מאגר סיפורי מורשת

שמי גוסטב אהרון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. כשנכדתי יערה פנתה אלי בבקשה להשתתף איתה בתכנית החשובה הזו, מיד נעניתי בחיוב. אני מכיר את התכנית, מכיוון שהשתתפתי עם נכדה אחרת, ויש לי סיפור נוסף במאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: תולדות סבא רבא אהרון דוד הירש ז"ל

כאן אספר ליערה על ילדותי ברומניה, על העלייה לארץ ועל ילדותי בדימונה. נולדתי ברומניה בעיר יאשי בשנת 1952.

תעודת הלידה שלי

הוריי עברו את השואה, אבל לא דיברו בבית על שעבר עליהם. אני רק זוכר שאבי היה צועק ובוכה בלילות מתוך שינה.

גדלתי בבית עם חצר גדולה ומסביב הרבה שכנים, מרביתם לא היו יהודים. עם רובם הייתה שכנות טובה, אבל זכור לי מקרה אחד עם שכנה נוצרייה וכך היה: בחג פסח אמא שלחה אותי לחלק לשכנים מצות ועוד דברי מתיקה, כי כך היה נהוג בין השכנים. כשהגעתי אליה היא אמרה שהיא לא מקבלת את המצות כי הם נאפו מדמו של ישו. חזרתי הביתה בבכי. מלבד השכנה שציינתי, לא הרגשנו שנאה. כילדים שיחקנו יחד, מבקרים איש אצל רעהו, למדנו יחד. בחורף היינו מתגלשים בשלג עם מגלשה שהיינו בונים מקרשים. בגן הייתי בגן יהודי. בית הספר היה בתחילתה של הקהילה היהודית ולאחר מכן הכניסו גם ילדים נוצריים. למדתי שם עד כיתה ד'.

בילדותי

על מנת לשמור על היהדות, אימא שלי הביאה רב כדי ללמד אותי דברי תורה ושלחה אותי ל"חיידר" (מוסד ללימודי קודש). למען האמת, לא אהבתי להיות שם ועזבתי אחרי זמן קצר.

עם הקמת מדינת ישראל, החלה יציאה המונית מרומניה. הסוכנות היהודית וממשלת ישראל שילמו למשטר הקומוניסטי כסף רב עבור כל יהודי על מנת לקבל אישור יציאה. הדודים והסבתא שלי קיבלו אישור ועלו לישראל בשנת 1949. משפחתי לא קיבלה אישור עד סוף שנת 1963. חלק מהסיבות בגינן לא קיבלנו אישור יציאה, הייתה ההחלטה של הסוכנות וממשלת ישראל לא לשלם לממשלה הרומנית, כי לטענתם נגמר הכסף. (בדיעבד נודע שהכסף הופנה לעלית יהודי עיראק)

הייתי בן 11 כשעלינו לישראל, המסע לארץ נמשך כשלשה שבועות. מיאשי (העיר בה גרתי) נסענו ברכבת לעיר הבירה בוקרשט. משם טסנו לווינה באוסטריה. שם היינו במתחם סגור כ-10 ימים. מווינה הסיעו אותנו לנאפולי שבאיטליה ברכבת, נסיעה שארכה כ- 24 שעות וגם שם היינו תקופה מסוימת במתחם שנראה כמו גטו. מנאפולי שטנו באונייה "פגאסוס" לחיפה. זכור לי שהייתה צפיפות נוראית באונייה. אנשים ישנו על רצפת האונייה. בגלל מזג האויר הסוער רב העולים חלו במחלת הים. כשהתקרבנו לחופי חיפה, כולנו עלינו לסיפון כדי לראות את חופי ארץ ישראל ומחאנו כפיים. הייתה התרגשות גדולה לראות את חופי ארץ ישראל.

מימין: הבית שלנו בדימונה, משמאל: אני ברשימת העולים לארץ

שלחו אותנו לדימונה, הידועה לכולם מהשיר סימונה מדימונה. הנסיעה לדימונה ארכה כ 7-6 שעות. הגענו לקראת הערב. קיבלו אותנו אנשי הסוכנות והכניסו אותנו לדירה ריקה בשטח של 50 מ"ר. נתנו לנו ארגז עם קופסאות שימורים וכיכר לחם, מאוחר יותר הביאו לנו מיטות ברזל ומזרונים עשויים מקש, שולחן וארבע כסאות ושמיכות.

המיטות ומזרוני הקש שקיבלנו מהסוכנות

השיכון היה כמו מגדל בבל. שתים עשרה משפחות מארצות שונות שדיברו בשפות שונות. היו מרוקאים, פרסים, רומנים, פולנים, אלג'יראים, אך כולם הבינו את כולם. הייתה שכנות טובה.

בבית ספר שמו אותי בכיתת "קלט". זו הייתה כיתת אולפן מעורבת בילדים מכל הארצות, על מנת ללמד אותנו את השפה. לאחר שנה, העבירו אותי לבית ספר "אפיקים" לכיתה ה'. גם כאן היינו מעורבים מכל העדות, אך כבר ידענו מעט עברית ושחקנו יחד בהפסקות. לא ייחסנו חשיבות לאיזו עדה שייך כל חבר. אחר הצהריים היינו נפגשים בחצר ומשחקים. שיחקנו כדורגל, סטנגה, מחבואים, קלאס, גוגואים, דג מלוח, חמור חדש, שוטרים וגנבים. הייתה חברות אמיתית .עד היום חלקנו בקשר ונפגשים מדי פעם.

תמונות ילדות ובגרות שלי

 אפילוג (אחרית דבר)

בשנת 2019, אחרי 55 שנים שעזבתי את רומניה, חזרתי עם אשתי וארבעת ילדיי לעיר יאשי. הלכתי לחפש את מקום המגורים שבו נולדתי, אך הסתבר שהרסו את כל הבתים והרחוב, אפילו שינו את שם הרחוב. בנו שם בנינים גבוהים וקניון. זיהיתי את המקום על פי הגשר שעובר על נחל שהיה קרוב לשכונת מגוריי.

אגב, לאחרונה נחתם הסכם ערים תאומות בין נתניה לעיר יאשי.

תמונות מסיור השורשים שלנו ביאשי: מימין: הפסל עליו הייתי עולה ומשחק בילדותי, במרכז למעלה: הגשר ונחל בחלאוי, במרכז למטה: במקום זה הייתה בריכה עירונית ופארק, משמאל: בית הכנסת שהיינו מבלים בו בחגים

הזוית האישית

יערה הנכדה המתעדת: עד כאן הסיפור של סבא גוסטב. שמעתי ממנו סיפורים שלא שמעתי עד הרגע הזה. היה לי מאד כיף להיות עם סבא גוסטב. אני מאד נהנית להיות אצל סבתא וסבא. הם מכינים לי אוכל טעים, בעיקר אני אוהבת את המרק של סבתא והשקשוקה של סבא.