מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי צוק, אני ילידת 23 בינואר 1945. נולדתי בישראל, בחיפה, להוריי יפה ודניאל פיינברג.

אבא שלי נולד בארץ בשנת 1908. הוריו התחתנו ב-1907 – אביו היה חלוץ אמיתי עם אידיאלים, ולעומת זאת אמו הייתה הרבה יותר צעירה והיא הייתה רגילה לחיות ברמת חיים גבוהה יותר, אז הם עברו עם אבי בן השנה לרוסיה, שם היה רכוש ומפעל גדול של בולי עץ. אבי גדל, למעשה, ברוסיה בסנט פטרבורג. אביו חלה מאוד, והרופא שטיפל בו עבר לגור אצלם בבית. כשסבי נפטר כשאבי היה אז בן שבע, סבתי התחתנה עם הרופא. הרופא למעשה גידל את אבא שלי, הם תמיד השתמשו בביטוי: "פאפא דוקטור". לצערי, לא הספקתי להכיר אותו, כיוון שנפטר ברוסיה אחרי שנולדה חצי – האחות, ויקטוריה. אבא שלי חזר לארץ לבד כשהוא היה בן 17, למד פה שנה באיזשהו תיכון טכני ועבד כמציל בבריכה. אחר כך הוא נסע לצרפת, לטולוז, שם למד להיות מהנדס חשמל, ולאחר שחזר לארץ הוא התחיל לעבוד בחברת חשמל, מקצוע בו עסק כל המשך חייו.

אמי ילידת פולין, שנת 1913. משפחתה עלתה לתל אביב בשנת 1924, למדה כאן בבית ספר יסודי, למדה עוד שנתיים בתיכון ואז בני משפחתה רצו שהיא תפסיק ללמוד ותתחיל לעזור להם בחנות הירקות המשפחתית. לחצו עליה מאוד לבוא לעבוד שם, אך היא רצתה להמשיך ללמוד. היא תמיד אהבה ללמוד. לכן, כשהייתה רק בת שש עשרה, היא עזבה את הבית ונסעה לירושלים בשביל לעבוד בתור או-פר, כך התפרנסה ויכלה להמשיך ללמוד. לאחר שסיימה את לימודיה, היא עברה לחיפה ועבדה שם בתור מורה בבית ספר גאולה. שם היא הכירה את אבי, והוא בנה בית גדול בקריית חיים במסגרת חברת החשמל, שם למעשה גדלנו אני ושתי אחיותיי.

כשהייתי תינוקת בת שנה, גילו שלאימא שלי יש שחפת. באותם הימים זו הייתה מחלה מאוד קשה עם סיכויי ריפוי מאוד קלושים, וזו הייתה בדיוק התקופה בה התחילו להשתמש באנטיביוטיקה אז היא נשלחה לצפת לבית חולים מיוחד לחולי שחפת. בינתיים, שתי הסבתות באו לעזור עם הילדות אך זה היה להן קשה מאוד, ולכן העבירו אותי לגור בתל אביב עם אחותה הגדולה של אמי. שם נשארתי בערך שנתיים, וחזרתי לחיפה לאחר שאמי, לשמחת כולנו, החלימה. כמובן שעדיין הייתה במעקב הרבה שנים, אבל היא מאוד לחצה על משרד החינוך שייתנו לה לחזור לעבוד כמורה. הם פחדו בהתחלה לקבל אותה שמא היא תדביק תלמידים, אבל היא התעקשה ולכן חזרה ללמד, והייתה מורה לאנגלית שנים רבות. כשלימדה בבוסמת, בית ספר מקצועי ליד התכניון בו למדו רק בנים, היא הייתה המורה הראשונה שלימדה בבית ספר של בנים. שנתיים לאחר מכן, התקבלו התלמידות הראשונות בשנת '60, '61. סביר להניח שאמי השפיעה על ההחלטה לקבל תלמידות לבית הספר – היא הייתה מאוד פמיניסטית וליברלית והייתה מאוד עקשנית.

אני לא הייתי תלמידה טובה במיוחד. הייתי מאוד – שובבה, נקרא לזה ככה. לא הייתה לי סבלנות לשבת או לעשות שיעורי בית. להבין את החומר הבנתי ולדעת ידעתי, אבל פשוט לא עניין אותי. יכול להיות שבעולם המושגים של היום היו אומרים שיש לי בעיה של קשב וריכוז, אבל אז הנושאים האלה לא היו רלוונטיים או ידועים. אז לא הייתי תלמידה כל כך טובה, אבל בכל זאת, הצלחתי. גמרתי בית ספר יסודי, שמונה כיתות באותם הימים, ונכנסתי לתיכון, גם כן בקריית חיים. עדיין לא הייתי רצינית מאוד בלימודים, ובסוף כיתה י"א הפסקתי את התיכון והלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות "העמק" בעפולה. מאוד אהבתי את המקצוע ואת הלימודים. עבדנו כתלמידות שעות רבות, ובדיעבד אני יכולה להגיד לחלוטין שניצלו את כוח העבודה שלנו. זה אמנם לימד אותנו הרבה כל שעות העבודה, אבל אני יודעת שהיום לא עושים את זה ככה. הניצול וחוסר ההתחשבות בנו זה הרגיז אותי מאוד בתקופה ההיא. גרנו שם בבית החולים, מה שאפשר לנצל אותנו עוד יותר. נניח, עבדתי משמרת בוקר וגמרתי בשלוש, והתגלה חוסר של אחיות באיזו מחלקה, אז יכלו בשש לדפוק לנו בדלת ולדרוש שנבוא לעזור. לא היה אפשר להגיד 'לא', אחרת היו מעיפים אותנו מבית הספר. את המקצוע כשלעצמו אהבתי, אבל הפריע לי נורא הניצול הזה. עברתי את בחינת הסיום של השנה הראשונה בציון מצוין, ואמרתי להם שאני רוצה לעזוב. ניסו לשכנע אותי להישאר, אבל לא רציתי – עזבתי והתגייסתי לצבא.

בצבא הייתי פקידה; באותה התקופה לא היו תפקידים אחרים לבנות. הייתי פקידה בבסיס שלמעשה היה משרד בתל אביב. עשינו שם את כל מה שקשור בטיפול בסטודנטים שלמדו בטכניון במסגרת העתודה. דאגנו לאינטרסים של העתודאים בתכניון וארגנו את כל הדברים שהיו צריכים. אחד המשרדים שעבדתי בהם היה משרד של עורכי דין, ובשנת 1967 הכרתי את בעלי ארי זכרונו לברכה, כשהוא בא לעשות שם התמחות. היינו שתי רווקות במשרד, וכשהוא נכנס אמרתי לשנייה: "זה – שלי!" וזה בהחלט הצליח. המשכנו את הקשר בינינו במהלך הזמן הזה. במהלך השירות הצבאי התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים. אם אני לא אחות, מה אני אהיה? ידעתי שאני רוצה להמשיך לעבוד עם חולים – אהבתי את בית החולים, את הנושאים, את היחס שנותנים… והגעתי למסקנה שעבודה סוציאלית זה מה שמתאים. לצורך לימודים של עבודה סוציאלית צריך לעשות בגרות, דבר שלא היה לי כי עזבתי אחרי כיתה י"א, אז למדתי. ישבתי כל ערב לבד ולמדתי, ועברתי את כל בחינות הבגרות בהצלחה. הייתי בת 23 כשהתחלתי לימודי עבודה סוציאלית. בסוף השנה הראשונה ארי ואני התחתנו, ב-12 במרץ, 1969. כשהיינו בשנה השלישית בלימודים, נכנסתי להיריון עם מיקי, בתי הבכורה, וכל השנה הבטן גדלה יחד עם הלימודים. אחד השיעורים הכי מעניינים שהיו לנו בשנה השלישית נקרא "בעיות אמוציונאליות של הילד". למדנו במשך שנה שלמה אילו בעיות יכולות להיות לילדים קטנים, לאילו בעיות ההורים יכולים לגרום – למדנו רק את הצרות. זה היה מאוד מלחיץ. כשנגמרה שנת הלימודים, לאחר שהגשתי עבודה מאוד מעניינת על נושא הגמגום וקיבלתי ציון טוב, ניגשתי למורה ושאלתי אותה: "תגידי, מה יהיה, מיכאלה? איך את חושבת שאני אצליח לגדל את הילד אחרי כל מה שאת לימדת אותי?" היא ענתה לי: "תקשיבי לי טוב. לכי הביתה, תשרפי את המחברת, תשכחי את כל מה שלמדת, ותגדלי מהנשמה, מהלב ומהבטן, ולא מהלימודים בכלל." היא הייתה מורה מקסימה, ואני חושבת שהצלחתי.

אחרי שלושה חודשים של חופשת לידה, יצאתי לעבודה. בשנתיים הראשונות עבדתי בלשכת הרווחה: בשנה הראשונה עשיתי התמחות בשירות מבחן לנוער. הייתי מה שנקרא קצינת מבחן. אחרי שעבדתי שנה בזה, אמרתי שאני יודעת בביטחון שאני לא רוצה לעבוד עם ילדים. אז שנה אחרי זה, עבדתי בביטוח לאומי, ששם הייתה מחלקה שמטפלת באנשים שהם אחרי תאונות או מחלות וצריכים לחזור לעבודה וצריך לעשות להם שיקום מקצועי. הייתי בין המקימים של מחלקה מיוחדת שעסקה בשיקום של אלמנות צעירות ללא מקצוע. בינתיים נכנסתי להיריון שני עם בתי שירי, ואחרי חופשת הלידה החלפתי מקום עבודה – עברתי לעבוד בתחום של שיקום במשרד הסעד, שזה הפיקוח על העובדים שעושים את העבודה בתחום במסגרת של שירותי רווחה. בנושא הזה עסקתי שלוש, ארבע שנים, ואחר כך עברתי לעבוד בקופת חולים, בטיפול בחולים בביתם. עבדתי בחיפה ונולד גם בני, עופר, עד שארי קיבל הצעת עבודה בתל אביב שהוא נורא רצה. הוא בהתחלה נסע יומיים בשבוע לתל אביב, אחר כך שלוש פעמים בשבוע, וככל שהעבודה התפתחה, הוא היה צריך להיות יותר ויותר בתל אביב וזה נעשה מאוד קשה לנסוע כל יום מחיפה לתל אביב ובחזרה. אז אחרי שהוא עבד שם יותר משנתיים, הציעו לו לעבור לתל אביב ואמרו שיעזרו עם כל ההעברה. עברנו לגור בצפון העיר, בדירה שכורה ברחוב רקנטי, ולאט לאט התרגלתי. ראינו שטוב לנו פה ועזבנו את הדירה השכורה וקנינו דירה ברחוב בן יוסף, כאן אני גרה עד היום. בתל אביב עבדתי בקופת חולים, שם היה פחות מאורגן מאשר קופת החולים בחיפה.

אחרי שנתיים בערך, הציעו לי לעבוד בבית חולים איכילוב. מאוד מצא חן בעיני הרעיון, כי גם איכילוב הקימו יחידה לטיפול בחולים בבית. ביחידה הזו עבדתי עד שהם החליטו להקים את המרכז הפסיכו-גריאטרי, שנועד לאבחון וטיפול נפשי לאנשים מבוגרים, ומרכז יום לקשישים תשושי נפש. פנה אליי הפרופסור שניהל את זה מבחינה רפואית ויחד הקמנו את המרכז הזה. בשום מקום אחר בארץ לא היה מרכז כזה, שנתן גם טיפול נפשי וגם שירות של מרכז יום ופעילויות לקשישים חולי אלצהיימר. בנוסף עשינו שם כמה דברים יוצאי דופן, למשל הקמנו קבוצות תמיכה לבני המשפחה שמטפלים בחולים, ואחרי תקופה עשינו כיתת לימוד למטפלים הזרים. הם הגיעו הנה לארץ זרה בלי שום הבנה של התרבות או החגים. ראינו שהם באמת מתקשים, אז עשינו להם כיתת לימוד במשך עשרה שבועות. הם למדו על יהדות, על ישראל, על הטיפול המיוחד בקשישים, על מחלת האלצהיימר ועוד. בסוף הקורס הענקנו להם תעודה מיוחדת, והם היו כל כך גאים. משפחות סיפרו לנו אחר כך שחלקם אפילו תלו את זה על הקיר, כי זה נתן להם הרגשה שבאמת מתחשבים בהם ורוצים לעזור להם. המשכתי לעבוד במרכז הזה כל חיי, ובשלב מסוים כשהגעתי לגיל המתאים, הגעתי למסקנה שאפשר לצאת לפנסיה.

קבלת תעודת הערכה עם הקמת מרכז היום בבית הנשיא בירושלים בשנת 1992 – אני שנייה מצד שמאל

כיום, אני מרגישה מאושרת מהמשפחה שלי. אני מאושרת מעצם העובדה שאני גרה קרוב לילדיי ונכדיי, אבל גם מעצם העובדה שיש לי קשר כל כך טוב עם המשפחה, גם עם אלה שלא גרים כל כך קרוב. אני מאושרת מכך שאני בפנסיה ואני יכולה ליהנות מהחיים, לבלות, לראות הצגות ולנסוע לחוץ לארץ לבד או עם הילדים והנכדים. אני ממש חושבת שזכיתי – יש לי ילדים נהדרים, ואני מרגישה שהם מאוד מעריכים את מה שעשיתי בשבילם כל חייהם, עם כל הקשיים. אני מרגישה גאה בכך שהשתדלתי להתחשב בהם גם כילדים, להסתכל אליהם בגובה העיניים, ולראות מה טוב ומתאים להם. אני חושבת שהיום אני קוטפת את הפירות של הגידול שלהם, ואני זכיתי גם בכך שהם יודעים ליהנות מחברתי, לא רק בגלל שהם "חייבים" אלא כי באמת נעים לנו ביחד. איזו משפחה נהדרת יש לי.

הזוית האישית

רני ליינונד, הנכד המתעד: החוויה הזו חיזקה ביני ובין סבתי את הקשר, אני מרגיש שלמדתי הרבה דברים שלא ידעתי קודם עליה ועל חייה.

רני ליינונד תרם סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2022, לקריאתו לחצו על הקישור: סימפוניית חייו של הרי ליינונד