מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר איווט שושן. נולדתי בשנת 1936 באלג'יריה.

השם שנתנו לי ההורים הוא איווט, על שמה של הדודה שנפטרה בפורים, בדיוק כשאני נולדתי.

ההורים שלי הם אליהו, ושימחה(ג׳ולי) וארץ מוצאם הם אלג׳יר. ההורים שלי גידלו חמישה ילדים, אבא עבד מאוד קשה, הוא עבד בממשלת צרפת לא ברור בדיוק במה. אמא לא עבדה, זאת הייתה תקופה של מלחמה, ההורים סבלו והיה להם קשה לגדל אותנו. בגלל העבודה הקשה של אבא הוא היה עבר מארץ לארץ ואנחנו איתו.

בבית היה חסר אוכל אבל ההורים היו ממש טובים, הם לא היו מכים אותנו, ולא היה ריבים בין ההורים אף פעם. היה קשר טוב בין ההורים לילדים והם נתנו הכל כדי לגדל אותנו. אבא לא היה עם אמא בלידה, מפני שהוא לחם במלחמה (מלחמת העולם השנייה). הוא עזב את אמא שלי בהריון וחזר אחרי שישה חודשים. האחים שלי לא יצאו החוצה מהבית, כי היה פחד גדול בגלל המלחמה.

נולדתי באלג׳יר, אך בגלל העבודה של אבי עברתי לצרפת, וחזרה לאלג׳יר ככה שוב ושוב. בצרפת הכיתות היו מופרדות, בנות לחוד ובנים לחוד. בצרפת למדו מכיתה א׳ עד ז׳, באלג׳יר בית הספר היה בית ספר טוב. בשני בתי הספר הלימודים התקיימו בין השעות  שמונה עד אחת. בסביבות השעה ארבע, היו עוד שיעורים לילדים המתקשים, הספרים היו בחינם. מכיתה י' לא היו חייבים להמשיך ללמוד. אם ילד בכיתה א'  לא היה  מגיע לבית הספר, וההורים לא היו מודיעים מה מצבו, היו שולחים לחפש אחר הילד. הייתה דאגה גדולה לילדים הלומדים באותם בתי ספר. היו לי חברים, והיינו מבלים אחרי בית הספר ביחד. היינו משחקים קלפים, קפיצה בחבל, גולות, מונופול וארץ עיר. האחים שלי אהבו לאסוף את הגרעינים של המישמש, והיו משחקים עם זה במקום גולות.

כשהייתי בת שבע אבא שלי עבר לצרפת, ואנחנו עברנו אתו וחזרנו לאלג׳יר ביחד. כשחזרנו התחיל הפחד, באלג׳יר הערבים לא רצו להכניס את היהודים, והיו הפגנות גדולות. היו מחפשים את הילדים היהודים במטרה לחטוף אותם.

ברגע שאבא שלי הבין שהמצב לא טוב, הוא ישר הוציא בקשה לחזור לצרפת, כדי שלא יקחו אותי ואת האחים שלי. אחרי עשרים וארבע שעות עזבנו את אלג׳יר ועברנו לצרפת, אבא לא הספיק להוציא כספים, אחי הגדול נשאר באלג׳יר, כי הוא היה מנהל כספים והוא לא יכול היה לעזוב. הגענו לצרפת, וייעדו  אותנו לעלייה לארץ ישראל. אחרי שש שעות באו אלינו ואמרו לנו שלוקחים אותנו למטוס לישראל ב-13 למרץ 1960.

אבא שלי  עבד בממשלת  צרפת, לכן אחרי שעזבנו לישראל שרפו לנו את הבית, חיפשו היכן אבי נמצא ושאלו את אחי אם יש לו קשר משפחתי איתו, אחי אמר שהוא לא מכיר את האיש הזה, ושהוא סתם לקוח שלו.

בישראל קיבלנו מיטות ומזרון מקש, וגרנו בנצרת עילית (נוף הגליל). בהתחלה היה קשה להשתלב אך לאט לאט הסתדרנו.

הכרתי את שמואל בעלי כשעבד בבניין ואני עבדתי בגן ילדים. בדרך הביתה הייתי רואה את שמואל, וכך הכרנו. התחתנו והקמנו משפחה ונולדו לנו ארבע בנות. עבדתי  כשלושים שנה בתור סייעת לגננת ויצאתי לפנסיה.

בבית הייתה אוירה טובה, לא היה קשר עם המשפחה של אבא, היה קשר עם המשפחה של אמא, שתי האחיות של אמא גרו איתנו עד יום מותן, הן היו קשורות אלינו מאוד. בין האחים היה קשר טוב והייתה אהבה גדולה מאוד, ועזרנו אחד לשני בזמן צרה.

באותו תקופה היתה מלחמת העולם השנייה, היה תנאי מחייה קשים, ולא היה מספיק מזון ושירות בריאות. לא סגרנו את עצמנו בתוך הבתים אבל כן היה פחד גדול לצאת החוצה.

גלגולו של חפץ

חפץ שעובר מדור לדור במשפחה, הוא משקפיים שהמסגרת שלהם שווה כמעט כמו זהב, אחרי שאמא של סבתא שלי נפטרה, סבתא שלי מצאה את המשקפיים של אמא שלה במגרה בבית, מאז היא שמרה אותם בתור מזכרת.

הזווית האישית

הנכד רועי: הסיפורים אשר סבתא שלי סיפרה לי היו מעניינים מאוד ומרגשים מאוד, אני שמח שאני יכול לשתף את הסיפורים האלה, עם אנשים אחרים. העבודה איתה הייתה מעניינת ומרגשת נהנתי מאוד לשמוע על סיפורי עבר של סבתא שלי. דבר שהבנתי מלשמוע את סיפורים של סבתא שלי שמשפחה זה דבר חשוב שחייבים לשמור עליו.

סבתא אסתר: אני  ממש שמחתי לשמוע את השאלות, ואני חושבת שהנכד התעניין מאוד, היה מאוד מרגש לחזור לעבר ולהיזכר בדברים. היתה לי  חוויה טובה מאוד ומרגשת

בן זוגה של סבתא אסתר תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סיפורו של סבא שמואל שושן