סבתא.

קישור לסיפורו של סבא אליאב נחליאלי שהשתתף בתכנית בשנה שעברה עם הנכד איתמר נחליאלי: סבא אליאב מספר לאיתמר מתעלולי נעוריו,