מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של חפץ מיוחד במינו – מיכל פורר

הנכד רוי
סבתא מיכל
החוזה לממכר תרופות שהפך לעסק משגשג

שמי רוי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, מיכל פורר, במאגר המורשת של התכנית.

סבתא מיכל נולדה 12.9.1953 בישראל, בעיר תל אביב. אמה, יהודית גולדשמידט שראל, נולדה בבודפשט, הונגריה ועלתה עם הוריה לישראל בשנת 1945. אביה, הנרי צבי שטרייט שראל, נולד בעיירה ליד לבוב, פולין ועלה לבדו לישראל בשנת 1935.

סבתא מספרת: "נולדתי בעיר תל אביב לאחי הגדול רון, הוריי יהודית וצבי שראל, סבי וסבתי מצד אמי, סבתי מצד אבי שלימים נישאה ובעלה היה לנו כסב נוסף. גרנו, הוריי אחי ואני, בקומה רביעית ללא מעלית ואני זוכרת את אבי, צבי שראל, כל שבת סוחב על אנקול קוביית קרח ענקית ושם אותה בקופסא במטבח. זה היה המקרר הראשון שלנו. לימים עברנו לדירה גדולה יותר ובשכונה החדשה התחלתי כיתה א'. הכיתות היו מפוזרות בחדרי הדירות בבתים ברחוב, ובהפסקות היה איש עם פעמון עובר ברחוב ועם השמע צליל הפעמון ירדנו לשחק בהפסקה ברחוב.

שוב עברנו דירה, בדירה זו גדלתי עד שעזבתי את הבית. הלכתי לבית ספר יסודי בר כוכבא, ואחר כך לגימנסיה העברית הרצליה. כשסיימתי את לימודי התיכון, התגייסתי לצה"ל, לחיל האוויר, שם שירתי שנתיים. חודש לאחר שחרורי פרצה מלחמת יום כיפור הקשה, ואני התנדבתי חזרה לתפקידי עד תום המלחמה.

עם תום המלחמה נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עסקתי בעריכת סרטים מספר שנים. היום, מזה כ-20 שנה אני פסלת בעלת סטודיו פורה ויצירתי, יו"ר אגודת ידידי תיאטרון הקאמרי, מזה מספר שנים וחברה בבורד של הקרן החדש לקולנוע וטלוויזיה.

מתקופת הבגרות זכורות לי חוויות מיוחדות, כמו למשל: תנועת נוער וההגעה לבית הספר. בהיותי ילדה למדתי בבית ספר יסודי בשם "בר כוכבא". היינו הולכים, קבוצת חברים גדולה, בנים ובנות, לבית הספר 40 דקות לכל כיוון, חצינו כביש סואן והיינו שמחים כל בוקר מחדש. בבית ספר יסודי למדנו עד סוף כיתה ח'. במהלך תקופה זו פרצה מלחמת ששת הימים, הגברים באחת נעלמו מהבתים, ומהרחובות. עם הישמע האזעקה, היינו יורדים מהדירות למקלט הביתי ומחכים לצפירה שתשחרר אותנו מהמקלט. התחלנו ללכת לצופים שמאוד אהבנו. ובמקביל בחשאי היינו נפגשים בדירות שלנו, שומעים מוסיקה "סלונית"; רעשנית, שההורים פחות אהבו. שמענו שירי ארץ ישראל ברדיו. כך קמה לה חבורה סלונית… בהסתכלות לאחור, תקופת הנעורים הייתה תקופה מאושרת עבורי.

בתיכון למדתי בגימנסיה הרצליה, שהייתה קרובה לביתי. יום יום חציתי את כיכר המדינה ,עם חבריי. חוויתי חוויות שמחות ומהנות. הוריי דאגו ששנות ההתפתחות, שנות נעורים, יעברו עלי ועל אחי בנעימים, כתיקון למה שהם עברו. לאחר שסיימתי בהצלחה את מבחני הבגרות, התגייסתי לחיל האוויר לשנתיים וחצי. שנים אלו היו מהיפות שהיו לי. קובץ של אנשים צעירים חדורי מוטיבציה ואנרגיה שהתקבצו במחנה אי שם בארץ, מוכנים לשרת את המולדת, ועל הדרך להנות. על השירות הצבאי, כידוע אין מרבים לדבר. אם כי חלפו שנים רבות מאוד מאז שחרורי. כחודש לאחר שהשתחררתי פרצה מלמת יום כיפור ואני כמובן חזרתי לבסיס, הפעם בהתנדבות, לעזור במאמץ.

סיפורו של חפץ מיוחד, העובר במשפחה מדור לדור

החפץ בסיפור זה הנו אכן, מיוחד, מדובר בחוזה. חוזה בין סבי ליאופולד גולדשמידט לבין חברת תרופות אמריקאית גדולה בשם Lederle Laboratories.

סבי וסבתי, אנה וליאופולד, גרו וחיו בבודפשט בהונגריה באושר ועושר. בשנת 1944, כמעט לקראת סיום המלחמה האכזרית, החליטה סבתי, שהייתה פעילת ציון בבודפסט, שעולים לארץ. וכך עם בתה יהודית – אמי – בזרועותיה, עברו השלושה תלאות שבסיומם הגיעו לארץ ישראל טרום הקמת המדינה. סבי ,שהיה רופא ילדים, לא קיבל מהמנדט הבריטי רישיון לעסוק ברפואה. וכך סבתי מצאה עצמה מנקה חדרי מדרגות כדי לפרנס. לימים שסיפרה לי על שנים אלו, זה סופר באהבה ובחיוך, לא הייתה מאושרת ממנה. העיקר שאנו יהודים החיים בארץ ישראל.

באותה עת אחות סבתי עם בעלה האמריקאי שהו בקהיר בירת מצרים. בעלה היה שגריר אמריקה במצרים. ששמעו על מצבם הכלכלי הקשה הציעו לסבא שלי להיות רופא אונייה על אחת מאוניות הפאר שהיו בבעלות משפחתו. סבי בלית ברירה כמובן מאוד שמח על ההצעה והודה לו. נסיעה כזו בשעתו לקחה חודשים רבים, אולם זו הייתה דרכו לעזור בפרנסת משפחתו. היעד היה הנמל בניו יורק – אמריקה. היציאה מנמל יפו, ואחרי חודשים רבים הגיעו לנמל בניו יורק.

בנמל ניו יורק, לקחו אותו למעצר. לא היה בידו דרכון, הוא לא היה אזרח הונגרי יותר, ועדיין לא קמה מדינת ישראל. דרכון פלסטיני, לא היה ברשותו. וכך בהיותו עצור, ניתן לו לעשות שיחת טלפון אחת. הוא נזכר שכשלמד רפואה בווינה, למד אתו בחור יהודי והם חברו ולמדו יחד. בתום הלימודים חברו נסע לחפש את עתידו באמריקה. למזלו הגדול הוא מצא את מספר הטלפון שלו. כעבור מספר ימים החבר שעבד כרופא בניו יורק, התייצב ושיחרר את סבי ממעצר. הפתעתו הייתה גדולה. מה לסבי ולמעצר? רופא ילדים ששמו הולך לפניו, איש רב מעלות, חכם אדיב ותרבותי. סבי הסביר לו את מצבו החדש מאז שהגיעו הוא אשתו וילדתם לישראל. החבר הבין היטב את המצוקה הקשה.

לאחר ימים הפגיש את סבי עם נשיא חברת תרופות גדולה וידועה בארצות הברית, עימם עבד. Lederle Laboratories, 30 Rockefeller Plaza New York. הם מצידם כמובן התרשמו לעין ערוך מהמפגש, שבסיומו נתנו לסבי חוזה ארוך טווח לשווק ולהפיץ את התרופות של החברה שלהם לפלשתינה דאז, וכל המדינות השכנות סביב מדינת ישראל. סבי שהיה רופא ילדים, אך לא איש עסקים, הודה להם. הבין את גודל המעמד והיקף החברה והעסק שהוצע לו.

לקחו שוב מספר חודשים והוא חזר לארץ. מדינת ישראל קמה בשנת 1948. הוריי התחתנו שנתיים לאחר מכן. אחרי היכרות קצרה בצבא האהבה ביניהם פרחה. ביום נישואיהם נתן סבי לאבי את החוזה. "אין בידי לתת לך מאומה. באנו לארץ חסרי כל. אולם, יש בידי חוזה אשר מקנה לי זכות למכור תרופות של חברה אמריקאית מאוד גדולה בפלשתינה, בירדן לבנון תורכיה. באם הינך חפץ – זה שלך."

אבי לקח את החוזה והשאר היסטוריה משפחתית מרתקת. אבי הקים חברה עסקית גדולה ומרשימה. חלק גדול מהתרופות של מדינת ישראל שמגיעות לארץ, מקנות בריאות טובה, הקלה במכאובים, חיסונים שונים, מכשירים רפואיים, מגיעות בזכות אותו חוזה ראשוני שסבי ליאופולד גולדשמיט ז"ל הביא מאמריקה. ובלי כל ספק, בזכות עבודה קשה ובלתי מתפשרת יומיומית של בני המשפחה. רעיון זה של עבודה קשה עובר במשפחתנו מדור לדור. השכלה גבוהה ועבודה קשה מקנים הצלחה.

סיפורו של חפץ מיוחד – הקובץ המקורי

הזוית האישית

סבתא מיכל: אני מאחלת לבני משפחתי ולדורות הבאים אחריי, להצליח בדרכם ולהנות ממנה לפחות כמוני.

מילון

Lederle Laboratories
חברת תרופות אמריקאית

אנקול
וו (נקרא גם אנקול, אונקל או קרס) הוא אביזר לתליית חפצים או עיגונם. צורתו לרוב מעוקלת. ישנם סוגים רבים ומגוונים של ווים, ולהם ייעודים שונים.

ציטוטים

”אנו בונים לנו חיים חדשים יום יום, בעבודה קשה“

הקשר הרב דורי