מאגר סיפורי מורשת

שמי הראל אור, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי והייתה לי הזכות לתעד את סיפורם של סבא וסבתא שלי. קישור לסיפורו של סבי, שלמה אוחנה: "סיפור ילדותו של סבא שלמה אוחנה"

סבתא רבקה מספרת:

נולדתי בארץ ישראל, בתאריך 8 באוגוסט 1957 (י"א אב תשי"ז) בבית הוריי במושב "פדויים" שבנגב המערבי (ליד העיר אופקים). הוריי, שלום (יששכר) ורומיה מליחי (מלאכי), עלו מתימן בשנת 1949 ונולדו להם בארץ 11 ילדים – האחים שלי (אני השביעית במספר).

אחד הזיכרונות החזקים והראשונים שלי היה כשאימא שלי חזרה מבית חולים עם אחותי הקטנה ממני בארבע שנים, היא צעדה בשביל הכניסה לבית עם מעיל שחור ואני בכיתי ושמחתי בעת ובעונה אחת, מצד אחד התגעגעתי אליה מאוד, אך מצד שני היא הביא עמה תינוקת חדשה. אני זוכרת ילדות יפה במושב שבו גדלתי, בעיקר שיחקתי עם החברות, האחים והאחיות שלי במשחקי חברה שונים ברחבי המושב כמו למשל טיפוס על עצים, ללקט ירקות מהמשק (למשל הוצאת בוטנים וגזר מהאדמה), לקטוף פירות מהפרדס של אבי, לרעות צאן, טיפוס על חבילות חציר שהיו ברפת, גולות, תופסת, מחניים ועוד.

פרט למשחקים אהבתי מאוד לעזור לאימא שלי במטלות הבית ועם אחיי הקטנים ממני וגם להיות במועדון של המושב פעם בשבוע. בשבתות היינו מבקרים בכרם כל האחים, חברים וחברות. היינו מטיילים בשדות של המושב רואים את הפרחים ואת כרם הענבים שהיה לאבא שלי ואני זוכרת את התקופה הזו כמאוד מהנה וחוויתית.

למדתי בבית הספר היסודי במושב שלנו מכיתה א' עד ב' ומכיתה ג' עד כיתה ח' למדתי בבית ספר "נחלים" במושב גילת הסמוך למושב, יחד עם כל החברות שלי שגם גרו במושב. מקצועות הלמידה שהכי אהבתי היו עברית – לקרוא ולכתוב, לצייר ושיעורי תנ"ך.

אחד הזיכרונות שצרובים לי מתקופת בית הספר הייתה מלחמת ששת הימים. היות והמושב שלנו היה לא רחוק מהגבול עם מצרים אני זוכרת שבכיתה ד' כוחות צבא וחיילים התמקמו במושב שלנו וזה הפחיד אותי מאוד. הפסקנו ללמוד באותה שנה וכילדים עזרו לבנות שוחות בתוך המושב, להכין את המקלטים להדביק סרט דבק על החלונות. המלחמה הפחידה אותי מאוד.

מעבר ללימודים היו לי תחביבים שונים כמו לקרוא, לשמוע מוזיקה (חוץ מג'אז) – בעיקר שירים לועזיים של שנות ה- '60 וה- '70 כדוגמת אלביס פרסלי, טום ג'ונס, קליף ר'יצארד והצליליות וגם שירים עבריים – "שירי לכת", "שלישיית גשר הירקון", שירים של יורם גאון, נעמי שמר ועוד.

עד גיל ארבע גרנו כולם בבית אחד קטן מאוד עם כל האחים וההורים. למרות שהיו חיים מורכבים היה לנו אושר ושמח מאוד, לפעמים היו גם מריבות בין האחים, אבל תמיד אהבנו בסוף אחד את השני, לא היה צפוף. בגיל חמש אבא שלי כבר בנה בית גדול בסמוך לבית הקטנה שהיה לנו. בית מרווח עם שתיי קומות (הוא היה הראשון במושב שבנה בית כזה), אפילו סבתא שלי מצד אימא, עברה לגור איתנו למשך כשנתיים.

אני זוכרת כילדה שאהבתי במיוחד בשרים ועופות על האש, שאבא שלי היה שוחט (אז היו מכינים גם יונים צלויות) ואת מרק הבשר שאמא שלי הייתה מכינה לכבוד מועדים וחגים.

בבית התייחסו אלינו בצורה טובה מאוד ותמיד כיבדתי את הורים. אני זוכרת שהאחים שלי הציקו לי הרבה, אך תמיד שיחקו איתי – השתובבנו הרבה מאוד. כשאחים שלי גדלו הם התגייסו לצבא ותמיד אהבתי לעזור לאמי בלכבס את הבגדים והמדים שלהם כשעוד היו מכבסים עם היד ולא הייתה מכונת כביסה כמו היום. אני לא התגייסתי לצבא היות ולמדתי בבית ספר דתי ולכן נתנו לי פטור משירות צבאי מטעמי דת.

מכיתה ט' עד כיתה י"ב למדתי בפנימייה ("קריית החינוך" – פנימייה לבנות בלבד) בעיר נתיבות ומשם המשכתי ללמוד בסמינר במסלול הוראה להכשרת מורות, הלימודים נמשכו שנתיים. בחרתי להיות מורה כי זה היה טבוע בי, תמיד רציתי לעשות משהו שיעזור לאחרים. מגיל קטן לימדתי את האחים שלי לכתוב בצורה ברורה ויפה, התנדבתי לעזור לאחים שלי ולשכנה שלי במושב בשיעורי בית, לקרוא איתם ספרים ולכן המשכתי במסלול הזה, אם כי בהתחלה היו לי מחשבות להיות אחות בבית חולים.

יש לי הרבה מאוד זיכרונות משנותיי כמורה גם כשהייתי מורה באילת וגם בקריית גת. באילת אני זוכרת שניגש אלי אחד התלמידים ואמר לי "את המורה היחידה שהצליחה לגרום לי ללמוד ואני אוהב אותך מאוד". ביום הראשון שבו נכנסתי ללמד בכיתה ד', בבית הספר היסודי קריית גת, הבחנתי שמהלך כל השיעור יש תלמיד אחד שמסתכל ובוחן אותי. בסוף היום, אותו תלמיד ניגש אלי ואמר לי "המורה, לא האמנתי שאני כבר אוהב אותך מהיום הראשון" ומסתבר שהוא כל השיעור תהה אם אני אהיה מורה טובה או קשוחה, היום, תלמיד זה בגר והוא מורה בתיכון בקרית גת. גם באילת היה לי תלמיד שאמר לי "שאת המורה היחידה שהצלחת לי לגרום ללמוד ואני אוהב אותך". ויש עוד הרבה סיפורים, משנות עבודתי במערכת החינוך.

איך הכרנו?

סבא שלמה מספר:

בשנת 1974, אני הייתי חייל בחיל הים בבסיס אילת וסבתא שלך הייתה בכיתה י"ב בפנימייה בנתיבות. נשלחתי על ידי חבר שלי להביא עבורו מזוודה של חברה שלו שלמדה בפנימייה של סבתא שלך והיא גם במקרה הייתה השותפה שלה לחדר. כשהגעתי לפנימייה חיפשתי את החדר וכשהגעתי שאלתי את סבתא שלך "שלום זה החדר של זהבה?" וסבתא שלך ענתה לי "כן, מה אתה צריך?" והכווינה אותי לחפצים של אותה חברה. היות ומאוד הזעתי חיפשתי משהו לנגב איתו את הזיעה, לקחתי מגבת שהייתה תלויה בחדר וניגבתי איתה את הפנים. סבתא שלך שאלה אותי "מה אתה עושה?" וכעסה ואמרה שאני חוצפן שאני לא שואל בכלל של מי המגבת. אמרתי לה אני מזיע ומה זה משנה וכך זה נגמר. כשהיא באה לחתונה של אותו החבר ששלח אותי, המשכנו לדבר ולהיות בקשר טלפוני (טלפון ציבורי כי אז לא היה טלפונים ולא היה בבית הוריי טלפון, רק בבית הוריה של סבתא שלך היה טלפון בבית).

סבתא רבקה מספרת:

בשנת 1977 כשסיימתי את התיכון והסמינר למורים התחתנו ויצאנו לירח דבש מהנה בצפון – טיילנו בגן השלושה (סחנה), בחצור ובבאניס. החלטנו לגור באילת קרוב לבסיס שבו סבא שלך שירת ואני חיפשתי עבודה באילת בתור מורה (הייתי אז מורה צעירה בת 20), בשנת 1979 נולד הדוד שלך אוהד באילת ולאחר מכן בשנת 1980 עברנו לקריית גת. בשנת 1982 נולדה דודתך טפת ולאחר מכן בשנת 1985 נולד אבא שלך – בועז ובשנת 1987 נולד הדוד שלך אביאל.

קישור לסרטון תיעוד סיפורה של סבתא רבקה אוחנה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

הראל אור: במהלך הכנת וכתיבת העבודה עם סבא וסבתא נהנתי מאוד לשמוע את הסיפור שלהם, ואת ההתרגשות בקולם כאשר הם מספרים לי את סיפור חייהם. התרגשתי מאוד לדעת שאני משמר אחת ולתמיד את הסיפור שלהם במאגר סיפורי תכנית הקשר הרב דורי במוזיאון "אנו". חשתי שהם מרגישים המון גאווה בכך שאני מראיין אותם, שואל, מקשיב ומתעד את סיפור החיים שלהם.

סבתא רבקה: מאוד נהנתי מהתהליך שעברתיו עם הנכד הראל אור. היה כיף ומעניין הן במהלך העבודה המשותפת והן בביקור במוזיאון "אנו", שמחתי לשתף אותו בסיפור החיים שלי לפני ואחרי שנפגשתי עם סבא שלו.