מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ששון צחייק – סיפור חיים

תומכים בחטופים בזמן מלחמת חרבות ברזל
ארוחת ערב משפחתית בזמן ביקור הדוד של יולי
מעיראק לישראל - בניית החיים

שמי ששון, נקראתי כך על שם סבא שלי. צחייק הוא שם המשפחה המקורי, מגיע מהשם יצחק. השם לא השתנה במשך דורות. המשמעות יצחק מתכוונת אל אבינו מהתורה. נולדתי בעיראק בתאריך 30.12.1943. אני הבן הצעיר, יש לי אח ואחות גדולים יותר.

ילדות

עליתי לארץ בשנת 1951, הייתי בן 6, זה היה שינוי גדול בחיי. אחיי ואחיותיי תמיד דאגו לי וקיבלתי יחס מיוחד ומועדף. בפורים אחותי הייתה תמיד דואגת לתחפושות עבורי. במקום בית גדול עם גינה התחלנו להתגורר באוהל. הגענו לרמת השרון וגרנו בהתחלה בצריף. עלינו לארץ בגלל שהייתה לנו משפחה ציונית והתושבים הערבים  בעיראק התנכלו לנו. עלינו כמשפחה לארץ, הוריי אחותי ואחי, לאחר מכן הגיעה גם הסבתא. בהתחלה גרנו במעברה ברמת השרון ואחר כך עברנו לדירה בנווה עמל בהרצליה.

גדלתי בהרצליה עד לגיוסי לצבא. החפץ ששמרתי עליו במהלך השנים הוא הטלית מבר המצווה ומחזור של יום הכיפורים מסבא רבא.

צבא ומלחמות

בתחילת דרכי בצבא שירתי בחיל האוויר, במעבדת מכשירי טיסה. אחר כך עברתי לחיל חימוש. השתתפתי במלחמות ששת הימים, כיפורים, מלחמת ההתשה בתעלה, לבנון. לאחר המלחמות והניצחונות הרגשתי גאווה. במלחמת סיני הייתי בבית הספר וחפרנו תעלות הגנה.

לימודים

גן הילדים היה בגן יהודי בעיראק. למדתי בבית ספר ברנר בהרצליה, ולאחר מכן למדתי בתיכון ראשונים בהרצליה במשך שנתיים. במהלך לימודי שם אני וחבריי עשינו מעשה קונדס:  הרמנו את האוטו הקטן של המורה לספרות (פוצ'ו) לקומה שנייה. המורה היה סופר ומשורר. לאחר סיום לימודיי בתיכון למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר.

תחביבים ומנהגי ילדות

התחביבים שלי הם רכיבה על אופניים, טיולים בשדות, צלילה, סנפלינג ונגרות.

אני זוכר מתקופת ילדותי שבמהלך משחק מחבואים עליתי על גדר תיל ונחתכתי חתך עמוק. נזקקתי לתפרים בכף הרגל. כילד אהבתי מאוד לאכול חמין, עד היום זהו המאכל האהוב עלי.

אהבתי מאוד לשחק כדורגל עם הילדים בכיתה. השיר האהוב עלי הוא "דרך ארוכה" (זמר נודד): "הדרך ארוכה היא ורבה…" אני וחבריי היינו נוהגים לשיר שיר זה בטיולים של תנועת הנוער אליה השתייכנו.

תפקידים ומקומות עבודה

העבודה הראשונה שלי הייתה מורה למכשור ובקרה בבית הספר כפר בתיה, שם הכרתי את אשתי אסתר, שהייתה מזכירה בבית הספר. לאחר מכן עברתי לעבוד במשרד הביטחון בפיתוח מערכות לטנקים. נהניתי מאוד בעבודה וגם השלמתי את הלימודים בשלוחת הטכניון. עבדתי מעל 40 שנים, כולל השתלמויות בחו"ל. המקצוע שלי מלווה אותי גם אחרי הפרישה. הלימודים קידמו אותי הרבה. למדתי בארץ ובחו"ל, עבדתי הרבה בחו"ל במסגרת העבודה שלי.

מנהגים ומסורות

אנו נוהגים להתכנס כל המשפחה בימי הולדת ובחגים. בפסח וראש השנה כל המשפחה המורחבת נפגשת יחד. אנו חוגגים את יום ההולדת של יולי הנכדה האהובה וכמובן, חוגגים את הולדת הילדים, הנכדות והנכדים ועכשיו הנין.

מלבד זה נסענו מספר פעמים עם הילדים לאירופה וארה"ב. אשתי התלוותה אתי לנסיעות עבודה כולל לאולימפיאדה בספרד. נסענו למזרח הרחוק וגם לאוסטרליה.

הקמת המשפחה

את אשתי הכרתי, כאמור, כאשר הייתה מזכירה בבית הספר המקצועי בכפר בתיה, רעננה. התחתנו ב- 9 ליולי 1967, היינו צריכים להתחתן ב- 11 ביוני באותה השנה אבל בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים דחינו ל- 9 ליולי. היינו בני 26 ו- 27 כאשר נולד הבן הבכור שלנו רן.

יש לנו שלשה ילדים, תשעה נכדות ונכדים ונין טרי. מבקרים מספר פעמים בשבוע, כל המשפחה גרה בארץ, כולנו גרים קרוב בהרצליה.

עיסוקיי כיום

לאחר היציאה שלי לגמלאות, אני מתעסק בספורט, קאנטרי וגם במסגרת, "נעים בעיר" בהרצליה. רכיבה על אופניים וטיולים בארץ ובעולם.

הזוית האישית

יולי הנכדה המתעדת: למדתי דברים חדשים עם סבא במסגרת התכנית.

סבא ששון: תמיד ידעתי שהנכדה שלי היא מאוד פיקחית ופעילה ועכשיו אני עוד יותר מאמין בזה.

ששון צחייק תרם סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2016, לקריאתו לחצו על הקישור: העלייה מעיראק וההסתגלות בארץ

מילון

סקוויט
פרצוף צנע: זו מילה שלמעשה היא בערבית, זה משהו שסבתא רבתא המציאה, מרפק=סק איד=איד במילה אחת.

פּוּצ'ו
ישראל מנחם וִיסלֶר (הידוע בשם העט פּוּצ'ו; נולד ב-1 בפברואר 1930) הוא סופר, משורר, עיתונאי, פזמונאי, תסריטאי, מחזאי, במאי וכותב צ'יזבטים ישראלי. מהראשונים שכתבו על דור הפלמ"ח ללא פומפוזיות והאדרה. אחדים מספריו עובדו לסרטים מצליחים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”במהלך לימודי בתיכון אני וחבריי עשינו מעשה קונדס: הרמנו את האוטו הקטן של המורה לספרות (פוצ'ו) לקומה שנייה..“

הקשר הרב דורי