מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל מזרחי. אבי יליד הארץ (אמו ילידת הארץ ממוצא אשכנזי – משפחת פרנקל). אבא של אבי הגיע מצנעא בתימן, ואמי ילידת בולגריה והייתה ניצולת שואה. ההורים נפגשו כששירתו בצבא. הם בנו את ביתם בירושלים ברחוב בצלאל בנחלאות ואחר כך עברנו לגור בליפתא – בכפר הערבי הנטוש בכניסה לירושלים מכיוון יפו (אחרי מלחמת השחרור).

כשגרנו בליפתא לא היו לנו חלונות זכוכית, וכדי להרחיק את הקור, אבא כיסה את החלונות בקרטונים. בהמשך פינו אותנו משם ועברנו לגבעת שאול לדירת חדר וחצי. אני הבכורה מבין 14 ילדים. אחריי נולדו עוד תשעה בנים וארבע בנות. גדלנו במחסור: בשר אכלנו רק לעיתים רחוקות, בחגים. סבתא הייתה קונה הרבה רגליי עוף (החלק הזול ביותר בעוף), הייתה מנקה אותן ומביאה לאימא כדי שתבשל מרק לילדים. בכל יום היינו קונים 7-8 כיכרות לחם שחור, כך כל יום, כדי שיהיה אוכל בסיסי לילדים.

בזמן מלחמת ששת הימים

כשהתחילה מלחמת ששת הימים בתחילה אבא לא הסכים שנלך למקלט הציבורי ונשארנו בבית. אבל שכנעו אותו שזה יותר בטוח עבור המשפחה להתפנות למקלט. כמובן שלא היה בכל בית מקלט, או כמו שיש היום – חדר ביטחון – היו מקלטים ציבוריים בכל שכונה. המשפחה הלכה להסתתר מההפגזות במקלט השכונתי שהיה במגדל המים, אבל כולם היו רעבים. אותי, שהייתי הבת הבכורה, שלח אבא הביתה לבשל לכולם. בישלתי למשפחה סיר אורז ואפונה, כשתוך כדי הבישול שמעתי בומים של פצצות והייתי מפוחדת מאוד. אבל השלמתי את המלאכה והבאתי למשפחה סיר ענק מלא באורז ואפונה.

לימודים ונישואין

בגן למדתי בבית ספר "אליאנס" שבשוק מחנה יהודה. אחר כך למדתי ב"בית ספר מימון" בקריית משה. אחרי שסיימתי את לימודיי בכיתה ו', יצאתי לעבוד כדי לעזור להורים להתפרנס. אבי לא רצה שאתגייס לצבא אלא שאינשא.

הכרתי את גיסתו של יוסי בעלי לעתיד שביקשה שאבוא לעזור לה בבית. כך, בביתה, הכרתי את יוסי בעלי, שהיה חייל בזמנו, ומאז אנחנו ביחד כבר כמעט 52 שנים. נולדו לנו שני ילדים ושני נכדים.

שיח העגבניות הסודי

כשרחל הייתה קטנה בביתה הם היו מגדלים פירות וירקות בעצמם. בגינת הבית היו עשבי תיבול למיניהם וכך המשפחה הייתה מתקיימת, במקום לקנות בשוק, גידלו בבית. הפירות והירקות שגידלו היו טעימים במיוחד, טעם שאין כמוהו.

יום אחד רחל גילתה שמאחורי הבאר השכונתית גדל שיח עגבניות קטן, כנראה מהמים שטפטפו מהבאר. רחל שמרה בסוד על דבר שיח העגבניות ומדי יום הייתה בודקת מה מצב העגבניות. כשהן היו בשלות, היא הייתה קוטפת ומביאה לאבא שלה. אביה שמח מאוד ושאל אותה מאיפה העגבניות ואז רחל אמרה לו: "שקט… ששש… תאכל ותהנה", ולא סיפרה לו את סוד שיח העגבניות כדי שאחרים לא ייקחו ממנו גם כן.

מכינים עלי גפן ביחד

רחל אישה חמה ולבבית, היא הזמינה אותי (רוני) להכין יחד עם דניאל, שגם הוא איתנו בכיתה ובקבוצת הקשר הרב דורי (הנכד), עלי גפן בעבודת יד – מההתחלה ועד הסוף. ההכנה הייתה כיפית ומהנה והייתה מלווה בשירים, ריקודים וסיפורים. הכנו סיר גדול של עלי גפן – כדי שיהנו כולם. ישבנו כל המשפחה ביחד – הנכדים, הבן, הבת והחם של הבת שהגיע במקרה, החתן וגם משפחה של רוני, חברתו של נכדי. הטעם של עלי הגפן היה "מעלף".

ההבדלים בין הילדות בירושלים של פעם לבין החיים היום

הרבה מהפרטים בסיפור של רחל היו לנו, הבנות המתעדות, לא מובנים. למשל, איך הם חיו בתנאים כאלה דלים, איך הם שיחקו יחד במשחקים כל כך פשוטים ונהנו, למרות שלא היה להם הרבה. בכל פעם ששאלנו, סבתא רחל הסבירה לנו שוב ושוב שיש פער גדול בין החיים של אז אז לחיים היום ואמרה: "ככה היה פעם…" . סבתא רחל סיפרה בסבלנות על החיים אז לעומת החיים שלנו כילדים בירושלים היום.

סבתא רבתא, אם המשפחה שגדלה בבית יתומים, וסבא יוסף ודעי מתימן

סבתא רבתא נולדה חרשת ואילמת בזמן התורכים. כשנולדה סבתא לא רצו אותה ההורים והיא נזרקה לזבל. הצילו אותה משם. היא גדלה בבית יתומים ב"שנלר", אבל גידלה משפחה לתפארת.

סבתא נסעה לאמריקה לביקור משפחתי אצל אחת מבנותיה, בשנת 1960 בערך. רחל מספרת שלקראת הנסיעה היא קנתה לכל הבנות שמלות זהות וצילמה אותנו כדי להראות לבתה שגרה רחוק כמה אנחנו יפות. (לא היו אז אינטרנט, טלפון חכן ושיחות וידאו כדי לראות אחד את השני מרחוק).

אני (רחל) ראשונה מימין, וחמש מאחיותיי, בשמלות שסבתא קנתה לנו וצילמה אותנו

אבא, אמא, הדודים וסבתא

הייתה לי דודה בשם יעל מזל ודעי ז"ל. היא הייתה רקדנית של רינה ניקובה, הן היו בנסיעה של הופעות בארה"ב, נקלעו לתאונת דרכים והיא נהרגה במקום.

דודתי יעל ודעי ז"ל

כיום

כיום אני נוסעת לטיולים עם בעלי, חברות ואחיות שלי, מבקרת את אמי בבית האבות בו היא נמצאת, נפגשת עם חברות לכוס קפה, לטיול בעיר, בשוק. בכל יום אני אוכלת עם בעלי ארוחת צהריים, וכמובן אני מרבה לארח את המשפחה. פעם בחודש אני מכינה סעודה  לקבר שמעון הצדיק בשייך ג'ראח או לקבר שמואל הנביא, לתלמידים של שעורי תורה שמתקיימים שם.

הזוית האישית

המתעדים: היה לנו ממש כיף לעבוד עם רחל ולשמוע את כל הסיפורים שלה מהעבר. רחל יודעת לספר סיפורים בדרך מעניינת. עם כמה תמונות ישנות היא הצליחה לעניין אותנו למשך שעה וחצי, בלי מחשבים ובלי אמצעים טכנולוגים אחרים. ישבנו והיינו מרותקים לסיפורים בלי לשים לב שהזמן עובר!

אנחנו רוצים לאחל לרחל אריכות ימים, שמחה ובריאות ושתמשיך לספר את הסיפורים האלה גם לדורות הבאים.

רחל: היה נחמד, ממש תענוג, לפגוש את התלמידים. הנכד שלנו מאוד התרגש כשהגענו לבית הספר, ממש היה "בשמיים" משמחה.

בעלה של רחל, יוסף מזרחי, תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת. לקריאת הסיפור, לחצו על הקישור: סיפורו של יוסף מזרחי