מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף מזרחי, נולדתי בארץ לאם ילידת העיר העתיקה בירושלים. אבא עלה לארץ בגיל 13 על חמור מכורדיסטן. סבתא קנתה בית מהערבים בנחלאות וכל המשפחה גדלה באותו בית – גם אחרי שנישאו, כל אחד קיבל חדר בבית של ההורים. בכל החצר היה רק תא שירותים אחד. מקלחת לא הייתה. בחצר היה בור מים לאיסוף מי הגשמים. סבא היה שואב מים בדלי עם חבל. את המים היה שומר בכדי חרס מכוסים ביוטה, כדי לשמור על הקור של המים ושלא יתאדו. היינו מתרחצים פעם בשבוע בפיילה (גִּיגִית גדולה לְמַיִם עשוייה מפח), במטבח בגודל של מטר וחצי על מטר וחצי. במים שחיממנו בעזרת הפרימוס (מַכְשִׁיר חִמּוּם וּבִשּׁוּל הַכּוֹלֵל בֵּית קִבּוּל לְנֵפְטְ, או ספירט) והיו מערבבים עם מים קרים. היינו שמונה אחים וחיות.

לימודים ושירות צבאי

למדתי בבית ספר שהיום נמצא בו מרכז ההדרכה למורים, המנהל היה מיכאל בן חנן המפורסם. למדתי שם עד כיתה ח'. רוב התלמידים לא המשיכו ללמוד אחרי כיתה ח', כי הלימודים היו בתשלום והם היו צריכים לעזור בפרנסת המשפחה. רוב הילדים הלכו לעבוד בגיל 12-13. אני עבדתי כעוזר למכונאי בממילא (ב-1963), שם היו כל המוסכים, מאפיות, מסגריות. בגיל 18 התגייסתי ושם הייתי נהג משאית. השתתפתי במלחמת ששת הימים וביום כיפור.

נישואין

את רחל הכרתי כשהייתי חייל. יצאנו המון שנים יחד ורק אחר כך נישאנו. נולדו לנו שני ילדים.

עבודה

במשך שנים רבות היו לי שתי משאיות והייתי מחלק לבתים בלונים של גז לבישול, עד שנת 2000. בהמשך, כשזה נעשה קשה מדי לסחוב את הבלונים הכבדים של הגז, עברתי להיות נהג מונית, ועד היום אני עובד. אני מתכוון לעבוד לפחות עד גיל 80.

ילדות

גדלנו בשכונה בבתים של שתי קומות, מכל בית שמעו שפה שונה. אצלנו בבית דיברו ההורים בכורדית, למטה, מתחתינו – לונה דיברה בלאדינו, מאחורי הבית שלנו דיברו ביידיש במשפחת ויזל, למטה ממולנו – שמעו צעקות בעיראקית. קצת מאחורי הבית שלנו היינו שומעים פרסית. הכל במרחק של 50 מטר. מתחת לבית שלנו הייתה מאפייה. בחורף הירושלמי הקר לא היו תנורים בבית ואנחנו כילדים – היה לנו קר מאוד. כשהיה לנו קר, ביקשנו מהאופים במאפייה שיכניסו אותנו לפתח של המאפייה להתחמם מהתנור האופה את הלחם. זה היה בשכונת נחלאות, ברחוב שבזי. המאפייה כבר סגורה היום, אבל המבנה עדיין קיים.

כנער בשכונת שבזי בנחלאות

המטוס שלא נשאר באוויר

יוסף מספר שבשנת 1971 היו בכיתה שלו כמה ילדים אשר בכל פעם לפני שהמורה נכנסה לכיתה היו עושים תחרות הטסה של מטוסי נייר ותמיד היו מודדים זמן – איזה מטוס נייר נשאר הכי הרבה זמן באוויר. תמיד ציגלר היה מצליח להשאיר את המטוס שלו הכי הרבה זמן באוויר. אחרי עשר שנים, בגיל עשרים ושתיים, כשסבא יוסי היה בצבא הוא היה נהג משאית. חיילים שהיו צריכים להגיע ממקום למקום תמיד חיכו לטרמפים בצמתים. פעם אחת כשסבא יוסי יצא מהבסיס עם המשאית שלו הוא ראה מישהו מוכר. הוא התקרב אליו עם הרכב וראה שציגלר הוא החייל המחכה לטרמפ, אז כמובן שהוא נתן לו טרמפ הביתה.

אחרי שנה פרצה מלחמת יום כיפור וציגלר שירת בה כטייס במטוס קרב, הפעם הוא לא הצליח להישאר הכי הרבה זמן באוויר. המטוס שלו הופל מעל תעלת סואץ, והוא נפל.

מסר של סבא יוסף לעתיד: תמיד להתמקד בטוב כדי להתקדם ולהנות מהחיים.

הזוית האישית

דניאל הנכד: אני אישית מאוד נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי: סבא יוסי סיפר לי ולחבריי על העבר שלו, על המשפחה והחינוך שקיבל לצד החיים הדלים אך עשירים בעשייה וסיפורי ילדות מהנים ומרתקים.

חברי הקבוצה: סבא יוסף סיפר לנו בסבלנות רבה את סיפור חייו בירושלים של פעם, שכל כך שונים מהחיים שאנחנו רגילים ומכירים היום. הוא סיפר את הדברים בצורה מעניינת ומצחיקה. אנו מאחלים לו בריאות, אושר והרבה נחת ממשפחתו עד 120.

סבא יוסף: היה מהנה מאוד לפגוש את התלמידים. חבל שלא הגיעו יותר משתתפים מבוגרים, היינו קבוצה קטנה. אילו היה כך, היינו יכולים להחליף חוויות בינינו. הנכד שלנו מאוד התרגש כשהגענו לבית הספר.

אשתו של יוסף, רחל מזרחי, תרמה אף היא סיפור למאגר המורשת. לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: סיפורה של רחל מזרחי