מאגר סיפורי מורשת

שמי הרי ליינונד. נולדתי בתאריך 28 בספטמבר 1944 בבוקרשט שברומניה להוריי, צדוק ומלווינה. אבי נולד באזור הצפוני של רומניה במקום שהיום נקרא מולדובה, למרגלות הר ללאו. אמי נולדה בווינה לאחר שהוריה נדדו מפולניה.

בילדותי גרתי בבית קטן עם הוריי והוריה של אמי. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד דתיים; סבא שלי היה רב בבית כנסת סמוך לביתנו. הוא מאוד הקפיד שאני אדע לדבר יידיש והוריי מאוד הקפידו שאלמד גרמנית, ולכן עד גיל 5 כמעט שלא ידעתי רומנית – עברתי את כל גני הילדים ביידיש. סבתא שלי נפטרה מהתקף לב בגיל יחסית צעיר, ולאחר מכן ניהלנו מן חיים כפולים: כשרות מוחלטת ואדוקה בשביל סבי וחיים קצת יותר חילוניים וחופשיים בשבילנו. סבא למד תורה כל חייו; הוא היה הולך בחמש בבוקר לבית הכנסת, ולאחר שחזר היה ממשיך ללמוד עם ספר ענקי שבקושי יכולתי להרים. איכשהו מטבע הדברים, גם אני נסחפתי לכל הדתיות שלו וגדלתי בתוך האווירה הזו. בגיל 13 חגגו לי בר מצווה צנועה בחיק המשפחה בבית הכנסת של סבי, שהכין אותי בכבוד רב לפרק שהיה עליי לקרוא בתורה. מבחינתו, זו הייתה חגיגה גדולה. הוא לימד אותי להניח תפילין, והיו שלוש שנים בהן הנחתי תפילין אבל אז עשיתי תרגילים – לא היה לי זמן להתפלל בבוקר לפני בית הספר וגם לא האמנתי מי יודע מה בכל העניין הזה, אז זה נהיה מן משחק חתול ועכבר בו אני מסדר מחדש את הארון והטלית כדי שזה ייראה כאילו באמת הנחתי תפילין.

מאז ומתמיד גדלתי קרוב למשפחתי. שתי קומות מעלינו גרה בת דודה שלי עם בעלה וילדיהם. בעלה ניגן קלרינט ורצה שבתו גם תהיה מוזיקלית, אז היא למדה פסנתר, ואיכשהו נדבק גם אליי החיידק של המוזיקה. התחלתי ללמוד קלרינט בגיל די מוקדם – כל כך נהניתי שהחלטתי שאני רוצה להמשיך ללמוד בבית ספר למוזיקה ולא בבית ספר רגיל. אבי, כמובן, התנגד בחריפות. הוא אמר: "לך תלמד מקצוע קודם ותהיה כליזמר אחר כך!" וכך הגעתי לבית ספר רגיל והאהבה שלי למוזיקה הוחלפה באהבה לכימיה, אבל החיידק לא נעלם לחלוטין – הייתי הולך וצופה בכל החזרות והקונצרטים של המורה שלי לקלרינט. החלטתי בכיתה י' שאלך לאוניברסיטה ללמוד כימיה, והתקבלתי לטכניון בבוקרשט לפקולטה להנדסה כימית.

כאמור, סבי וסבתי גרו באזור צפוני של רומניה, והייתי מבלה שם בהרבה חופשות. פגשתי שם ילדים יהודים מכל הארץ, והצטרפתי לקבוצה שהייתה נפגשת כמעט כל קיץ. שנה אחת לא באתי, וסיפרו לי שהייתה שם בחורה שבאה מברילה ללמוד בטכניון שלא הכירה אף אחד, ושזה יהיה מעשה טוב מצידי אם אלך לחפש את הג'ינג'ית בשנה הראשונה בפקולטה לאנרגטיקה בטכניון. חיפשתי אותה לא מעט, ומצאתי בחורה ג'ינג'ית – אבל זו לא הייתה היא. בסופו של דבר זה נגמר הפוך; היא התקשרה אליי, ובאתי למעון שהיא הייתה בו והכרנו. שלוש שנים הסתובבנו יחד כחברים, והתחתנו מיד אחרי שגמרתי את הטכניון בספטמבר של שנת 1967. תרשו לי להגיד שהחתונה הייתה יוצאת מן הכלל – היא הייתה בקוראל טמברוש, בית הכנסת הכי גדול והכי מפואר בבוקרשט, והשיא אותנו סגן הרב הראשי של רומניה. לצערנו, אין תמונות מהחתונה כי החבר שביקשנו שיצלם שכח את המצלמה בבית, אבל הזיכרון לעולם לא יישכח.

נולדו לנו שני ילדים – איריס בשנת 1970 וזיו בשנת 1971, והחלטנו שאנחנו רוצים לגדל אותם בארץ ישראל. הגשנו בקשה לרשויות ברומניה וקיבלנו תשובה שלילית לא פעם, לא פעמיים – אלא שש פעמים. ביקרתי בשגרירות הישראלית בבוקרשט בשביל לראות מה אפשר לעשות, ולאט לאט נהייתי מבקר קבוע. יום אחד, הסבירו לי שיש איזשהו משרד ליד המשרד של ראש הממשלה שבראשו עומד גנרל שבודק את כל האירועים, ואם אני אצליח להגיע אליו, אולי אוכל לשכנע אותו. קיבלנו אישור לפגישה עם הגנרל, ולמרות שמעולם לא הייתי איש תקיף, הגעתי לפגישה עם כוונה חזקה לצאת משם עם אישור חיובי. הגנרל היה הוגן, והסכמנו לשלם כמה מאות גרושים בשביל שיבדוק מה עוד יש לעשות. שלושה שבועות לאחר מכן, בספטמבר 1973, קיבלנו אישור לעלות לארץ. הגענו לישראל, ולמזלנו הוריה של אשתי כבר גרו שם אז הם עזרו לנו להסתדר, וסוף סוף קיבלנו כמה רגעים של מנוחה בבית מלון בנהריה.

כמובן שהעולם החליט שלא מגיעה לנו שלווה, כי עברו כמה שבועות והתחילה מלחמת יום הכיפורים. נהריה היפהפיה הייתה קרובה מדי לאקשן – מטוס מיג רוסי נפל על התחנה המרכזית והחלונות נשברו על המיטות. למזלנו, יצאנו מזה בחיים ובטוב, כשהצלקות היחידות שנשארו לנו היו בזיכרון. אף אחד לא ידע בזמן המלחמה מי חוזר לעבודה ומתי, אז התחילו החיפושים למשרות חדשות, וקפצתי מעבודה לעבודה עד שעברתי לעבוד בשביל חברה בשם מעבדות טרבנול שחיפשה עוזר למנהל המפעל, שם עבדתי 25 שנה. מעוזר למנהל המפעל נהייתי מנהל הייצור, ואז מנהל אבטחת האיכות, וכשחברת טרבנול נקנתה על ידי טבע והתאחדה עם המפעל שלה, הייתי אחראי על מערך האיכות והרגולציה של המפעל באשדוד והמפעל בקריית שמונה. בשנת 2000, פרשתי והקמתי חברת ייעוץ בנושא אבטחת איכות פרטית משלי. במשך השנים, בתי, שלמדה רוקחות וכמוני עשתה עבודות בתחום הרגולציה והשיווק של תרופות, הצטרפה אליי, ועד היום אנחנו מנהלים ביחד את החברה.

כאמור, מוזיקה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, לפעמים קטן ולפעמים גדול. תמיד קיוויתי יום אחד לחזור למוזיקה, פעם כזמר ויותר מאוחר כמנצח. ביקרתי בקונצרט של הפילהרמונית בניו יורק וקניתי לאחר מכן ספר בשם "המנצח מהכורסה", שבא עם שרביט של מנצח, ולא פעם ישבתי באמת בכורסה וניצחתי. לפני קרוב לשנתיים, אשתי מצאה מודעה של בית ספר רימון על קורס ניצוח על תזמורת למי שאין לו רקע. בלי להבין בדיוק מה ההרפתקה הזו, נרשמתי לקורס והתקבלתי. מצאתי את עצמי בקבוצה עם עוד בערך עשרה אנשים בגילי והתחלנו ללמוד את יסודות הניצוח עם המנצח הדגול רוני פורת. בסמסטר הראשון הוא הביא אותנו לשלב שבו הבנו באמת מה זה לנצח, בשביל שאפילו אם לא נמשיך, לא ננופף יותר בידיים מבלי להבין בדיוק מה אנחנו עושים. אז הגיע הקורס השני, ושם כבר היה קצת יותר ידע ופתחנו פרטיטורות, ולבסוף, בפעם הראשונה בחיי, נפגשתי עם תזמורת. זה פשוט היה כמו מתוך חלום. רוני פורת אמר לי להציג את עצמי, וסיפרתי שלמדתי קלרינט ושאבא שלי אמר לי קודם ללכת ללמוד מקצוע ולהיות כליזמר אחר כך. נגן הקלרינט הראשון צחק ואמר לי: "אבא שלך היה איש חכם." יכול להיות, אבל הרגע הזה בו הרמתי את היד עם השרביט היה רגע בלתי נשכח. ניצחתי על הפרק הראשון של הסימפוניה הראשונה של בטהובן. הקצב של התזמורת היה איטי מדי ונורא השתדלתי להזיז אותם בקצב, אבל אף אחד לא הסתכל עליי. רוני פורת שאל אותי, "אז מה אתה אומר על זה?" "זה היה איטי…" עניתי. "למה, מי מנצח?", הוא אמר. "אוקיי, מההתחלה עוד פעם, נראה אותך." ומההתחלה עוד פעם זה עבד, והם הסתכלו עליי. התקבלתי לקורס השלישי, ואחרי עשרה מפגשים ועוד שלוש חזרות עם התזמורת, היה קונצרט הסיום שלנו. ניצחתי על הפתיחה של מערת פינגל של מנדלסון. עליתי לבמה וכל התזמורת קמה, ולחצתי את היד של הקונצרט מאסטר. זה היה רגע מדהים שפתח עולם חדש שהדגיש את הרצון שלי להישאר במוזיקה ולהמשיך להקשיב וללמוד. אני מאוד מקווה שכשהקורס הבא ייפתח, אוכל להצטרף עוד פעם ולנצח שוב על התזמורת. בינתיים, אני אעשה את מה שאני יכול מול המחשב, אבל לפחות אני יודע מה אני צריך לעשות.

סבא מנצח על תזמורת

הזוית האישית

רני ליינונד, נכדו של הרי: היה מאוד מרגש להקשיב לסבא שלי מספר על חייו. נהניתי לשמוע על חוויותיו בתחום המוזיקה כתלמיד במגמת המוזיקה בעצמי. אני מרגיש שהשיחה חיזקה בינינו את הקשר.

רני ליינונד תרם סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2023, לקריאתו לחצו על הקישור: קוטפת את פירות חיי – רותי צוק